גץ אלי על האוותנסיה

הראיון עם ההיסטוריון גֵץ אַלִי שאת תרגומו אני מביאה כאן התפרסם בגיליון "דר שפיגל" מתאריך 22 באפריל 1913 (מס' 17), והחלטתי להביאו כאן השבוע במיוחד בגלל אירוע מחריד בעיניי שהתרחש בבלגיה ועורר סערה: רופאים המיתו, על פי בקשתו, גבר בלגי שהיה במקור אשה ועבר ניתוח לשינוי מין שכשל, או שהוא עצמו לא היה שבע רצון ממנו, חש את עצמו כמפלצת וביקש את נפשו למות. הרופאים טענו שסבלו הנפשי הצדיק את ההיענות לבקשתו להמית אותו, למרות שהיה רק בן 44 שנים.

במקרה זה ישנן שתי התערבויות רפואיות אגרסיביות שהראשונה – שינוי מין, היא הליך מאד בעייתי בעיניי מבחינה רפואית ומוסרית, והשני הוא בעיניי פשע של רצח שאין לו כפרה, גם אם החוק הבלגי מתיר אותו בדוחק, ובכך חושף את האופי המסוכן של התרת המתות חסד, שמידרדרת בקלות לרצח אומללים וחסרי ישע. הבעייתיות של ניתוחים לשינוי מין שכבר דנתי בה ברשימתי "שינוי מין או בריחה מהומוסקסואליות?" מקורה בעובדה שניתוחים אלה מתבססים על כך שגברים ונשים שאינם תואמים את התפיסה החברתית הסטריאוטיפית לגבי מינם, נחשבים בעיניי עצמם או זולתם למי שחיים בגוף הלא נכון, ובמקום שהחברה תגלה סובלנות כלפי השונות שלהם, משנים את מינם על ידי ניתוח, כדי "לתקן" אותם. נושא שינוי המין החל להטריד אותי במיוחד בעקבות מאמר שסיפר כי דוקא בארצות שייחסן להומוסקסואלים שלילי במיוחד, כמו סרביה ואיראן, יש יחס ליברלי לניתוחי שינוי מין, עניין שחשבתי שהוא אומר דרשני. אנשים שגופם גורם להם אומללות הם אנשים שסובלים ממצוקה נפשית וזקוקים לעזרה נפשית, ולאו דוקא להליכי שינוי מין שגורמים סבל גופני קשה, אובדן פוריות, שימוש רב ומסוכן בטיפולים הורמונליים וניתוחים מסוכנים שלא תמיד תוצאתם רצויה, ולעתים, כמו במקרה זה, הם אף מחמירים את מצבם הנפשי הקשה של המנותחים. השתלשלות העניינים שבה שינו הרופאים את מינו של אדם שברור שמצבו הנפשי היה מעורער מאד עוד קודם לכן, ואז המיתו אותו, היא מחרידה ובלתי נסבלת, ובעיניי היא איננה מראה על חברה מתקדמת אלא על ההיפך הגמור מכך. החברה צריכה לקבל אנשים כפי שהם ולסייע להם למצוא את אושרם מבלי שיצטרכו לעבור ניתוחים וטיפולים מסוכנים, ורופאים צריכים להחיות ולא להמית.

על עיסוקו של ההיסטוריון גץ אלי בשואה יש לי ביקורת קשה, משום שהוא מסתמך לא פעם על מקורות מפוקפקים שמבוססים על תעמולה נאצית, תפיסותיו רוויות בהנחות אנטישמיות והוא מרבה ליצור הקבלה בין רצח היהודים בשואה לבין גירוש הגרמנים ממקומות מושבם במזרח-אירופה אחרי המלחמה, הקבלה שבעיניי גובלת בהכחשת השואה. אלי מנסה גם להסביר את רצח היהודים בידי הנאצים כנובע לא מאנטישמיות אלא מרצון למודרניזציה או משאיפה להעשיר את העם הגרמני מנכסי היהודים וכיוצא בזה הסברים שמסלפים את המציאות ששררה בתקופת המשטר הנאצי ומתעלמים מאופיה הנפשע של האידיאולוגיה הנאצית. יחד עם זאת אני חושבת שהראיון שלהלן, שבו הוא דן בעיסוקו בהשמדת נכים וחולי נפש בידי הנאצים שהונע לדבריו מהיותו אב לבת שסובלת מנכות קשה,הוא מעניין וחשוב, ובפרט התייחסותו בהקשר זה להמתת החסד המותרת כיום בהולנד, בלגיה ולוכסמבורג, ויש לצערי גם בישראל מי שמצדדים בה.

