זמן קצר אחרי עלייתו של מכס ברוד לארץ ישראל בשנת 1939, הוא החל לפרסם
בעיתון "דבר" טור שבועי שכותרתו "פנקס קטן". הוא כתב בגרמנית
והטקסט תורגם לעברית, לפחות בחלק מהמקרים על ידי לאה גולדברג, שהיתה גם מבקרת
התיאטרון של "דבר" ובתפקידה זה גרמה למכס ברוד עוגמת-נפש גדולה
בביקורותיה על מחזות שעיבד והעלה בתיאטרון "הבימה", ראה רשימתי
"מכס ברוד נעלב מלאה גולדברג". בגיליון מיום ה-27 במרס 1942 פירסם ברוד
טור שעסק בשאלת האכזריות ביצירתו של קפקא, בעיקר בסיפורו "מושבת
העונשין", שמשום מה מתרגם הטור, שאינני יודעת אם זו לאה גולדברג או מתרגם
אחר, כינהו כאן "מסע העונשין", וככל הנראה לא הכיר את הסיפור המקורי,
שכפי שעולה מדברי ברוד טרם תורגם לעברית, ואולי יותר משהטור מתעמק ביצירתו של
קפקא, הוא מהדהד את מוראות הימים ההם. אני מעתיקה כאן את הטור כלשונו בכתיב המקורי:
פנקס קטן
פראנץ קאפקא והאכזריות
זה מקרוב סיפרו לי על מקרה דלקמן: מישהו פסק פסק-דין שבגסות רוח,
בשטחיות וללא כל ביסוס פנימי, ועם כך נסתמך על קאפקא.
ובכן אפילו הדבר הטהור והגדול ביותר שנכתב על ידי הסופר איננו מובטח
מסילוף מוחלט... ערבוביה כזאת שוררת בעולם! נכון הדבר, ביצירותיו של קאפקא מוצאים
אנו תיאורים רבים של אכזריות וקשיחות ללא פשרה. אך אם מאמין מישהו שאכזריות
וקשיחות ללא פשרה הנם אידיאל החיים שבחזון קאפקא שלנו , צריכים היינו להגיע לידי
מסקנה כי כל מושל מחוז של הנאצים המתעלל ביהודים, בצ'כים וכו' הוא מחסידי פראנץ
קאפקא. בסיפורו "מסע העונשין" מתאר קאפקא הוצאה להורג איומה. מפקד
המושבה המציא מכונה המבצעת את הרצח. ומהו המשפט לפני הוצאת [כאן הוכנסה בטעות
השורה שמקומה שתי שורות אחר כך] את דינו הוא: האשמה אינה מוטלת בספק לעולם".
ההוצאה להורג עצמה הריהם עינויים הנמשכים שתים עשרה שעות. ומובן, בתיאור נדמה לנו,
כי חשים אנו מעין סיפוק מן האכזריות, מעין סאדיזם. – אך מה רוצה קאפקא להגיד
בסיפור שלו? כמו כמעט כל דבר אשר כתב הסופר הזה הוא הטחה כלפי שמיא. זהו החזרה על
ספר איוב, שגם לו לא נייחס, כידוע, כוונות סאדיסטיות, אף על פי שהגבור (איוב) סובל
שם עינויים רבים שבאכזריות ואי צדק. הרי ברור כי מחבר הספר איוב כמו גם פראנץ
קאפקא אינו מתאר אלא את עובדות החיים: כך ולא אחרת יקרה את האדם בעולם, כך מתענים
האנשים, ואיכה נאמינה עוד באותו הצדק? קאפקא כותב כפי שהחיים והמציאות כופים עליו,
כמו שהם, אכזריים ומכוערים. ואולם הוא איננו על צד האכזרים, חלילה, להיפך. מה
שקאפקא עצמו חושב על החיים שאכזריותם ועינוייהם מתוארים כאן, דבר זה נאמר כאן (אם
כי בהערה צדדית אחת) בבהירות גמורה. ואותו פסוק מכריע, שבו דוחה קאפקא את האכזריות
היא כדלקמן: "לא היה כל ספק באי-צדק שבמהלך המשפט ובאי-אנושיות שבהוצאת פסק
הדין".
[מלים מחוקות] לאנושיות. המסקנות שהוא דרש היו, אמנם, נוקשות
וחד-משמעיות לחלוטין. ואולם קשיחות זו חייבת לעמוד לימין האנושות, לשרת את
אהבת-האדם.
