לשלמית היקרה
שאיבדה את נויה שלה
קטנתה יחידתה
ועל
כך בוכה הלב
המשורר
וחוקר לשונות המזרח פרידריך ריקרט Rueckert (1866-1788) איבד בחורף אחד את שני ילדיו במחלת השנית. ב-31 בדצמבר 1833
מתה בתו בת השלוש לואיזה, ושבועיים אחריה, ב-16 בינואר 1834, מת גם בנו ארנסט בן
החמש. את יגונו ביטא ריקרט במאות שירים, שכפי שמעידה הפתיחה למחזור השירים, חשב
כנראה לפרסם, אך בסופו של דבר לא פירסם את השירים בחייו – אולי התקשה לגלות את
כאבו ברבים. ילדיו האחרים פירסמו אותם אחרי מותו, וילדיו המתים של ריקרט אכן
זכו, כתקוותו, "לחיות בפי זרים". גוסטב מאהלר בחר בכמה משיריו של
ריקרט למחזור שהלחין באותו שם "שירי מות ילדים" Kindertodtenlieder. אני מביאה כאן את תרגום הפתיחה ושבעת השירים הראשונים מתוך
המאות שכתב ריקרט ביגונו. שירי מות ילדים הועלו לפרוייקט גוטנברג על פי מהדורת
1993 של הוצאת Insel.
Ihr, denen, was mein Haus von
stillem Glücke
Umfaßte, stand in meinen Liedern offen! Theilnehmend an so unscheinbaren Stoffen, Die nicht vertragen, daß viel Kunst sie schmücke; Nehmt eure Theilnahm' itzt auch nicht zurücke Und laßt für Beifallslächeln Thränen hoffen, Beim Schicksalsschlag, der so das Haus getroffen, Daß alles Glas der Freude gieng in Stücke! Vielleicht verschlöß' ich besser solche Klänge; Und wahrlich nicht mit Lorbeer zu umweben Denk' ich die Stirn durch klagende Gesänge. Doch wenn ich sähe meine Lieben leben In fremden Munde, dieses Schaugepränge Könnt' ein'gen Trost für ihren Tod mir geben. |
לָכֶם, עֲבוּרְכֶם, מַה שֶׁעָטַף בְּאֹשֶׁר
שָׁלֵו
אֶת בֵּיתִי, נָתוּן בְּשִׁירַי בְּגִלּוּי-לֵב!
אַתֶּם הַנּוֹטְלִים חֵלֶק בַּדְּבָרִים
הַנִּסְתָּרִים
שֶׁאֵינָם סוֹבְלִים שֶׁהָאֳמָנוּת תִּקְשֹׁר
לָהֶם כְּתָרִים
טְלוּ חֵלֶק מִבְּלִי לְהֵרָתַע מְאֹד
וְאֶת הַתְּשׁוּאוֹת הַחֲלִיפוּ בִּדְּמָעוֹת:
בְּמַכַּת הַגּוֹרָל שֶׁהִכְּתָה אֶת
בֵּיתֵנוּ
נֻפְּצוּ לִרְסִיסִים כָּל כְּלֵי שִׂמְחָתֵנוּ!
אוּלַי עָדִיף קִינוֹת כָּאֵלֶה לְהַסְתִּיר
לֹא בְּזֵרֵי דַּפְנָה לְהַעֲטִיר
אֲנִי חוֹשֵׁב בְּשׁוֹרְרִי שִׁירִים
אַךְ
כְּשֶׁאֶרְאֶה אֶת אֲהוּבַי חַיִּים
בְּפִי
זָרִים, הַפְּאֵר שֶׁהוּא אוּלַי מֻגְזָם
אוּלַי
יָבִיא קְצָת נֶחָמָה לִי עַל מוֹתָם.