מתוך כתבת דר שפיגל, 22.4.1913, גיליון 17, "כל זה הוא חלק מהחיים":

ההיסטוריון הברלינאי גץ אלי, בן 65, הוא אב לילדה נכה. שמה קרלינֶה והיא בת 34. בראיון הוא מספר על השמחות והמצוקות שמביאים חיי היומיום עם ילד נכה. במשך 32 שנה חקר אלי את האוותנסיה. [רצח נכים וחולי נפש בידי המשטר הנאצי, ע.פ.] ספרו Die Belasteten "הנושאים בנטל" הופיע כעת בהוצאת ס. פישר (359 עמ', 22.90 אירו). את הראיון ערכה העורכת סוזאנה באייר.

שפיגל: מר אלי, חקרת את מה שמכונה אוותנסיה – רצח הנכים וחולי הנפש במשטר הנאצי, ואתה אב לבת נכה. האם הנושא אינו קרוב אליך מדי?

אלי: כמובן שאני יודע, שבאותם ימים בתי היתה מועמדת להמתה. אבל מחלתה של קרלינה לפני 34 שנים היתה גם הגורם לעיסוקי בנושא זה. ייתכן שזו היתה גם צורה לעבד את הדברים. כך הגעתי לחקר הנאציונלסוציאליזם. זה לא מפריע לי שנושאים קרובים אליי, להיפך: זה לא נעים בעיני שגרמנים רבים שכותבים על התקופה הנאצית, נוהגים כאילו אין להם נקודת מבט אישית. אני צוחק על כך לעתים ושואל עמיתים מבוגרים יותר: "אז מה עשה אביך במלחמת העולם השנייה?"

שפיגל: ספרך על האוותנסיה מוקדש לקרלינה, ואתה גם כותב כמה משפטים עליה. למרות זאת בביקורות ובראיונות בתך בקושי מוזכרת. האם יש רתיעה?

אלי: זהו ספר מדעי. על פי אמות-מידה אלה דנים בו. היסטוריונים גרמנים מטפחים את מה שקרוי אובייקטיביות. הם מדמים לעצמם שהם יכולים לסלק את הסובייקטיבי וכך לסלק גם את מה שמפריע. אבל בכל זאת יש פרופסור גרמני להיסטוריה ששואל אותי בקביעות מה קורה עם קרלינה, וזה הנס מומסן. זה מבדיל אותו מאחרים.

שפיגל: כיצד משפיעה הרתיעה מהאישי על המדע?

אלי: אני נמצא בשולי החוגים האקדמיים ובמתיחות איתם – מתיחות, שממנה אני שואב אנרגיה, רעיונות וושאלות. המפעל הזה עסוק בעצמו בצורה מטופשת, לכן נכתב מספר גדול של טקסטים סטריליים – לעתים קרובות בבזבוז שלא ייאמן של כספי ציבור – שהם דוגמה מאלפת לכך איך מבריחים קוראים ודוחקים הצידה דיונים היסטוריים. מחקר הנאציונלסוציאליזם הוא בחלקו הגדול מדע של הרחקה וגירוש-שדים. לכן מעמידים פנים כאילו האנשים בנאציונלסוציאליזם היו מפלצות – כאילו הם היו לגמרי שונים מאיתנו היום.

שפיגל: היכן הדברים המשותפים?

