המחברות השחורות של מרטין היידגר

גם שנים רבות של עיסוק באנטישמיות הגרמנית אינן מונעות ממני את תחושת הפליאה, לפעמים התדהמה, בכל עת שבה עוסק השיח הגרמני בנאציזם ובאנטישמיות. התדהמה איננה בגלל תופעות חדשות ולא מוכרות אלא בגלל התמדתן של דרכי השיח המתגונן ודרכי הטיעון האופייניות לו, כאילו מתקיים השיח הזה בתוך בועה שהעולם שמחוצה לה איננו מסוגל לחדור אליה כלל.

הפעם אלה "המחברות השחורות" של מרטין היידגר, מעין רשימות יומן, או ליתר דיוק טיוטות מחשבה והערות שפותחו אחר כך בחיבוריו, שעומדות להתפרסם במרס הקרוב במסגרת המהדורה של כל כתבי היידגר שמתפרסמים מזה עשרות שנים בהוצאת קלוסטרמן בפרנקפורט על פי סדר שהיידגר עצמו קבע לפני מותו.

קטעים מן הפירסומים המיועדים הגיעו לידי חוקרי היידגר בצרפת ועוררו שם רעש בגלל אופיים האנטישמי. את הקטעים כלשונם לא הצלחתי למצוא לא בעיתונות הגרמנית ואף לא בצרפתית וכמובן שאין לי גישה למקור, ואולי הם בינתיים אסורים בפירסום כלשונם. במאמרים ובשידור רדיו בפראנס-קולטור שהתייחסו לעניין הוזכרו הערות בגנות היהודים שמסוגלים לחשבונאות אך לא למחשבה, טענה של היידגר שמאחורי תורת הנביאים מסתתר רצון לכוח, התייחסות של היידגר ל"עקרון הגזע" שהיהודים לטענתו רוצים לחמוק ממנו, ועוד כמה עניינים, שלדברי תומס אסהוייר, מכותבי ועורכי מדור התרבות ב"די צייט", לאחר ההתוודעות אליהם אי אפשר יהיה להגן עוד על היידגר מאשמת האנטישמיות.

כל זה מגוחך למדי, כי תמיכתו המוצהרת של היידגר בהיטלר וחברותו במפלגה הנאצית עד תום מלחמת העולם השנייה ידועות היטב, וכמו כן ידועות היטב התבטאויות נאציות טיפוסיות שלו, למשל לגבי "ההתייהדות של חיי הרוח בגרמניה". אבל לדברי אסהוייר פטרו מגיניו של היידגר את העניין בכך שמדובר ב"אנטישמיות רוחנית", מה שזה לא יהיה. ישנן לא מעט עדויות של מודעי היידגר על אמונתו בתיאוריות הקשר היהודי העולמי, וגם במכתביו לאישים שונים שכבר התפרסמו רווחות התבטאויות אנטישמיות. אסהוייר מתכוון ללא ספק להוקיע את היידגר, ובשנים הרבות שאני קוראת את מאמריו התרשמתי תמיד מיושרו, הגינותו ורצינותו. ודוקא לכן מאמרו מאכזב כל כך, משום שהוא נכנע לדרכי הטיעון הפתלתלות של השיח המקובל בגרמניה. וכך פותח אסהוייר את מאמרו (די צייט 27.12.2013, גיליון 1):

"היידגר, שרבים חושבים להוגה הגאוני ביותר בתקופתו, היה נאצי מוצהר. האיש שספרו "הוויה וזמן" "הוא האירוע הפילוסופי המשמעותי ביותר מאז הפנומנולוגיה של הגל (ע"פ יירגן הברמאס)", היה מעריץ מסור של היטלר והציע "להנהיג את המנהיג". היידגר ייחס לנאציזם "אמת פנימית וגדוּלה". הוא הילל את היטלר כמושיע כריזמטי הגובר על "שיכחת הקיום".

אבל עד כמה הרחיקה לכת מעורבותו הפשיסטית של היידגר? האמנם היה זה רק אובדן דרך, או שלאורך עבודתו הפילוסופית נמתח חוט שצבעו חום [צבע הנאצים]? האם היה היידגר, כפי שטען הפילוסוף אדמונד הוסרל, אנטישמי מושבע? ואם כן – מדוע היו לו איפוא כל כך הרבה תלמידים יהודים מפורסמים?"