אסור לחקות את קאפקא בצורת מסקנותיו, בחוסר הפשרה שלו, ולהתעלם מתוכנן,
כאילו לא היה זה אלא קאפריסה פרטית. אם יגיד מישהו למשל "מהיום והלאה רצוני
להיות רוצח", או "מהיום והלאה אחזור לשכרות שכבר נגמלתי ממנה". –
הרי מסקנות והכרעות כאלו הן בצורת הנוקשה (אבל אך ורק בצורה) דומים לעקשנותו של קאפקא
– אך בתוכנו הינן ההיפך הגמור מרוחו של קאפקא. כי כיצד יכול היה קאפקא להסכים
שהשכרות, או משהו אחר מסוג הדברים הפרועים הללו, הוא מטבע ברייתו של האדם, האדם
שהנו צלמו ודמותו של האלהים. קאפקא הכיר בדרגת-ערכין מוחלטת, ואסור למוד אותו בקנה
מידה של יחסות, או, גדולה מזו, של אגואיזם. כל חייו לא היו אלא חינוך עצמי, מן
הדרך הקלה והמפתה, לדרך הקשה של האנושי באמת.
קאפקא מלמד אותנו להתיחס בחומר הדין – לעצמנו ולאחרים. ואולם ברוח
קאפקא יש הבדל אם חומר-הדין משרת את הטוב או את הרע. קיים הבדל בין טוב ורע. הקצין
ב"מסע העונשין" של קאפקא המתלהב כל כך ממכונת העינויים, הרי הוא טיפוס
הפאשיסט. כך תיאר אותו קאפקא, אף כי בימים ההם הפאשיזם לא היה קיים עדיין, וקאפקא
דחה אותו בכל תוקף. הקצין הזה מתייחס בכל חומר הדין גם לעצמו, עד להקרבה עצמית –
אך הוא משרת את הרע, את השיטה הריאקציונית הישנה. קאפקא מטיף לחומר-הדין הקשור
באהבה אינסופית. החומרה הקשורה בהרס שולטת במדינתו של היטלר. אין ספק כי זה
חומר-הדין – אך שני עולמות הם אלה.
דעתי היא, כי ראוי היה לתרגם לעברית דווקא עכשיו את הסיפור הזה –
כתרומה אקטואלית למלחמת האידיאות של הדימוקראטיה (ההומאניות) נגד הפאשיזם, כמשהו
היורד למעמקי מעמקים של הניגוד הזה ומשום כך גם מבהירו ומאירו באור גדול!
מ. ברוד
מבין כל סיפוריו של קפקא "מושבת העונשין" הוא הסיפור שאינני
מסוגלת לתרגם. בזמנו הכרחתי את עצמי לקרוא אותו, וזה עלה לי בייסורים רבים, כי
הסיפור הזה, שהוא בוודאי מהמבריקים בסיפוריו של קפקא, מעורר גם גועל. מוזר שבמאמר
הזה ברוד איננו מדבר כלל על ההומור והאירוניה של קפקא, שהוא כן מרבה להתייחס אליהם
במקומות אחרים, ושממלאים כמובן תפקיד משמעותי בסיפור הזה, שבו מגיעה נטייתו של
קפקא להגזמה סאטירית לשיאה המצמרר. אבל אולי אין זה מוזר בהתחשב באירועי התקופה.
קפקא, שטוה את דמויותיו על פי הפקידות והקצונה האוסטרו-הונגריות הנוקשות
והשמרניות, שקוד נוקשה של כבוד מכתיב את כל צעדיהן, כולל התאבדות במקרה הצורך, לא
חלם אפילו על זוועות הנאצים, שהפכו את הקיסרות האוסטרו-הונגרית הרקובה לזיכרון
נוסטלגי. את העינויים המחרידים שאיפיינו את מערכת המשפט האוסטרית עד תקופתו של
יוזף השני (שנות שלטונו 1890-1880) הכיר קפקא רק מן הספרות, בוודאי שלא חלם
שגרועים מהם עוד ישובו. מאד לא נוח לי עם הזיהוי שמזהה מכס ברוד את דמות הקצין
ב"מושבת העונשין" עם דמות הפאשיסט. בפאשיזם ובנאציזם היה תמיד יסוד חזק
של פריעת חוק וביריונות. הם היו משטרים מהפכניים שעירערו על ערכי האנושות הבסיסיים
ביותר, והציות לחוק מעולם לא עניין אותם במיוחד, אלא כאמצעי להצדקת אכזריות –
ממילא אכפו תמיד את החוק בסלקטיביות רבה. קפקא בסיפורו חקר דוקא את אכזריותו של
הציות לחוק שאין לו גבול ושנתפס כיסוד מכונן של הכבוד העצמי, ציות שאוהבים לזהות
שלא בצדק עם המשטר הנאצי, שעודד רצח ושוד ולא ציות לחוק והשתדל להוציא מכל אדם את
מירעו. הקצין ב"מושבת העונשין" נוטל
פיקוד ונוטל אחריות, והתוצאה היא מזעזעת לאין גבול. לפאשיזם אין שום קשר לכך, אבל
קפקא בימיו הקצרים חי את תקופתו, וברוד ששנות חייו היו כפולות מאלה של חברו, חי את
הטראומה של תקופתו, וניסה להעניק לסאטירה האוסטרו-הונגרית של קפקא פרשנות ברוח
הזמן. אולי לא יכול היה אחרת.