אלי: כותרת המישנה של ספרי היא: היסטוריה חברתית. אני מתבונן לא רק ב-500 הרוצחים ומאתיים אלף קורבנות האוותנסיה, אלא מנסה לזרוע אור על הסביבה שביניהם: כיצד התנהגו קרובי משפחה ושכנים? אז נתקלים בתגובות, שהן כלל אנושיות: חולים כרונים ונכים יכולים להפוך לנטל על המשפחה. ההתנסות הזו אינה זרה לאיש.

שפיגל: לכן כותרת ספרך היא: "הנושאים בנטל". הם מוכיחים, שהרצח ההמוני לא היה אפשרי לולא הסכמתם השקטה של קרובי המשפחה.

אלי: אינני מדבר על הסכמה. מארגני הרצח באוותנסיה בדקו בשיטתיות, מי מבקר את החולים ובאיזו תדירות. כאשר הם התרשמו, שהקשר המשפחתי איננו הדוק, החולה היה נשלח אל מותו הרבה יותר מוקדם מאחיו לסבל, שזכה לביקורים סדירים. לאחר הרצח קיבלו הקרובים תעודת פטירה רשמית עם סיבת מות שקרית. הרוב הסתפקו בכך, הם קיבלו את הצעת המדינה, שאינם צריכים לדעת את סיבת המות האמיתית. על אותו בסיס חברתי – חצי במחשכים, בהנחה שאנשים יפנו את מבטם הצידה, יכלה לצאת לפועל גם השואה. הרוצחים שהחלו בשנת 1939 באוותנסיה, הופתעו כמה מעט התנגדות נותרה. זה נבע מהבושה של הרבה קרובי משפחה.

שפיגל: בושה שעד היום לא נעלמה.

אלי: כל גרמני שמיני שחי היום הוא קרוב משפחה ישיר של אחד מקורבנות הרצח הזה. ואם מוסיפים לכך קרובי משפחה מנישואין, כמעט כל אחד ימצא מישהו. אבל ברוב המשפחות אין מדברים על כך. הנרצחים נשכחו.

שפיגל: קרובי המשפחה יכלו לחקור בארכיונים.

אלי: המוסדות שמחזיקים היום במסמכי הקורבנות, אינם מפרסמים לרוב את השמות – למרות שאין לכך סיבות חוקיות של הגנת הפרטיות. שאלתי את נשיא הארכיון הפדרלי ואת הממונה על הגנת הפרטיות בגרמניה מדוע. שניהם ענו: "בבקשה תתחשב בקרובי המשפחה שעדיין חיים." במקרה של היהודים מעולם לא הסתרנו שמות, אבל לגבי המכונים משוגעים פתאם אנחנו רוצים להגן על הקרובים שחיים היום. למה? לשם מה?

שפיגל: זהו פחדם של קרובי המשפחה, שבהם עצמם דבק משהו שאיננו נורמלי.

אלי: כן. כמו שלפני עשרים שנה כשהוקמו אתרי הזיכרון הראשונים והגיעו לשם המכתבים הראשונים מקרובי משפחה, שאלו לפני הכל: האם יש לנו מחלה תורשתית במשפחה?

שפיגל: בספרך אתה מצטט התבטאות של אב, אשר בתקופה הנאצית ציפה ממנהל מוסד שישחרר אותו מן האחריות לילדו. קרירות קיצונית כזו בכל זאת נראית לנו היום מוזרה.

אלי: ההתנהגות הקיצונית כן, אבל התחושה הבסיסית של הנטל לא. אבי היה במשך שנים רבות דמנטי, ואז הוא נכנס למוסד. אנחנו ידענו שזה לא אידיאלי, אבל זה לא הלך אחרת. ועוד דוגמה: לפני 35 שנה שלחה הקומונה שלנו אחד מאיתנו למרפאת עצבים. עד היום אנחנו נפגשים ומדברים, אבל לא עליו. איננו יודעים אם הוא עדיין חי. זה לא פשוט עם חולי נפש. כשילד סובל ממחלת נפש, יכולים להתעורר במשפחות חילופי האשמות.

שפיגל: ישנן הרבה הפלות של נכים. מצד שני יש מאמצים לשלב נכים. בתי ספר נדרשים לכך. עד כמה שונה החברה של היום מזו של אז?