Der
Liebe Leben ist schnell vollbracht
Der Liebe Leben ist schnell
vollbracht,
Es keimet, es reift in einer Nacht; Frühmorgens erwacht, Noch eh du's gedacht, Hüpfts Kindlein frisch Durch Blütengebüsch, Und regt die Glieder Mit Macht, mit Macht. Kommts Abendroth, Ists Kindlein todt, Es legt sich nieder, Ersteht nicht wieder, Ist nimmer erwacht, Gute Nacht, gute Nacht! Dein Lauf ist vollbracht, Dein Grab ist gemacht, Gute Nacht, gute Nacht! |
הַחַיִּים
הַיְּקָרִים כָּלוּ מִיָּד
הֵם
נָבְטוּ וּבָשְׁלוּ בְּלֵיל אֶחָד.
הֵקִיצוּ
עִם שַׁחַר
לִפְנֵי
שֶׁחָשַׁבְתָּ
קִפֵּץ
יֶלֶד שָׂמֵחַ
דֶּרֶךְ
שִׂיחַ פּוֹרֵחַ
וּמָתַח
אֵיבָרָיו
בְּכֹחַ,
בְּכֹחַ
כְּשֶׁהָעֶרֶב
יוֹרֵד
הַיֶּלֶד
כְּבָר מֵת
לְמַטָּה
שָׁכוּב
וְלֹא
יָקוּם שׁוּב
יִשַּׁן
עַד אֵינְסוֹף
לַיְלָה
טוֹב! לַיְלָה טוֹב!
הִסְתַּיְּמָה
דַּרְכֵּךָ
כְּבָר
נֶחְפָּר קִבְרֵךָ
לֵיל
מְנוּחָה! לֵיל מְנוּחָה!
Erwach,
o Licht des Gesanges
Erwach, o Licht des Gesanges,
O Licht der Erinnerung! Rings am Himmel ist banges Gewölk der Trauer genung.
Es soll in meinem Herzen
Nicht auch noch finster seyn. Dazu in der Nacht hat man Kerzen, Wenn aus ist Sonnenschein.
Den Schein der Sonn' ersetzen,
O Kerze, kannst du nicht; Doch kann das Auge sich letzen An keinem anderen Licht.
Ich zag' ums Herz, wie lang es
Ist ohne Freudenschwung; Erwach, o Licht des Gesanges, O Licht der Beseligung!
Wach, holden Überschwanges,
O Licht der Erinnerung, Bis ich beschwichtigten Dranges Schlaf ein in Dämmerung! |
עוּרָה
אוֹר הַשִּׁירָה
אוֹר
הַזִּכְרוֹנוֹת!
סְבִיב
הָרָקִיעַ נִבְרָא
עָנָן
שֶׁל יְגוֹנוֹת.
אָסוּר
שֶׁבְּלִבִּי
תִּשְׂרֹר
הָאֲפֵלָה.
לָכֵן
יֵשׁ נֵרוֹת בַּלַּיְלָה
כְּשֶׁאוֹר
הַשֶּׁמֶשׁ כָּלָה.
לְהַחֲלִיף
אֶת אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ
אֵין
הַנֵּר מַסְפִּיק חָזָק
אַךְ
אֵין שׁוּם אוֹר אַחֵר
שֶׁהָעַיִן
בּוֹ תִּדְבַּק.
כֹּה
רַב הַזְּמָן שֶׁבּוֹ לִבִּי
הוֹלֵם
לְלֹא שִׂמְחָה
עוּרָה,
אוֹר הַשִּׁיר
אוֹר
נוֹשֵׂא בְּרָכָה!
עוּרָה,
לַהַט חִנָּנִי
אוֹר
זִכְרוֹנוֹת חַמִּים
עַד
שֶׁדַּחַף מְפֻיָּס
אַרְדִּים
עִם דִּמְדּוּמִים.
In
meine häuslichen Lieder
In meine häuslichen Lieder,
Das Tagebuch meiner Lust, Schrieb ich mit Freuden bewußt Nur Freudengewinnste nieder, Nie schrieb ich einen Verlust In meine häuslichen Lieder.
