השבוע
קראתי בשבועון "די צייט" על מאלי-טרוסטנץ, שלעתים מכונה רק Trostenez, שתואר בכתבתו של יוהנס
ווֹסוִינקל (14.8.2014, גיליון 34) כמחנה ההשמדה הגדול ביותר על אדמת רוסיה הלבנה,
ליד מינסק, שנרצחו בו יהודים וגם שבויי מלחמה רוסים ופרטיזנים מרוסיה הלבנה, הכתבה
עסקה בניסיונות להקים במחנה אתר הנצחה, אבל בשבילי זה היה בעיקר מידע על מחנה
ריכוז שלא ידעתי עליו קודם לכן: "משנת 1942 ואילך הובילו רכבות הגירוש ישירות
ליריות בטרוסטנץ. בעוד שהנוסעים הורשו לקחת איתם בגדים, תכשיטים וכסף, וקיוו
ל"קיום חדש" שהבטיחו להם הגרמנים ברוסיה הלבנה, המתינו כבר בחורשה
בבלגושצ'ינה חוליות המות. מאוחר יותר הציבו הגרמנים גם מכוניות-גז, כדי להגן על
נפשם של היורים בעורפם של היהודים. שתיים מהמשאיות הוסוו עם חלונות וארובות
כקרונות מגורים."
הרבה
שנים אני לומדת ועוסקת בנושאים שקשורים בשואה, מאז ילדותי אני קוראת ספרים עליה, ועדיין
אני חשה שאני יודעת מעט מאד על השואה, אם על שואת היהודים בכלל, ואם על שואת משפחתי
הפרטית, שמעבר לסיפורים המקוטעים ששמעתי מבני משפחה מיעטתי לחקור בגורלה. יש מעט
נושאים שאני רוצה לדעת עליהם כפי שאני רוצה לדעת על השואה, נושא שבילדותי הוסתר
והושתק. מבחינתי זה איננו רק נושא לאומי או אנושי, אלא הסיפור של משפחתי, שאני
יודעת עליו כה מעט, ואינני יודעת אם אדע עליו פעם יותר, כי למרות ששהיתי, בעיקר
באוסטריה וגם בגרמניה לצורך עבודתי, פחות ופחות אני רוצה לנסוע אליהן, ולפולין,
שאת שפתה אינני יודעת, לא נסעתי מעולם ואינני יודעת אם פעם אסע. רוב מה שאני יודעת
על השואה אני יודעת מספרים, ממסמכים שמצאתי בארכיונים, ומשיחות עם ניצולים
שהתקיימו ברובן בישראל. במחנות ריכוז לא ביקרתי מעולם, למרות ששהיתי הרבה בעמק
הדנובה ועבדתי קרוב מאד למאטהאוזן. ראיתי סרט תיעודי על מאטהאוזן, וקראתי את ספרו
של יעקובוס קרמנליס שהיה יווני קומוניסט שנשלח למאטהאוזן ושהה שם יחד עם אסירים
יהודים ושבויי מלחמה רוסים. הוא ראה הרבה מאד מות, אבל בעצמו שרד. ספרו הוא אחד
הספרים שהשפיעו עלי במיוחד. אינני יודעת אם ידיעותי על השואה נפגעו מכך שלא ביקרתי
במחנות ריכוז ורק קראתי ושמעתי עליהם. בתי שרון נסעה במשלחת בית הספר למחנות
הריכוז. זו היתה החלטה שלה לנסוע לשם. היא אמרה שסבה וסבתה ניצולי השואה ישמחו
שהיא נוסעת, וכנראה שהיא צדקה. היא נסעה כדי להעביר לסבה וסבתה הזקנים את המסר,
שהסבל שעברו משמעותי גם בשבילה. זה היה מסר של אהבה.
אני
יודעת שידיעתנו את השואה, ככל שנלמד ונקרא עליה, תהיה תמיד חלקית. זהו טבעם של
אירועים היסטוריים גדולים. אפילו אנשים שחוו את השואה על בשרם מכירים רק חלק ממנה,
החלק שלהם. לפעמים הרשמים שלהם מנוגדים. השואה איננה אירוע אחד, אלא כמות אינסופית
של אירועים. הדרכים ללמוד אותה הן שונות, ואנשים שונים חושבים עליה באופנים שונים.
טבעי שיש ויכוחים כיצד ללמד על השואה, והויכוחים הם לגיטימיים, כל עוד הם נעשים
בתום לב וביושר. לא זה המקרה עם עיתון "הארץ", שיצא אתמול (אור קשתי, 26.8.2014)
בהתקפה גסה ומכוערת על תכניתו של משרד החינוך לאפשר לתלמידים על פי בחירתם להעמיק
בנושא השואה.