אלי: ככה זה. קרלינה ואנו הוריה קיבלנו הרבה מאד עזרה מן המדינה, יחס מאד ידידותי מאנשים פרטיים ומאנשי מקצוע. לעתים קרובות אומרים שלא עושים מספיק, אבל זה לא נכון. אני יכול רק לומר תודה. מבחינה זו אנו חיים במדינה בת-מזל. כאב לילדה נכה אני יודע, כמה התמיכה חשובה לאיזון הפנימי. במשטר הנאצי חשו קרובי המשפחה את לחץ התעמולה, חשו עול גם מבחינה תורשתית, רובם חיו בתנאי מצוקה חומרית, בנוסף לכך התנהלה מלחמה. את זה שאנשים התערערו במצב כזה אני מבין.

שפיגל: בתך קרלינה נולדה בריאה וחלתה מספר ימים אחרי הלידה. מה קרה?

אלי: ביום השלישי לחייה היא נפגעה מסטרפטוקוקים ולא רצתה לשתות יותר. אצל 30 אחוז מן הנשים ההרות יש סטרפטוקוק B, כאשר מבחינים בכך מוקדם ונותנים אנטיביוטיקה, לא קורה דבר. בשנות השבעים בדיקות אלה לא היו נהוגות. מלבד זאת זו היתה תקופת הלידות העדינות, קרלינה באה לעולם במרפאה פרטית – רופא הילדים נשאל בטלפון וביטל את הבעיה כקדחת-שתייה. קרלינה התמוטטה כל שעה, בבוקר היא עוד היתה פורחת ובערב אפורה, חיוורת ומקומטת. עבר יותר מדי זמן עד שהיא הגיעה למרפאת ילדים.

שפיגל: כישלון רפואי?

אלי: כן, אבל גם אנחנו ההורים רצינו לידה רכה. בכל זאת דברים כאלה קורים שוב ושוב בדרך כזו או אחרת. הנכויות הן חלק מחיינו, רק הצורות משתנות. גם אם מקרים כמו זה של קרלינה היום נדירים יותר, גם אם מפילים היום 90 אחוז מן העוברים הלוקים בתסמונת דאון, יש היום למשל יותר נזקים כתוצאה מלידות פגים. ויש יותר זקנים במצב קשה של בילבול.

שפיגל: איך הגיבו הרופאים במקרה שלך?

אלי: הרופא האחראי במחלקת טיפול נמרץ במרפאת האוניברסיטה לקח אותי אחרי שלושה ימים הצידה ואמר: "אם בתך תשרוד את הלילה הבא, היא תהיה נכה מאד קשה". אני הבנתי זאת כשאלה מוצפנת, ואני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול.

שפיגל: כשאלה האם הרופאים צריכים לדאוג לכך, שקרלינה לא תשרוד את הלילה? מה אמרת?

אלי: שהוא צריך לעשות הכל כדי שהיא תשרוד.

שפיגל: עוד לפני לידתה של קרלינה תוכנן, שהיא תחיה אצל אמה. האם, מורלינד טומלר, היתה אם לילד מקשר אחר. אתה עצמך אב לשלושה ילדים מנישואיך. איך קרלינה שינתה את חייך?

אלי: את הרוב, אני רוצה להדגיש, לקחה על עצמה אמה של קרלינה. בשנה הראשונה היא עזבה את עבודתה, אבל לאחר שנה החלה שוב לעבוד כמורה. בית הספר שלה הפך אז לבית ספר אינטגרטיבי. ואני קיבלתי מקרלינה את הדחף לעבודתי.

שפיגל: אתה נראה מאושר כשאתה מדבר על קרלינה, ובכל זאת החיים עם ילד נכה הם תובעניים.

אלי: קרלינה אינה יכולה לדבר, היא יושבת בכסא גלגלים, יש לה תנועות בלתי רצוניות, חייבים לתמוך בפלג גופה העליון, ויש לה לעתים התקפים אפילפטים.