In meine häuslichen Lieder
Schreib' ich nun euern Verlust. So hat sich schließen gemußt Die Rechnung! und wohl nicht wieder Schreib' ich sobald eine Lust In meine häuslichen Lieder. |
בְּשִׁירֵי
בֵּיתִי
יוֹמַן
חֶמְדָּתִי
כָּתַבְתִּי
בְּיוֹדְעִי שִׂמְחָה
רַק
אֶת רִוְחֵי שִׂמְחָתִי.
מֵעוֹלָם
לֹא כָּתַבְתִּי עַל אָבְדָּן
בְּשִׁירֵי
בֵּיתִי.
בְּשִׁירֵי
בֵּיתִי
אֶכְתֹּב
כָּעֵת אֶת אָבְדַּנְכֶם.
כָּך
הַחֶשְׁבּוֹן
חַיָּב
לְהִסְתַּכֵּם!
שׁוּב
לֹא אֲמַהֵר לִכְתֹּב חֶמְדָּתִי
בְּשִׁירֵי
בֵּיתִי.
Was
an dir des Tods Unbilden
Was an dir des Tods Unbilden
Frevelten, hat mit dem milden Zauberstab gerochen Poesie, die soviel Leben Dir bemüht ist zuzugeben, Als das Schicksal dir hat abgebrochen.
Armer Stab! ihm, der so wichtig
Sich geberdend, ist so nichtig, Sei der Stab gebrochen! Frommen dir die Zauberweisen, Die dich in den Himmel preisen, Da der Tod dich hat ins Grab gesprochen?
Doch sie sollen dir nicht frommen,
Sondern uns zu Gute kommen, Übers Grab gesprochen; Dir nicht sollen sie dein Leben, Sondern uns zurück es geben, Denn nur uns, nicht dir wards abgebrochen. |
מַה חָטְאוּ
לָךְ, שִׁירָה, מוֹראוֹת הַמָּוֶת
שֶׁנִּדְפוּ
עִם מַטֶּה הַקְּסָמִים הַקַּל
שֶׁכָּל
כָּךְ מִתְיַגְּעִים
לְהָפִיחַ
בָּךְ חַיִּים
כְּאִלּוּ
אוֹתָךְ שָׁבַר הַגּוֹרָל.
מַטֶּה
אֻמְלָל! הִיא, שֶׁעַל עַצְמָה
חֲשִׁיבוּת
גְּדוֹלָה עוֹטָה
כֹּה
גְּדוֹלָה הִיא אַפְסוּתָה
כְּשֶׁנִשְׁבָּר
מַטֶּה קִסְמָה.
חַכְמֵי
הַקֶּסֶם הַגְּדוֹלִים
אוֹתָה
בַּשָּׁמַיִם מְהַלְּלִים
כִּי
הַמָּוֶת בַּקֶּבֶר דִּבֵּר שִׁירָה?
לֹא אַתְּ
צְרִיכָה עוֹזְרִים
צָרִיךְ
לָבוֹא לְעֶזְרָתֵנוּ
וּלְדַבֵּר
מֵעַל קִבְרֵנוּ.
לֹא
בָּךְ צָרִיךְ לְהָפִיחַ חַיִּים
צָרִיךְ
אֶת חַיֵּינוּ לְהַחֲזִיר
כִּי
אָנוּ וְלֹא אַתְּ הַנִּשְׁבָּרִים.
Meine
Klagen sollen lieblich wallen
Meine Klagen sollen lieblich
wallen,
Den Kristallen gleich im Frühlingsbache, Die mit Ache hüpfen auf am Strande, Wo vom Rande sich zwei Blumen neigen Und mit Schweigen sich im heiterblauen Spiegel schauen, aber, eingeladen Sich zu baden, scheu zurück sich biegen, Und sich schmiegen, alsob sie sich schämen; Doch mit Grämen trüben ihren hellen Blick die Wellen, die vorüber müßen, Schmerzlich grüßen sie im Weitereilen, Möchten weilen, müßen doch entjagen.