כמה מקוממת הפיסקה השנייה כשקוראים אותה לאחר הפיסקה הראשונה. אם היידגר היה, כפי שידוע לכל, נאצי מושבע ומוצהר, הרי האנטישמיות שלו היא נתון: שנאת היהודים היתה בלב האידיאולוגיה הנאצית, לא בשוליים, ואם אדם הוא נאצי ומעריץ מושבע של היטלר, הרי היותו אנטישמי מוכחת מעצם היותו כזה, ואין צורך בשום הוכחה נוספת. הניסיון להבחין בין נאצים אנטישמים לבין נאצים שאינם אנטישמים כביכול הוא התחכמות שאין לה שום בסיס במציאות והיא נטולת יושר אינטלקטואלי בסיסי, שכן היא מתכחשת לעצם מהותו של הנאציזם. אין זה אלא פילפול שנועד לטהר את גיבורי התרבות הנאצים ולהכשיר את מורשתם. 

ועוד יותר מקוממת השאלה האוילית כיצד היו להיידגר תלמידים יהודים מפורסמים כה רבים אם היה אנטישמי, שאלה שנודף ממנה ניחוח ההצטדקות האנטישמית המסורתית: "כמה מטובי ידידיי הם יהודים". האם קשריו של היידגר עם חנה ארנדט ותלמידים יהודים אחרים אמורים לטהר אותו מאשמת האנטישמיות והנאציזם, שמעולם לא הסתייג ממנו, גם לא אחרי המלחמה, למרות שיש המנסים להציג את התפטרותו מכהונת רקטור אוניברסיטת פרייבורג בראשית 1934, כמחצית השנה לאחר שנכנס לתפקיד הרקטור בד בבד עם הצטרפותו הרשמית למפלגה הנאצית, כאות לחרטה והסתייגות מהיטלר, אבל הטענה הזו נסמכת על כרעי תרנגולת. היידגר היה נאצי נאמן ונאצים אינם סתם אנטישמים, אלא אנטישמים שמעוניינים בהשמדת העם היהודי. היידגר התנכר אפילו למורהו הפילוסוף היהודי אדמונד הוסרל. וגם אם עזר במקרה פרטי כזה או אחר למי מתלמידיו היהודים, לא היה שונה בכך מהיטלר עצמו, שאיפשר לרופאה היהודי המסור של אמו, הד"ר אדוארד בלוך, להימלט בשלום מגרמניה הנאצית לארצות הברית. זה מזכיר לי טור מצחיק ביותר שכתב פעם הרולד מרטנשטיין, בעל טור סאטירי ב"די צייט", שבו "הוכיח" ברוח השיח האפולוגטי הגרמני שהיטלר בכלל לא היה אנטישמי. יחסו של היטלר לדוקטור בלוך היה אחת ה"הוכחות" המרכזיות שציין. גם הנאצים המושבעים ביותר חיבבו לעתים יהודי מסוים ומנעו את רציחתו, אם כי המונח "הצילו את חייו" בהקשר זה נראה לי כזילות. הימנעות מרצח אדם חף מפשע איננה עומדת בשום אופן באותה מדרגה שבה עומדים מתנגדי המשטר הנאצי שחירפו את נפשם כדי להציל חיי יהודים ולעתים שילמו בחייהם ובחיי בני משפחתם.