שפיגל: חייבים להאכיל אותה, לחתל אותה, ולעתים גם לשאת אותה?

אלי: כן, אבל היא עדינה וקטנה, שוקלת רק עשרים קילו, זה יתרון. אני לא חושב שחיים עם ילד נכה תובעניים יותר מהחיים עם ילד שאיננו פגוע כה קשה. אני חושב אפילו, שלהורים יש קשיים הרבה יותר גדולים להסתגל לנכויות בינוניות. הם עושים מאמצים במשך שנים ומנסים עשרות טיפולים, עד שהם משלימים עם כך שילדם הינו כפי שהינו.

שפיגל: במקרה של קרלינה היה ברור מהתחלה, שלא יהיה הרבה שיפור?

אלי: לאחר שנה בערך. וכך היה יותר קל לנו לומר: טוב, ננסה לעשות את חייה של הילדה קלים ככל האפשר. זה לא בלתי רגיל שהורים מפתחים לגבי ילד נכה תוקפנות, אפילו משאלות מות – זה קורה עקב עומס יתר, הזנחה או יאוש. רגשות אמביולנטים כאלה מעיקים מאד על המצפון, כי הם מכוונים כלפי אנשים קרובים, ובנוסף לכך לגמרי חסרי אונים. הפרוגרמה הנאצית של בריאות וכושר חיזקה את הרגשות האמביוולנטים האנושיים האלה, כאן מתחילה הפוליטיקה של הרצח.

שפיגל: הורים רוצים לראות בילדיהם את בבואתם, כך גם נוצר קשר. כאשר הילד מוכשר, ההורים מאמינים ברצון שזה בזכותם. לראות את בבואתך בילד נכה צריך להיות קשה יותר. איך זה עבורך?

אלי: זה בהחלט עובד. קרלינה מאד עדינה ומאוזנת. את זה היא קיבלה בוודאי מאמה. היא יפה. היא צוחקת ובוכה, היא אוהבת מוסיקה, אוכל טוב וחברה. היא גם שותה לפעמים בירה. לפעמים היא נראית ערמומית. אז אנחנו אומרים: היא נראית מאד אינטליגנטית.

שפיגל: בתך היתה בגן הורים, אז בבית-ספר מיוחד וכיום חיה במוסד טיפולי. מה דעתך על השאיפות החדשות לשילוב, שכל בתי הספר יהיו פתוחים לכל הילדים? מבקרים טוענים, שבבתי ספר רגילים ילדים נכים ירגישו יותר שהם סוטים מהנורמה, וזה יוסיף להם מועקה.

אלי: ישנם ילדים ששמים לב שיש להם תפקיד מיוחד והם נהנים מזה, אבל ישנם רבים ששמים לב שאינם אינם מסוגלים כמו האחרים, ושמחים להיות בבית-ספר מוגן. זה תלוי באישיות. לכן צריכה להיות אפשרות בחירה.

שפיגל: הדרישה לבתי ספר משולבים באה יותר מן הצד השמאלי של החברה. אתה עצמך היית פעם אוהד של השמאל, אבל כעת מסתייג מכמה דברים. בספרך אתה כותב שהאידיאולוגיה שהובילה לאוותנסיה קיבלה את השראתה מתנועת הרפורמה, כלומר בעצם משמאל. איך הגעת להכרה זו?

אלי: לא היתה התנגדות מן הצד השמאלי והחילוני לרציחות האוותנסיה. הדימוי של חברה בריאה, של אנשים שמסוגלים לפעול ולהינות, נוצרה בחוגים הבורגנים-ליברלים והלא כנסייתיים של החברה. רעיונות האוותנסיה לא באו מן הימין הקיצוני ולא מן הקונסרבטיבים. היא היתה והינה חלק מן המחשבה המודרנית והמתקדמת – רק שהחשיבה הזו בשום מקום בעולם לא הוצאה לפועל בקיצוניות כזו כמו במשטר הנאצי. בכמה חברות אירופיות, שמאד מכוונות למודרניות, מקבלים סיוע להמתה יותר כמובן מאליו.

שפיגל: לאלו מדינות אתה מתכוון?