Meine Klagen sollen lieblich
wanken,
Wie die Ranken sich am Boden dehnen, Auf sich sehnen nach der Lebensflamme, Nach dem Stamme, der zum Himmel steiget, Der sich neiget, wenn ihn rühren linde Frühlingswinde, doch die stolzen Glieder Hebt er wieder, ohne sich der armen Zu erbarmen, die umsonst sich mühen Aufzublühen, jede Luft benützen, Falsche Stützen, die sie nur erheben, Um mit Beben fallen sie zu lassen Auf den nassen Grund, wo sie verzagen.
Meine Klagen sollen lieblich
stöhnen
Gleich den Tönen holder Nachtigallen, Die vor allen, Rose, dich zu lieben Sind getrieben, und die Blumenschaaren Nicht gewahren, die zu den Gesängen Rings sich drängen, doch nur dir zum Preise Tönt die Weise: Ros' im Brautgemache Wach', erwache! Tritt vom Duft der Träume In die Räume, daß die rauhe Erde Lieblich werde, daß des Todes Bleiche Schamroth weiche, wenn mit Brautgesange Dir die Wange röthet unser Schlagen. |
לוּ תִּזְרֹמְנָה קִינוֹתַי בְּנַחַת
כְּמוֹ
גְּבִישִׁים בַּנַּחַל בָּאָבִיב
שֶׁעִם
הַזֶּרֶם מְנַתְּרִים סָבִיב עַל הַגָּדָה
שֶׁמִּצִּדָּה
שָׁם שְׁנֵי פְּרָחִים מִשְׁתַּפְּלִים
וּבִשְׁתִיקָה
מִסְתַּכְּלִים בָּרְאִי הַתָּכוֹל
אַךְ
כְּשֶׁהֵם מֻזְמָנִים לִטְבֹּל הֵם בְּמְהֵרָה
נִרְתָּעִים
חֲזָרָה, וּלְהִצָּמֵד חָשִׁים
כְּאִלּוּ
מִתְבַּיְשִׁים. אֲבָל הַצַּעַר מַעֲכִיר
אֶת
מַבָּטָם הַבָּהִיר שֶׁל הַגַּלִּים
שֶׁהָלְאָה
מוּבָלִים, לַחֲלֹף מֻכְרָחִים
וּבְצַעַר
מְבָרְכִים בְּעוֹדָם מְמַהֲרִים
לִשּׁעֹט,
הָיוּ רוֹצִים מְעַט לִשְׁהוֹת
אַךְ
אֲנוּסִים לִדְהֹר אֶל הַבָּאוֹת.
לוּ
תִּרְעַדְנָה קִינוֹתַי כְּמוֹ שְׂרִיגִים
אֲשֶׁר עוֹרְגִּים כְּשֶׁעַל הַקַּרְקַע הֵם שְׂרוּעִים
מְלֵאֵי
גַּעֲגּוּעִים לְשַׁלְהֶבֶת הַחַיִּים,
אֶל
הַגִּבְעוֹל שֶׁמְטַפֵּס אֶל הַשָּׁמַיִם,
אַךְ
כּוֹרֵעַ אַפַּיִם, לְמַגָּע
רוּחַ
אָבִיב עֲנוּגָה, וְשׁוּב הוּא מֵרִים
בְּגָאוֹן
אֶת הָאֵיבָרִים, מִבְּלִי לַחֲמֹל
עַל הַמָּטִים
לִנְפֹּל, שֶׁמִּתְאַמְּצִים בְּכֹחַ
לִפְרֹחַ,
מוֹצְאִים בְּכָל מַשָּׁב
מִשְׁעֶנֶת
שָׁוְא, שֶׁתִּתֵּן לָהֶם סַעַד,
אַךְ
תַּפִּילֶם בְּרַעַד, אֶל קַרְקַע רְטוּבָה,
שָׁם
יְאַבְּדוּ תִּקְוָה.
