נועה שבתאי מגלה את אביה

כשראיתי את הסרט של נועה שבתאי "אבא שלי, יעקב שבתאי" נזכרתי בעיתונאי של "איתיחד" שחיפש באותו יום את בעלי, וכשעניתי לו שהוא איננו בבית, אמר לפני שהספקתי להוסיף דבר מה: "אז הוא בבית השני שלו", ודיקלם את מספר הטלפון של מי שהיתה אחר כך אשתו השנייה של בעלי ולימים גרושתו השנייה. התקשרתי למספר ובעלי ענה לי, ואז התקשרתי לעורך-הדין שטיפל בעניינינו, ורק במהלך השיחה עם עורך-הדין, אחרי די הרבה זמן, התחלתי לבכות. אחר כך אמרתי לבעלי שלכל בן אדם יש רק בית אחד, ושיבחר איזה מהם הוא רוצה. נדמה לי שאם לא הייתי דורשת ממנו לבחור הוא היה מעדיף לא לבחור. די נוח לגבר שיש לו שתי נשים.

אחר כך נזכרתי איך קיבלתי את פנקס קופת החולים ואחרי השמות של בעלי ושלי ושל בנותינו היה כתוב שמו של הילד מהאשה האחרת, ורופאת הילדים החביבה אמרה לי מזל טוב, נולד לך עוד ילד, את יכולה להביא אותו גם.

בסרטים מדברים בדרך כלל על דברים שברומו של עולם, אבל כשלגבר יש שתי נשים יש המון דברים מאד פרוזאיים, מאד יומיומיים להתמודד איתם. האם גם בפנקס קופת חולים שקיבלה עדנה שבתאי היתה כתובה עוד ילדה, נועה, והאם גם לה אמרו בקופת החולים מזל טוב, נולדה לך עוד בת? אני לא יודעת, כי עדנה שבתאי לא השתתפה בסרט וגם בהזדמנויות אחרות לא דיברה על זה. בוודאי היו מי ששאלו אותה, אבל היא לא רצתה להגיב. היא רצתה להישאר אשתו של יעקב שבתאי וגם הוא לא רצה להתגרש ממנה. אולי היא מרגישה שהיא ניצחה, כי היא זו שמוּכּרת כאלמנתו של יעקב שבתאי וכסמכות העליונה בנוגע לכתביו. אבל אולי בגלל שנשארה נשואה לו סבלה עוד הרבה יותר ממני. המחשבה לחיות עם גבר שחי עם עוד אשה היתה עבורי בלתי נסבלת. אבל אני יודעת שנשים רבות מעדיפות להמשיך להיות נשואות לגבר שבגד בהן וממרר את חייהן. היו אנשים שציפו גם ממני לנהוג כך, שלא הבינו למה אני עושה עניין, ואני הרגשתי כאילו אנחנו שלישיה במיטה. לא רציתי להיות במיטה הזאת יותר.

וישנם אלה שאינם אשמים בדבר, הילדים, שרוצים להאמין שהם נולדו מאהבה גדולה והיו רצויים ואהובים, אבל נאלצים לגלות שהם נולדו מאנוכיות ושהם לא היו רצויים, שהתביישו בהם או שהסתירו מהם דברים. והם גדלים כילדים יחידים של אמהות בודדות. בשנה האחרונה יצא לי לצפות בסרטים תיעודיים על שניים מהם: הסדרה "משפחות" של דוד אופק שסיפרה גם על בנו של ירון לונדון מחוץ לנישואים, יואב זהבי, שנושא את שם אמו, וזהות אביו הוסתרה ממנו זמן רב, והסרט הזה של נועה שבתאי, שאביה מת כשהיתה בת שמונה חודשים, ולכן לא זכתה להכיר אותו ולא היתה לה הזדמנות, כפי שהיתה ליואב זהבי-לונדון, לתיקון מאוחר.

הסרט של נועה שבתאי הוא סרט עדין ועצוב, שבניגוד לסרט על יואב זהבי שהוא סרט של תיקון, כי ירון לונדון אומר בו דברים שנשמעת בהם הרבה הכאה על חטא וחרטה ורצון לפצות, אבל אולי זה משום שאשתו כבר איננה בחיים הוא מרשה לעצמו להתוודות, בניגוד לכך הסרט של נועה שבתאי הוא סרט שמדגיש את הקרע והבדידות, כי אבא שלה כבר מזמן איננו בחיים כדי לחבק אותה מול המצלמה, אבל בעיקר מפני שעדיין אין לה קשר עם משפחתו השנייה ועם אחיותיה הגדולות, ופגישותיה עם אֶחָיו של אביה, המשורר אהרון שבתאי והצייר יואל שבתאי, אינן פגישות חמות, למרות שאהרון שבתאי בהחלט משתדל להעניק לה איזו חוויה משפחתית פחות מנוכרת, וניכר בו שהאשה הצעירה והמיוסרת נוגעת ללבו בכאבה.

