הוכח שהרצח התבצע באופן הבא:
שְׁמַאר, הרוצח, התייצב לקראת השעה תשע בערב בליל ירח בהיר באותה קרן
רחוב, שבה וֶזֶה, הקורבן, חייב היה לפנות מן הרחוב שבו נמצא משרדו אל הרחוב שבו
התגורר.
קר אוויר הלילה המצמרר, אך שמאר לבש רק בגד כחול דק: מעליו כיפתר את
המקטורן. הוא לא חש שום קור. מלבד זאת היה כל הזמן בתנועה. יותר ויותר הוא הידק את
אחיזתו בידית נשק הרצח שלו, חצי פיגיון, חצי סכין-מטבח, שהחזיק לגמרי חשוף. הוא
התבונן בסכין באור הירח: הלהב ניצנץ: לא מספיק עבור שמאר. הוא היכה בו באבני הרחוב
עד שעלו ניצוצות: אולי התחרט על כך, וכדי לפצות על הנזק, החליק אותו בדומה לקשת של
כינור על סוליית מגפו, בעודו עומד על רגל אחת, רכון קדימה, האזין בה בעת לצליל
הסכין על מגפו ולסימטה הרת-הגורל.
מדוע סבל את כל זאת הפּרִיבַט פּאלאס, שראה הכל בקרבת מקום מחלונו
בקומה השנייה? לך הבן את טבע האדם! צווארונו מוגבה, חלוק-השינה חגור סביב גופו
הרחב, נד בראשו, הוא התבונן מטה.
ובמרחק חמישה בתים משם, בקו אלכסוני מולו, תרה הגברת וֶזֶה, פרוות
השועל מעל כתונת-הלילה שלה, אחר בעלה, שהיום התמהמה שלא כדרכו.
לבסוף צילצל פעמון הדלת לפני משרדו של וֶזֶה, בקול רם מדי לפעמון דלת,
מעל העיר, עד השמיים, וּוֶזֶה, עובד הלילה החרוץ, יצא שם מן הבית, עדיין בלתי נראה
ברחוב זה, רק פעמון הדלת מבשר אודותיו: מיד מנתה המדרכה את צעדיו השלווים.
פאלאס רכן קדימה: אסור לו להתעכב. הגברת וֶזֶה שצלצול הפעמון הרגיעה, סוגרת
את חלונה המקרקש. שמאר כורע ארצה: מכיוון שכרגע אין לו עוד חלקי גוף חשופים, הוא
לוחץ את פניו וידיו לנגד האבנים. היכן שהכל קופא, שמאר לוהט.
בדיוק בגבול המפריד בין שני הרחובות נותר וֶזֶה לעמוד. רק נשען על
מקלו באותו רחוב. מצב-רוח. שמי הלילה פיתו אותו, הכחול הכהה והזהוב. מבלי דעת הוא
מתבונן בהם, מבלי דעת הוא מחליק על שערו מתחת לכובעו המורם: דבר אינו מצטופף שם
למעלה, כדי להראות לו את עתיד כל הלילות: הכל נותר על מקומו חסר הטעם, הנפלא מחֵקֶר.
לכשעצמו נבון היה שוֶזֶה ילך הלאה, אבל הוא הולך אל סכינו של שמאר.
"וֶזֶה!" צועק שמאר, עומד על קצות אצבעותיו, זרועו מורמת,
הסכין נוטה בחדות מטה, "וֶזֶה! לשוא תחכה לך יוליה!" וימינה בצוואר
ושמאלה בצוואר ובשלישית עמוק בבטן דקר שמאר. עכברושי מים, כאשר משסעים אותם,
משמיעים קול דומה לזה שהשמיע וֶזֶה.