לוּ תֵּאַנַחְנָה
קִינוֹתַי בְּנֹעַם
וְגַם
בְּתֹאַם לִצְלִילֵי הַזְּמִירִים,
שֶׁאֲמוּרִים
מֵעַל הַכֹּל לְאֶהֹב אוֹתָךְ,
שׁוֹשַׁנָּה,
וְשֶׁלֹא לְהַבְחִין
בְּנְּחִילֵי
הַפְּרָחִים שֶׁאֶל הַשִּׁירִים
נִדְחָפִים,
אַךְ רַק לָךְ תְּהִלָּה
בְּפִי
הֶחָכָם, שׁוֹשַׁנָּה בַּחֲדַר הַכַּלָּה,
הָקִיצִי,
עוּרִי! בּוֹאִי מְרֵיחַ הַחֲלוֹמוֹת
אֶל
הַחֲדָרִים, שֶׁהָאֲדָמָה הַקָּשָׁה
תַּהֲפֹךְ
חֲרוּשָׁה, שֶׁחִוְרוֹן הַמָּוֶת הַמֵּעִיק
מִבּוּשָׁה
יַסְמִיק, כְּשֶׁעִם שִׁיר הַכַּלָּה
תַּאֲדִים
לֶחְיֵךְ מִמַּכָּתֵנוּ הַגְּדוֹלָה.
Hab'
ich jetzt erst eingesehn
Hab' ich jetzt erst eingesehn,
Was mir Schönstes lebte, Seit es mir gestorben ist? Nein, ich wußt' es lange.
Wollt' es nur nicht eingestehn,
Weil vor dir ich bebte, Schicksal, das du neidisch bist Allem Überschwange.
Nun das Unglück ist geschehn,
Und die Zierd' entschwebte, Nicht mehr deine Hinterlist Fürcht' ich nun, o Schlange.
Und im Liede soll es stehn,
Daß ein Schönstes lebte Und mir leben jeder Frist Soll es im Gesange. |
הַאִם
רַק עַכְשָׁיו הִבְחַנְתִּי
בַּיּוֹפִי
שֶׁחַי עִמָּדִי
מֵאָז
שֶׁהוּא מֵת עָלַי?
לֹא,
יָדַעְתִּי זֹאת מִזְּמָן.
רַק
לוֹמַר זֹאת לֹא הֵהַנְתִּי
כִּי
גָּדוֹל הָיָה פַּחֲדִי
מֵהַגּוֹרָל
שֶׁכֹּה קַנָּאי
פֶּן
אֶפְתַּח פֶּה לַשָּׂטָן.
כָּעֵת
כְּשֶׁהָאָסוֹן צָנַח
וְהַנּוֹי
עָף וּפָרַח
אֵינִי
יָרֵא עוֹד אֶת עֹרְמָתְךָ
נָחָשׁ
שֶׁכְּמוֹתְךָ.
כָּעֵת
אֹמַר בְּשִׁירָתִי
אֵיזֶה
יוֹפִי חַי עִמִּי
וּבְכָל
מוֹעֵד אֲשֶׁר אַזְכִּיר
יִחְיֶה
עִמִּי בְּתוֹךְ הַשִּׁיר.
So
kurz war euer Beider Leben
So kurz war euer Beider Leben,
Von euch ist wenig zu berichten In Staats- und Zeit- und Weltgeschichten; Es muß, euch irgend zu erheben, Der Leichenstein so wie daneben Der Leichenprediger verzichten; Und nur der Liebe könnt ihr geben Stoff zu unendlichen Gedichten. |
חַיֵּי
שְׁנֵיכֶם הָיוּ כָּל כָּךְ קְצָרִים,
כֹּה
מְעַט יֵש לְסַפֵּר עֲלֵיכֶם
בְּתוֹלְדוֹת
הַמְּדִינָה, הַתְּקוּפָה, הָעוֹלָם:
צָרִיךְ
רַק לְהָרִים אֶתְכֶם
לְוַתֵּר
עַל אֶבֶן הַמַּצֵּבָה
וְגַם
עַל הַכְּתֹבֶת הָחֲצוּבָה
לְהוֹתִיר
רַק אֶת הָאַהֲבָה