אבל החיפוש של נועה שבתאי איננו מוליד שמחה, כי ככל שהיא לומדת על אביה היא מגלה שלא היה האדם שהיתה רוצה כאבא, ובשלב מסוים היא רוצה לזנוח את הסרט. ככל שהיא מדברת עם ידידיו הקרובים של אביה היא מבינה שהדמויות האנוכיות, רודפות הנשים וחסרות המצפון שבספריו, במחזותיו ובתסריטיו קרובות לאישיותו של אביה יותר מכפי שהיתה רוצה להודות, שהאבא שהיא כל כך רוצה להפוך לחלק ממשי ממשפחתה לא היה מוכן לעזוב את משפחתו למען אמה ולא שמח על לידתה והתחמק מלפגוש באמה ברשות הרבים ומעולם לא הצטלם יחד עם בתו הקטנה. הסרט מסתיים כשהיא אוחזת בידיה תליון שהעניק לאמה ובו מצד אחד שמות אמה ואביה ומצד שני שמה. זה כאילו אומר משפחה, היא אומרת, ואולי זה מה שזה אומר, אבל עד כמה המחוה הזו של מי שחי עם אמה עשור שלם מבלי לעזוב את אשתו באמת יכולה להיות יותר ממחוה ריקה?

נועה שבתאי מספרת למנחם פרי שהיא מחפשת את אביה בדמויות שבספריו. הוא אומר שלה מותר, אבל בשביל קוראים אחרים זו רכילות. השימוש במושג רכילות בהקשר של בגידות בנישואים תמיד מרגיז אותי, כי הוא מגלגל את האשמה ממי שבוגד באשתו וחי עם שתי נשים וממרר את חיי שתיהן למי שמדבר על כך, כאילו הדיבור על כך מכוער יותר מן המעשה עצמו. גברים שחיים עם שתי נשים ומולידים ילדים שאינם יודעים מי אביהם אינם פועלים רק בינם לבינם, הם פועלים על חייהם של אנשים אחרים וחורצים חריצים עמוקים בנפשותיהם של כל הסובבים אותם. הכאב שהם גורמים והפצע שהם פוצעים עמוק וכואב הרבה יותר מזה שמעוללים גנבים או פורצים שנענשים בחומרה על גניבות חומריות. הם שוללים מנשותיהם את הזכות לבלעדיות ומילדיהם את הזכות לזהות. העניין במעשיהם ובהשפעותיהם על זולתם הוא בהחלט עניין ציבורי, והוא בהחלט מפתח לגיטימי לאישיותם וליצירתם. מי שמוכן לגלות סלחנות כלפי נואפים, שיגלה לפחות אותה סלחנות כלפי המתעניינים בפגיעתם.

כי יחד עם נועה שבתאי גם אנחנו הצופים מגלים את אביה. רגע קשה במיוחד בשבילי בעת הצפייה, קשה כמובן עוד יותר לבמאית, היתה ההבנה שבני פורמן מהסרט "עיניים גדולות" שמזוהה בתודעתי כל כך עם אורי זוהר הוא בעצם יעקב שבתאי, שרוצה להחזיק גם באשה וגם במאהבת ולשמור את שתיהן לעצמו בלבד כי הוא גם בוגד בשתיהן וגם מקנא לשתיהן. עיניים גדולות, שאורי זוהר גם השתתף בכתיבתו, הוא סרט יפה, אבל הוא עושה לנו את החיים קלים מדי, כי בני פורמן, שזוהר העניק לו זהות של מאמן כדורסל, אולי בגלל שאריק איינשטיין היה שחקן כדורסל וזה נראה מתאים, בני פורמן הוא דמות גסה ודי דוחה, שהולמת את אישיותו הליצנית של אורי זוהר, שגם בגלגולו כרב חרדי נראה לי תמיד כאילו עמד להציג לפנינו גירסה חדשה לחידון התנ"ך. אבל מה היינו חושבים ומרגישים אילו בני פורמן היה דומה יותר ליעקב שבתאי, יפה תואר ועדין נפש ואינטלקטואל, ועדיין רודף נשים ואנוכי וילדותי ומנוול, כפי שככל הנראה היה, וכפי שבתו נאלצת לגלות ולקבל, כי היא רק הפרי שמעולם לא נשאל לדעתו. אדם איננו בוחר את אביו, אבל הוא משלם כל חייו על הגורל שאיננו נתון לבחירה.