"גמור", אמר שמאר והשליך את הסכין, משא היתר המדמם, מול
חזית הבית הקרוב. "חדוות הרצח! הקלה, התעצמות באמצעות שפיכת דם זר! וֶזֶה, צל
לילה זקן, חבר, עמית לספסל הבירה, נעלם בקרקעית הרחוב האפלה. מדוע אינך פשוט נעלם
לגמרי, בועה מלאת דם, כשאני קם עליך? לא הכל התגשם, לא כל חלומות הפּריחה הבשילו,
השארית הכבדה שלך מונחת כאן, בלתי נגישה לכל צעד. מהי השאלה האילמת, שאתה שואל
כך?"
פאלאס, כל הרעל חונק את גופו, עומד בדלת ביתו הנפתחת לשניים.
"שמאר! שמאר! ראיתי הכל, דבר לא נעלם." פאלאס ושמאר בוחנים איש את רעהו.
פאלאס מרוצה מכך ששמאר אובד עצות.
הגברת וֶזֶה עם המון אדם משני צדדיה חשה בפרצוף שהזקין כולו מרוב
בעתה. פרוותה נפתחת, היא קורסת על וֶזֶה, הגוף הלבוש בכתונת לילה שייך לו. הפרווה
הסוגרת על הזוג כמו מדשאה מעל קבר שייכת להמון.
שמאר כובש במאמץ את בחילתו. הוא לוחץ את פיו אל כתפו של השוטר שמוביל
אותו משם ברגל קלה.
הסיפור פורסם לראשונה בדו-ירחון מרסיאס Marsyas, שנה 1, חוברת 1, בספטמבר 1917, ואחר-כך בקובץ
"רופא כפרי" בשנת 1920.
תחילה קרא קפקא לסיפור "רצח" ואחר כך שינה ל"רצח
אח". היה מי שטרח למצוא מקבילות לקין הרוצח את הבל. אבל אח כאן הוא פשוט מישהו
שמכירים היטב, מישהו מהשכונה. כל הדמויות בסיפור מכירות היטב זו את זו, וגם המספר
היודע כל, הצופה כל, בשונה מהרושם שמתעורר מן המשפט הראשון, איננו מדווח נייטרלי.
מיהו פאלאס? פירוש תוארו Privat נעלם ממני. חשבתי שאולי מדובר בדרגה צבאית או
משטרתית, כמו שPrivate הוא כינוי לטוראי בארצות דוברות
אנגלית, אך לא מצאתי דרגה כזו באוסטרו-הונגריה. גם אחרים התחבטו בשאלה, חשבו שאולי
מדובר בצורה מקוצרת של Privatier, גימלאי. אבל אולי בעצם פאלאס הוא שוטר, אולי
הוא השוטר שמוביל את שמאר משם?
מדוע רצח שמאר את וזה? איננו יודעים, אנו יודעים רק שהרצח גורם לו
סיפוק רב, שמשמחת אותו העובדה שרעיית הנרצח תחכה לו לשוא. אולי היא סיבת הרצח?
אפשר לפרש כך את הסיפור. אבל יוליה נשארת נאמנה לבעלה המת. שמאר יבוא על עונשו.
הוא קיוה להינות מן הרצח, אבל נתקף בחילה למראה הגופה.
כיצד התבונן וֶזֶה בשמיים דוקא ברגע הסכנה? כאילו נכנע לגורלו.
"בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא בעד האשנב מדוע בושש רכבו לבוא,
מדוע איחרו פעמי מרכבותיו" תמיד חשבתי שהפסוק הזה אכזרי במיוחד. דמות האשה
המביטה בעד החלון, תרה אחר בעלה הנרצח, הזכירה לי אותו. נדמה לי שאין לסיפור הקשר
תנ"כי, לבד משמו המעלה בתודעה את קין והבל. זהו סיפור על רצח המתרחש בשכונה
מתחת לאף שאולי אפשר היה למנוע. רצח שקורה בקלות רבה מדי, רצח שבו אפילו הרוצח
מתקשה להתמודד עם מעשה ידיו.