ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים

השבוע הרגשתי רגשי אשמה על כך שאינני כותבת על מלחמת יום הכיפורים, שהיתה אירוע כל כך משמעותי בחיי, ונדמה שכולם מדברים עליה במלאת לה ארבעים שנה, וגם הרגשתי שמה בעצם יש לי לספר, הרי לא השתתפתי במלחמה בשום צורה, הייתי תלמידת שמינית, מראות הזוועה של המלחמה היו רחוקים ממני, ובין אלפי ההרוגים והפצועים לא היו קרובי משפחה שלי או חברים קרובים, למרות שהיכרתי רבים מן ההרוגים, כי רובם היו בני המחזורים שמעלי, ושלושה מהם אהבתי במיוחד: שלמה הלפרין שהיה מדריך הגדנ"ע שלנו, בחור שקט וחביב מאד, שאני זוכרת בעיקר את השהות שלנו בשדה-בוקר ביוני לפני המלחמה: מארבע בבוקר עד תשע או עשר קטפנו אפרסקים, ואחר כך בעיקר רבצנו בבריכה. היה חם מאד ושליו מאד והזמן עמד. יש לי עדיין באלבום תמונה של שלמה על שפת הבריכה, אחת מתמונותיו האחרונות. הרבה שנים חשבתי שאני צריכה להביא אותה להוריו אבל לא הלכתי אליהם והתמונה נשארה אצלי. חיים שוורץ היה מדריך שלי בצופים, תמיד שמח, חובב מהתלות וצחוק. אמי שהיתה עובדת סוציאלית הלכה לבקר את הוריו ואמרה שהמלחמה הרגה שלושה אנשים. הוריו היו ניצולי שואה וחיים היה בנם יחידם. חיים היה מבוגר ממני בשלוש שנים, שאז זה נראה הרבה. עופר שוולבה היה מבוגר ממני רק בשנתיים. גם הוא היה מדריך שלי בצופים ואהבתי אותו מאד. משום מה אני זוכרת אותו במיוחד מקריא לנו באחת הפעולות קטעים מספרו של יגאל לב "באלהים אמא, אני שונא את המלחמה". היה לו קול עמוק ונעים. שלומית חברתו היתה שכנה שלי, אבל לא היה לי קשר איתה. עכשיו עברו ארבעים שנה ואינני יודעת מי עוד זוכר אותם. הם מתו כל כך צעירים וזה היה בלתי נתפס אז וזה עדיין בלתי נתפס. היו אלפיים שש מאות בחורים כאלה, ואני מאמינה שהמדינה שלנו היתה מדינה הרבה יותר טובה אם הם היו בחיים, אני מאמינה שהבחורים שנהרגו במלחמת יום הכיפורים חסרים לנו מאד בהנהגת המדינה. פעם ריאיינו את פרופסור פרקינסון שכתב את "חוק פרקינסון" וכולם חשבו שהוא אדם מאד ציני, אבל הוא היה אדם די עצוב ואמר שאנגליה ירדה מגדולתה בגלל שמיטב צעיריה מתו במלחמות העולם, והם חסרים. שאלו אותו אם הוא לא חושב שהצעירים המוצלחים שורדים במלחמה, והוא אמר שלא. אולי אלה שיודעים לתחבל ולהתחמק שורדים, אבל הטובים באמת מתים, והם חסרים. למרות האמירות הציניות, לאנשים צעירים שנהרגים במלחמות אין תחליף, ובמלחמת יום הכיפורים נהרגו הרבה מאד אנשים צעירים, מיטב בנינו, וזאת לא מליצה ריקה. מי שהכיר אפילו אחדים מהם יודע שזאת לא מליצה ריקה. והם חסרים. חילקו לנו ספר עם רשימת החללים והנעדרים ואני שומרת אותה ועוד כמה תמונות באלבומים ישנים, וזה כל מה שנשאר מהאנשים שהיו צריכים לחיות, להקים משפחות ולעשות הרבה מאד דברים. לפני המלחמה חליתי בפראטיפוס וכמעט מתי, אבל בסופו של דבר הבראתי ואני כבר אשה מבוגרת והבחורים הצעירים שנהרגו נשארו בחורים צעירים. אנשים מתווכחים על המלחמה, מאשימים את זה ואת זו במה שקרה, במעשים ובמחדלים. אני מרגישה שהרבה מזה זו חכמה שלאחר מעשה. תמיד אחרי שיודעים מה קרה אומרים למה עשו כך ולא עשו כך. אבל כשעשו כך או לא עשו כך לא יכלו לדעת מה יהיה. שמתי לב לכך שמדברים רק עלינו ועל מה שאצלנו לא עשו בסדר. כבר לא מדברים על כך שהמצרים תקפו אותנו דוקא ביום הכיפורים, בכלל מדברים אצלנו יפה על המצרים מאז השלום עם מצריים, אפילו אנשים קיצוניים בדיעות שמדברים בצורה מאד תוקפנית על הפלשתינים, מדברים יפה על המצרים. אני חושבת שלא סלחתי למצרים שתקפו אותנו ביום הכיפורים ושהמלחמה הזו היא אחד המקורות לפסימיות הגדולה שלי לגבי יחסינו עם הערבים. אבא שלי למשל מאד האמין במצרים, ואחרי חתימת הסכם השלום נסע מספר פעמים למצריים וגם לירדן. אני סירבתי לנסוע לשם, למרות שאבי נזף בי כיצד אני מחמיצה ארצות יפות כאלה ושכנות שלנו, שהוא האמין שהשלום איתן יהיה אמיתי וחם. אני לא האמנתי, ואחרי הרצח בראס-בורקה שאמרו שהוא מעשה טירוף של חייל בודד שהרג מטיילים ישראלים וגם ילדים, כבר לא רציתי לנסוע למצריים לעולם. אני חושבת שלא סלחתי למצרים, ואני בעד שלום אבל אני לא בעד חברות איתם, ואולי לכן הבנתי יותר מישראלים אחרים שהמצרים והירדנים אינם רוצים להילחם בנו בשדה-הקרב, אבל הם לא חברים שלנו. מהרבה בחינות הם נשארו אויבינו המושבעים, בוודאי ברגשותיהם כלפינו. אולי דוקא כשאין ציפיות מופרזות יותר קל לעשות שלום. לי מאד קל להסכים לכל הסדר שלום, כי מלבד שביתת נשק אינני מצפה לדבר, ואת הפירמידות אני אראה בטלויזיה. אנשים מצפים היום להגיע לכל מקום, אפילו לאנטארקטיקה, לפיסגת האוורסט ולירח, אבל הציפיות המוגזמות האלה אינן יפות בעיניי, יש בהן יוהרה מופרזת והסגת-גבול. מוטב שאנשים ישבו על מקומם בשקט ולא יעשו מלחמה.