כל התייחסות
של עיתון "הארץ" לנושא השואה היא התייחסות בעייתית במיוחד, מכיוון שבשנת
2006 נמכר חלק נכבד ממניות העיתון למו"ל הגרמני אלפרד נוון-דומונט שאביו היה נאצי,
או כפי שהוא בחר לתאר זאת בראיון שהעניק לארי שביט לרגל קניית מניות "הארץ":
לאביו היו מדי אס-אס בארון, אך הוא מעולם לא לבש אותם. זמן מה לפני הקנייה זכה
נוון-דומונט בתביעת דיבה נגד השבועון "דר שפיגל" שהאשים את משפחתו
בצבירת רכוש שנגזל מיהודים. במשפט נטען להגנת משפחתו שלא החברה המשפחתית אלא קרן
הפנסיה שלה היא זו שקיבלה רכוש יהודי, ועל סמך טענה זו הורשע "דר שפיגל"
בהוצאת דיבה. מעת לעת, כאשר עיתון "הארץ" עוסק באנטישמיות בגרמניה, כמו
במקרה של הארכיאולוג סוון שיטה בעיר קלן שהאשים את תושבי עירו באנטישמיות, מתברר כי
למו"ל בעל העבר המשפחתי השנוי במחלוקת יש בהחלט מה לומר לגבי הפירסומים
ב"הארץ" בנושאים רגישים אלה, מה שמעלה שאלות נוגות לגבי האופן שבו עוסק
העיתון בנושאים הנוגעים בשואה, ובמקרה של התקפה גסה זו של העיתון על תכנית משרד
החינוך לאפשר העמקה בתחום, מעלה שאלות נוגות במיוחד.
כל
ההתקפות המופיעות בכתבת "הארץ" על התכנית לקוחות מן השיח האנטישמי
הגרמני לאחר השואה ומובאות מפיהם של מי שידועים באימוץ השיח הזה, הפרופסור משה
צימרמן והפרופסורית חנה יבלונקה.
"גילויי
הגזענות של החברה הישראלית גלויים לכל, לפחות בשנה-שנתיים האחרונות אם לא קודם
לכן, אבל התכנית לא עוסקת בכך, זו בועה נפלאה" אומרת הפרופ' חנה יבלונקה לכתב
"הארץ". כמובן שראוי מאד לחנך נגד גזענות בישראל, אבל מדוע חינוך כזה
צריך להיעשות במסגרת של העיסוק בשואה? האם מה שמפריע לפרופ' יבלונקה הוא העדר
השוואת היהודים לנאצים בתכנית, השוואה שעומדת במרכזו של השיח האנטישמי הגרמני אחרי
השואה, שמשפט היסוד שלו הוא: "היהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו
לגרמנים, ולכן אין להם זכות להאשים אותנו". האם מפריע בעצם לפרופ' יבלונקה
שהתכנית עוסקת בפשעים הגרמניים מבלי לרדד את חומרתם ולהציג את ישראל כמקבילתה של
גרמניה הנאצית, כפי שנוהגים הגרמנים לעשות כדי להתנער מאשמתם?
לדברי
הפרופ' משה צימרמן המובאים בכתבה, משמעות השינויים בתכנית היא "חיזוק הטראומה
של השואה והעמקת תודעת הקשר כביכול בין תוצאת השואה לבין הצורך בישראל חזקה, כזאת
שלא מסתכלת על נושאים שוליים כמו צדק וחוק". אלה לא תכני התכנית אלא דיעותיו
של הפרופ' צימרמן על מדינת ישראל, שבאורח פלא משקפים את השיח האנטישמי הגרמני על
מדינת ישראל, שכבר תיארתי כאן, כמדינה ש"מנצלת לרעה את השואה כדי להתנכל
לפלשתינים". בדברים אלה מהדהדות גם התבטאויות שהשמיע הפרופ' צימרמן בעבר
והובאו על ידי כעדות במשפט הדיבה שניהל נגדי בשנים 2002-2004, לאחר שכתבתי במאמר
שהתפרסם ב"הארץ" בחודש אוגוסט 2001 כי גרמניה תומכת כספית בכל מי שמשוה
את ישראל לנאצים, והבאתי את הפרופ' צימרמן כדוגמה לכך. תביעת הדיבה של הפרופ'
צימרמן נגדי ונגד עיתון "הארץ" נדחתה והוא חויב בהוצאות כבדות, בין השאר
על סמך מאמרים שפירסם הוא עצמו בעיתון "הארץ". באחת מהתבטאויותיו,
שמזכירה את התבטאותו בכתבה של אור קשתי, טען הפרופסור צימרמן כי אסור לעסוק יותר
מדי בשואה, כי זה הופך את היהודים לפרנואידים. (המונח "פרנואיד" נפוץ
בשימוש אנטישמים גרמנים כדי לתקוף יהודים שמתלוננים על אנטישמיות בגרמניה ולהכחיש
את קיומה של אנטישמיות כזאת). בהמשך לדברים אלה טען הפרופסור דברים דומים לאלה
שהוא טוען בכתבתו של קשתי, כי עצם העיסוק בשואה גורם ליהודים להיות לאומנים. מדוע חושב
הפרופסור צימרמן שעיסוק בשואה יגרום ליהודים להיות לאומנים, ומדוע חושבת
הפרופסורית יבלונקה שעיסוק בגזענות הנאצית איננו מחנך נגד גזענות בכלל? נראה שעיקר
דאגתם איננה לערכיהם של התלמידים בישראל, אלא להטלת דופי במחקר השואה ובעיסוק בה,
כאשר איננו משרת את השיח האנטישמי שמסוגל אך ורק להשוות יהודים לנאצים כדי לפטור
את הגרמנים מאשמתם, ותו לאו.