אלי: לאחרונה פגשתי עמיתה הולנדית. היא סיפרה שהיא בדיוק טילפנה לאחיותיה, כי הן מחפשות מועד, שבו תומת אמן חולת הסרטן מות יזום. בנה של מלכת הולנד, שמאז תאונת סקי נמצא בתרדמת, מטופל בבריטניה, כי בהולנד כמעט אין יותר מוסדות שבהם מטפלים בחולים כאלה.

שפיגל: הולנד היא הארץ הראשונה בעולם שהתירה סיוע פעיל להמתה.

אלי: זה עקבי מבחינה היסטורית. ההולנדים יצרו את המדינה האזרחית המודרנית הראשונה באירופה. הם התבססו מוקדם על חופש בחירה, על אושר ורווחה בעולם הזה.

שפיגל: התנגדות להשמדת מה שנקרא "חיים חסרי ערך" הגיעה מצד הכנסייה, מצד קלמנס אוגוסט גראף פון גאלן, שמשנת 1933 עד 1946 היה בישוף מינסטר. גאלן היה מאד שמרן. זה מראה שבקושי אפשר להתייחס לאוותנסיה בקטגוריות של ימין ושמאל.

אלי: באותה דרשה שבה הוקיע הגראף גאלן את האוותנסיה כפשע חמור, הוא גינה יחסי מין לפני הנישואין. מניעי התנגדותו של הגראף גאלן זרים לנו היום, ובכל זאת ראוי גאלן להוקרה על התנגדותו הייחודית, האמיצה.

שפיגל: רוב האנשים רוצים חיים של חופש בחירה, ולהתיר הפלות וסיוע להמתה בתנאים מסוימים. עם זאת אנו יודעים, שהדימוי של המושלם הופך אותנו לאכזרים. הכנסייה מאבדת את השפעתה, אין יותר קוי יסוד מוסריים. האם אנו זקוקים לאתיקה חדשה?

אלי: כן, אנו חייבים לנסח מחדש אמות מידה מוסריות. אנשים מוכרחים להציב גבולות להתנהלותם ולמאוויהם. בתנ"ך ישנו המשפט היפה, המאד רדיקלי: כל אדם הינו צלם אלהים – לא משנה עד כמה הוא חולה, עני או פגוע. היינו צריכים לנסות לקבוע את העיקרון הזה בהבנה העצמית המעשית והחוקית שלנו.