פטר טראווני, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת וופרטל ומנהל מכון מרטין היידגר באותה אוניברסיטה, שעורך את המחברות השחורות לפירסום ובמקביל מפרסם ספר משלו על אמונתו של היידגר בקשר יהודי עולמי, היה אחד מאלה שעוררו את השערוריה, מה שגרם לכמה בלוגרים צרפתים לחשוד שאין מדובר אלא בניסיון מכוון לקידום מכירות, אבל נדמה שהוא עצמו קצת נבהל מעוצמתה. סופסוף כוונתו היא לעודד את העיסוק בהיידגר שעליו פרנסתו ולא להביא להחרמתו. במאמר דוחה שפירסם אף הוא ב"די צייט" לצד כתבתו של אסהוייר, הוא מאשים את עמיתיו הצרפתיים ב"אמוק אינטלקטואלי". לא לפני שהוא מפרט את כל תלמידיו היהודיים המפורסמים של היידגר, שביניהם הוא כולל גם את ליאו שטראוס. הפילוסוף ליאו שטראוס, שנמלט מהנאצים לארצות-הברית ולימד שנים רבות באוניברסיטת שיקגו, היה דוקא תלמידו המובהק של הפילוסוף היהודי ארנסט קסירר, שהיה מנחה הדוקטורט שלו, אבל בשנים האחרונות מתנהל בגרמניה מאמץ עיקש לחבר אותו להוגים נאצים, גם אם לימודיו אצלם היו שוליים, בעיקר לקרל שמיט. מאמץ החיבור הזה של ליאו שטראוס לפילוסופים נאצים, נועד לבסס גירסה מודרנית של הפרוטוקולים של זקני ציון שהפכה פופולארית בתקופת הפלישה האמריקאית של ג'ורג' בוש הבן לעיראק גם מחוץ לגרמניה, אבל זכתה בגרמניה לאהדה מיוחדת. הטענה היתה שמאחורי הפלישה האמריקאית לעיראק עומדת קבוצת מדינאים ואנשי רוח יהודים, ביניהם עורך "קומנטארי" נורמן פודהורץ, עורך ה"אינקווירר" אירווינג קריסטול ובנו וויליאם קריסטול, מייסד ועורך ה"וויקלי סטנדרד", סגן שר ההגנה פול וולפוביץ', ועוד כמה יהודים בעלי תפקידים שונים במימשל: אליוט אברהמס, ריצ'רד פרל, דאגלס פיית' ואחרים. הקבוצה תוארה כקשר יהודי של תלמידי ליאו שטראוס, שמת עשרות שנים קודם לכן, שכביכול באמצעות ליאו שטראוס קיבלו עליהם את מורשתו הנאצית של קרל שמיט ופעלו על פיה, או בשורה התחתונה: היהודים הם הנאצים האמיתיים, והפלישה לעיראק היא פעולה של הנאצים היהודים נגד סדאם המסכן, שעורר בגרמניה הזדהות ואהדה רבות, מאחר שכפי שביטא זאת ראש עיריית ברמן: "כולם נגד סדאם חוסיין כמו שכולם היו נגד היטלר". בפועל הניאו-קונסרבטיבים, שרובם צעירים מדי כדי להיות תלמידיו של ליאו שטראוס, היו בעצם תלמידיו של הפילוסוף האקסצנטרי אלן בלום, שאכן היה תלמידו המובהק של ליאו שטראוס, אבל אלן בלום נולד באמריקה וקשה היה למצוא חיבור כלשהו בינו לנאצי כלשהו, שיזין את השלכת הנאציזם על הפוליטיקאים ואנשי הרוח היהודים וישרת את אסטרטגיית היפוך היוצרות של האנטישמיות המתגוננת הגרמנית (אני משתמשת במונח של תיאודור אדורנו Schuldabwehrantisemitismus שכבר מוכר כיום במחקר כסוג של הכחשת השואה), לכן הרחיקו עדות לליאו שטראוס. שמו של ליאו שטראוס, בוודאי לא תלמיד מובהק של היידגר, ברשימת תלמידיו היהודים של מרטין היידגר שמונה פטר טראווני בכתבתו, העלה באפי את אותו ריח הפרוטוקולים של זקני ציון שעלה באפי בימי המלחמה בעיראק, כאשר קראתי ללא הרף בעיתונות הגרמנית על הקשר הניאו-קונסרבטיבי מאחורי המלחמה שנתן דרור לחשיבה הנאצית המוטמעת כל כך בנפש הגרמנית ומועצמת על ידי השאיפה להשתחרר מאשמת השואה. קשה לתאר כמה מופרעים היו המאמרים שהתפרסמו באותם ימים בעיתונות הגרמנית המכובדת לכאורה. אחד מהם אפילו טען שהניאו-קונסרבטיבים הגו את המלחמה בעיראק כדי לממש תכנית של בנימין נתניהו להגלות לעיראק את כל ערביי ארץ-ישראל "וליישב אותם מחדש במזרח", אותו ביטוי ששימש את הנאצים לתיאור שילוחם של היהודים למחנות ההשמדה. בתקשורת הגרמנית תוארה עיראק באותם ימים לא פעם כאילו היתה בעלת גבול משותף עם מדינת ישראל. מסתבר שלעתים גיאוגרפיה היא עניין של פורנוגרפיה ולא להיפך. טראווני איננו שוכח להזכיר גם את פגישתו של היידגר עם פאול צלאן, ואני חושבת על סיפורה של אינגבורג בכמן "בין רוצחים ומשוגעים" שמתאר מפגש חברתי בוינה שאחרי המלחמה בין נאצים לבין ניצולים יהודים, סיפור שכנראה לא במקרה לא נכלל בקובץ סיפוריה של בכמן שהוציאה הוצאת "כרמל" ואני מקוה מאד לפרסם כאן ביום מן הימים את תרגומו.