לא
במקרה פנה כתב "הארץ" דוקא לשני פרופסורים אלה, שעמדותיהם ידועות
והתבטאויותיהם המרושעות, שתמיד נודף מהן ניחוח של שנאת ישראל, מוכרות. עוד
"פגם" בתכנית מובא בעילום שם הדובר: "התוצאה תהיה שמבחינת
התלמידים, חלק נכבד מההיסטוריה בכלל – וזו היהודית בפרט – תסתכם בשואה. אנחנו
מגדלים כאן דורות של תלמידים בעלי תודעה קורבנית. זה טירוף הדעת". דברים
דומים אומר הפרופ' צימרמן: "יש במלחמת העולם השנייה גם דברים שלא שייכים
לשואה, אבל נראה כי בתכנית הלימודים המלחמה היא רק מעטפת לסיפור השואה". באמת
לא בסדר שמשרד החינוך נותן משקל יתר כזה דוקא לשואה, שכנראה לדעת הדוברים היא, כפי
שניסח זאת ז'אן מארי לה-פן, "רק פרט קטן בהיסטוריה".
הכעס
על כך שהיהודים חשים כקורבן אף הוא מוטיב מרכזי בשיח האנטישמי לאחר השואה. בכל
הדתות ישנה הקרבת קרבנות לאלים, אבל בנצרות לבדה האל הוא זה שמעלה את עצמו קורבן
כדי לכפר על חטאי האנושות. מושג הקרבן הוא המושג המרכזי ביותר בדת הנוצרית, והקרבן
הוא אלהים שהיהודים צלבו. אלפיים שנה חינכה הדת הנוצרית את מאמיניה שהיהודים הם
רוצחי האלהים ורודפיו, והאל הוא קרבנם של היהודים. ראיית היהודים כקרבן קשה מנשוא
לאנטישמי הנוצרי ולגרמני בפרט. שיח אנטישמי זה החוזר ותוקף את היהודים על כך שהם
רואים את עצמם כקרבן, בעוד שהם בעצם הרודפים והרוצחים, תפקיד שהעניקה להם הדת
הנוצרית לדורותיה, רווח מאד בקרב העמים הנאצים וחילחל היטב גם לעיתון
"הארץ", למשל בכתבותיו של גדעון לוי, שלא פעם הועתקו כלשונן לעיתונות
הנאצית הנפוצה בארצות דוברות הגרמנית, כאשר הפלשתינים בכתבותיו מייצגים עבור
הקוראים את הגרמנים, שליהודים כלל לא אכפת מהסבל שלהם, שכן מוטיב מצליח במיוחד
בשיח הגרמני לאחר השואה ובפרט מאז איחוד גרמניה הוא עיסוק בסבלם של הגרמנים
מהפצצות בעלות הברית ומגירוש הגרמנים ממזרח אירופה לאחר המלחמה, סבל שמושוה תדיר
לסבלם של היהודים בשואה.
לפני
מספר חודשים, כשצפיתי בסרטו של קלוד לנצמן "אחרון הלא צדיקים" הצטמררתי
כולי כאשר גיבור הסרט בנימין מרמלשטיין תיאר את מנהגם של הבכירים הנאצים לדבר על
כך ש"צריך לשלוח את היהודים למדגסקר" תכנית מדגסקר היתה התכנית הראשונה
להשמדת היהודים, אך היא לא יצאה לפועל. במקום זאת נשלחו היהודים להשמדה במזרח
אירופה, אבל בכירי הנאצים המשיכו להשתמש במושג "צריך לשלוח את היהודים
למדגסקר" כשם צופן למשלוח היהודים להשמדה במזרח אירופה.
"קראתי
לא מזמן שסטלין שקל להקים ליהודים מדינה בחצי האי קרים. חשבתי שזה רעיון לא רע. כל
דבר היה יותר טוב מישראל. אוגנדה, מדגסקר – כל מקום היה יותר טוב. תאר לעצמך אתכם
במדגסקר. לו רק היה לכם אי משלכם."
כך
אמר אלפרד נוון-דומונט, המו"ל השותף ב"הארץ", בראיון לארי שביט שהתפרסם במוסף "הארץ", ביום 25.8.06.
לאנשים שזה סגנון דיבורם עדיף בהחלט שתלמידי בתי הספר בישראל לא ילמדו יותר מדי על
השואה.