סוף הראיון

כבר כמה פעמים קראתי את הראיון הזה והוא מוסיף לעורר בי רגשות עזים. קשה לי מאד עם גץ אלי, עם האופן שבו הוא מרדד את האידיאולוגיה הנאצית ואת ייחודה הנורא, את תורת הגזע הנאצית ואת דימוי הגוף הגרמני המושלם שלא הותיר מקום בחברה לנכים ופגועים בגוף או בנפש, כאילו לא האידיאולוגיה המחרידה הזו, אלא רגשות הדחייה והרצון להתנער מהקרובים הפגועים מילאו תפקיד מרכזי בהשמדתם. אלי תמיד מאד מנסה לקרב ולהבין את פוליטיקת הרצח הנאצית, להסביר אותה בקנאה, בחמדנות, בקושי לטפל בנכים, הסברים אנושיים רגילים שבשום מקרה אחר לא הביאו לקיצוניות של רצח ההמונים הנאצי. גם ראייתו את הרצח ההמוני כביטוי למודרניות, שכך הסביר בספריו גם את השואה, כמיזם של קידום המודרניות על ידי סילוק ורצח היהודים, מזעזע ומקומם ברשעותו ואווילותו. הרי רצח תינוקות פגועים נהג גם בספרטה העתיקה ולא רק בה, והדת הנוצרית, בהשפעת התפיסה היהודית, היא זו ששמה קץ לרצח תינוקות פגועים בארצות הנצרות. ובכל זאת יש עוצמה גדולה בראיון הזה, שהכאב הפרטי וגם רגש האשמה הפרטי על הרשלנות והטיפשות שהביאו למצבה של הבת גוברים בו על התיאוריות שטמונות בכל התבטאות של גץ אלי כמנגינת רגע מתמדת. אחי שביקר אצלו בבית סיפר לי כיצד ישבו במטבח עם קרלינה ודיברו בעוד גץ אלי מאכיל אותה. אחי, בעצמו אב לחמישה ילדים, התקשה לשפוט את אלי לחומרה בגלל החוויה האנושית הזאת של טיפולו המסור בבת הנכה, למרות התחושה הקשה שמשאירים ניסיונותיו לתאר את הנאציזם כהקצנה של התנהגות אנושית רגילה, כאילו אין קו מאד ברור שמבחין בין רגשות קשים ודימיונות רצח שבני אדם שוגים בהם במצוקתם ובזעמם לבין ביצוע רצח בפועל, ולו גם רצח של אדם בודד, כל שכן רצח מיליונים. אבל המחשבות הקשות מכל הן אלה שנובעות מן החשד שמא אלי צודק לפחות בחלק מדבריו: בכך שהמודרניות והערצת החיים הטובים כמטרה וחופש הבחירה האישי המתלווים אליה מובילה לפוליטיקה של רצח חסרי ישע, כמו זו שהפכה חוקית במדינות הולנד ובלגיה, באופן דומה לאידיאולוגיה הנאצית, שאף היא ראתה את עצמה כמהפכנית, למרות שניזונה מסיפורי עלילות דם מימי הביניים. בכך שכפי שחששו רבים, ההתנערות מן הדת עלולה להפוך את האדם לרוצח נטול עכבות. עלה בראשי זכרה של טרי שיאבו, האשה פגועת המוח ונטולת ההכרה, שבהוראת בית המשפט האמריקאי הופסקה הזנתה עד מותה לאחר כשבועיים, והוריה שביקשו להשאירה בחיים לא יכלו למנוע את הריגתה האכזרית. למרות שהכל ידעו שבעלה רק רוצה להיפטר מן העול הזה, וכל הדמוקרטים והליברלים תמכו ברצח הזה ולעגו לרפובליקנים שהתנגדו לו, וגם בעיתון "מעריב" שנהגתי לפרסם בו מאמרים באותם ימים סירבו לפרסם מאמר שבו טענתי שהפסקת הזנתה של טרי שיאבו היא רצח לכל דבר, ועוד רצח של חסרת ישע, כי עורכי העיתון באותם ימים חשבו שליברלים כפי שהם ראו את עצמם חייבים לתמוך ברצח הזה שכל הליברלים בארצות-הברית תומכים בו ולא להתנגד לו בשום אופן, וגם כתבו לאחר שטרי שיאבו מתה ברעב שהיא נגאלה מיסוריה, למרות שקודם לכן טענו תומכי הרצח שהיא אינה חשה דבר. בינתיים גם עיתון מעריב נגאל מיסוריו. באותם ימים הבנתי שלמרות שחשבתי תמיד שלו הייתי אזרחית אמריקנית הייתי בהכרח תומכת בדמוקרטים, שהדברים אינם כה פשוטים, שהרבה פעמים אמצא את עצמי דוקא במחנה הרפובליקני, צופה בתדהמה ברוע ובעדריות ששוטפים את המחנה שחשבתי למחנה הטבעי שלי. המראיינת מסכמת באמירה שרוב האנשים רוצים הפלות וסיוע להמתה בתנאים מסוימים. האמנם? אני מאד מקוה שבישראל אין הדבר כך, שלעולם לא יתקבל פה חוק המתיר להמית אנשים, שרופאים לעולם לא יהיו סוכני רצח. כי בצלם אלהים ברא את האדם, הפסוק שאלי לא ידע לצטט בדיוק, כי איננו חלק מן התרבות הגרמנית. האם יש לפסוק הזה קיום ללא תמיכתה של האמונה הדתית, או שבחברה חילונית אף עליו יאבד הכלח? האם אפשר לשמר את המוסר גם ללא יראת אלהים? שאלות קשות, מטרידות, שלא נותנות מנוח.