גם בגרמניה יש מי שהדיון האפולוגטי על הגילויים החדשים על היידגר והניסיון להיאחז בתלמידיו היהודים של היידגר דוחה אותו. מבקר התרבות גיאורג דיץ, במאמר שנון ב"דר שפיגל", מבקר את הגרמנים שאפילו המאמרים שקוממו אותי ב"די צייט" היו מדי ביקורתיים עבורם, שהם נאחזים בטענה שהכל כבר ידוע מזמן, (טענה נכונה לכשעצמה, אילו השפיעה במשהו על התעקשותם של אוהדי היידגר לנקות אותו מאשמת האנטישמיות והנאציזם, ע.פ.). דיץ מזכיר את הפולמוס שמתחת לפני השטח, שעורר הפרופסור הצרפתי לפילוסופיה עמנואל פיי בשנת 2005 עם פירסום ספרו "היידגר, כניסת הנאציזם לפילוסופיה"Emannuel Faye, Heidegger, L'Introduction du Nazisme dans la Philosophie שטען כי אין להפריד בין הפילוסופיה של היידגר לאמונותיו הנאציות, הפרדה שעליה מתבססת בעקשנות ההערצה להיידגר, במיוחד בקרב ההוגים המכונים פוסט-מודרנים, שגם הם מבטאים בעצם כמה גישות פילוסופיות שונות. ועוד כותב דיץ:

"ויש עוד איסטרטגיות נוספות, כיצד מגינים על הוגה, מבלי לדבר על הגותו. מצביעים על חבריו ומעריציו, שהינם מעל לכל חשד ובמקרהו של היידגר עדיף כאלה שהינם גם יהודים: חנה ארנדט יכולה להיות קלף מנצח, למרות שזה יכול להיות גם אנטישמי, להצביע במיוחד על מעריצים יהודים, ובנוסף לכך גם יהודים יכולים לטעות".

איסטרטגיות נוספות שמציין דיץ הן לתאר את דיעותיו של היידגר כ"טעויות", להפריד בין האנטישמיות ה"רוחנית" שלו לזו של האס-אס, ולהפריד בכלל בין יצירתו של אדם לבין חייו, גישה שהוא מציין בצדק שהיא מקובלת, למרבה הצער, הן אצל מגיני היידגר והן אצל מי שאינם מגינים עליו.

"לאמנות", כותב דיץ, "יש יחס מיוחד לחיים. אמנות היא דבר שונה מהחיים, אבל רצון להפריד את האמנות מהחיים באופן כה נוקשה ומושלם, פועל כמו אידיאולוגיה, שנהגתה כדי להפריד אנשים מהביוגרפיה שלהם, כדי להציל מכל הזוועות שעשו לפחות את היצירות המזוויעות שלהם."

בסיום מאמרו קורא דיץ לבחון הן את חייו והן את יצירתו של היידגר, ולברר כיצד חדרה יצירתו כה עמוק למחשבת המאה העשרים, עד הפוסט-מודרנה, ומה משמעות הדבר. נהניתי מאד מקריאת מאמרו של דיץ, ובכל זאת למקרא הדברים האחרונים נזעקתי. לברר כיצד חדרה יצירתו של היידגר כה עמוק למחשבת המאה העשרים? נדמה לי שדימיוני איננו מרחיק לכת אם אני חוששת שהאצבע תכוון מיד לאותה רשימה של "תלמידיו היהודיים של היידגר", מחנה ארנדט ועד עמנואל לוינאס וז'אק דרידה. אם נעריץ את היידגר וגם אם נדחה אותו בתוקף, מאימת האנטישמיות הנאצית אין לנו מפלט.

ראו גם:

עוד מחברת שחורה של מרטין היידגר 

מרטין היידגר כאבא 

מרטין היידגר המליץ על מיין קאמפף


ספר תרגומי קפקא שלי