פרידריך ריקרט / שירי מות ילדים, מקבץ שני

כבר הבאתי כאן את הראשונים מבין למעלה מארבע-מאות "שירי מות ילדים" Kindertodtenlieder שכתב המשורר וחוקר לשונות המזרח פרידריך ריקרט Rueckert (1866-1788), לאחר שאיבד בחורף אחד את שני ילדיו במחלת השנית: ב-31 בדצמבר 1833 מתה בתו בת השלוש לואיזה, ושבועיים אחריה, ב-16 בינואר 1834, מת גם בנו ארנסט בן החמש. אני מביאה כאן את תרגומם של ששת השירים הבאים מ"שירי מות ילדים", ומקדישה אותם לכל ההורים שנגזר עליהם לקבור את ילדיהם, ולחיים הצעירים שאבדו לנו, ואין מנחם.

Ich fürcht', es war Entweihung

Ich fürcht', es war Entweihung Der stillen Häuslichkeit, Daß ich sie der Beschreiung Liebloser Welt geweiht; In manchem Lied, gedichtet Aus meiner Kinderwelt, Die wie ein Traum vernichtet Jetzt auseinander fällt. Und recht als wie zum Hohne, Da sie zusammenbrach, Kommt an mit Sündenlohne Der neuste Almanach. Das Honorar, das reiche, Das man dem Vater gab, Reicht, um der liebsten Leiche Zu kaufen grad ein Grab. Und hab' ich mich versündigt, Daß statt des Herzens Schlag Der Harfe Schlag verkündigt, Was mir am Herzen lag? Nicht hab' ich mich gerühmet, Doch hab' ich mich gefreut, Und mir den Pfad beblümet, Der mir nun Dornen beut. Die allgemeine Sünde Der Dichtkunst war es nur, Zu decken auf die Gründe Der innersten Natur. Und wie die Lust erklungen Aus meiner Siedelei, Sei nun das Leid gesungen, Und ob es Sünde sei.

חָרַדְתִּי שֶׁמָא חִלַּלְתִּי

בֵּיתִיּוּת שְׁלֵוָה

כַּאֲשֶׁר אוֹתָה הִקְרַבְתִּי

לְזַעֲקַת עוֹלָם בְּלִי אַהֲבָה,

בַּשִּׁיר אֲשֶׁר חִבַּרְתִּי

מֵעוֹלָמָם שֶׁל יְלָדַי

שֶׁכַּחֲלוֹם נָגוֹז

וְקָרַס עַל פָּנַי.

וּכְמוֹ לִלְעֹג לִקְּרִיסָתוֹ

כְּמוֹ לַעַג לָרָשׁ

הִגִיעַ עִם שְׂכַר הַחֵטְא

הָאַלְמְנָךְ הֲכִי חָדָשׁ.

שְׂכַר הַסּוֹפְרִים הַכֹּה נָדִיב

אֲשֶׁר שֻׁלַּם לָאָב

מַסְפִּיק לִקְּנִיַּת קֶבֶר

לַגְּוִיּוֹת אֲשֶׁר אָהַב.

הָאִם אַכֶּה כָּאן עַל חֶטְאִי

שֶׁתַּחַת פְּעִימַת לִבִּי

מוֹדִיעָה פְּעִימַת הַנֵּבֶל

מַה שָׁכַן בִּלְּבָבִי?

אָמְנָם לֹא הִתְהַלַּלְתִּי

אַךְ בְּהֶחְלֵט שָׂמַחְתִּי

וְהַמִּשְׁעוֹל לִי פְּרָחִים הִפְרִיחַ

זֶה שֶׁכָּעֵת לִי קוֹצִים מַצְמִיחַ.

עִקָּר חֶטְאָה

שֶׁל אָמָנוּת הַשִּׁיר

הַסְתָּרַת יְסוֹדוֹתָיו

שֶׁל הַטֶּבַע הַטָּמִיר.

וּכְפִי שֶׁשִּׁיר שֶׁל עֹנֶג

עָלָה מִמִּשְׁכָּנִי

אָשִׁיר כָּעֵת שִׁיר צַעַר

גַּם אִם רַב עֲווֹנִי.

Im Verluste zu gewinnen

Im Verluste zu gewinnen, Ist ein schwieriges Beginnen, Und gelinget andern nie Als der Lieb' und Poesie. Liebe läßt sich nichts entrinnen, Hat nicht außen, sondern innen; Und das Nichts, sie weiß nicht wie, Macht zum Etwas Poesie. Nicht dahin ist, was von hinnen, Bleibt im Sinn, nicht in den Sinnen; Fest auf ewig haltens die Beiden, Lieb' und Poesie.

לְנַצֵּחַ בִּתְּבוּסָה

זוֹהִי הַתְחָלָה קָשָׁה

הַצְלָחָתָה הִיא נְדִירָה

מִלְבַד בָּאַהֲבָה וּבַשִּׁירָה.

דָּבָר אֵינוֹ נִמְלָט מִן הָאַהֲבָה

אֵין לָה חוּץ, רַק פְּנִים לָה בִּלְבָבָה

וְאֶת הָאַיִן, אֵיךְ לֹא אֵדַע

הַשִּׁירָה הוֹפֶכֶת לִדְּבַר מַה.

לֹא אָבְדָּה מַה שֶׁמִּכָּאן וַהָלְאָה

בַּתּוֹדָעָה, לֹא בַּחוּשִׁים, נוֹתְרָה

בִּשְּׁתֵּיהֶן אֹחַז לַנֶּצַח

בָּאַהֲבָה וּבַשִּׁירָה.

Manches ist mir doch beschieden

Manches ist mir doch beschieden, Daß ich wohl zufrieden Dürfte sein, so viele Gaben, Die nicht viele haben, Unerschöpflich reiche Flüsse Eigenster Genüsse, Und nicht minder solche Leiden, Die mir würde neiden Wer, wie sie herzlieblich brennen, Könnte recht erkennen, Und wie sanft, wers könnte fühlen, Sie sich selber kühlen; Wie der Speer die Wunde heilet, Die er hat ertheilet, Wie die Aerzt' aus Bitterkeiten Arzeneyn bereiten, Und zur süßen Kost der Bienen Gräberblumen dienen.

אֶסְתַּפֵּק לִי בְּמֻעַט

מְאֻשָּׁר אֱהִי כִּמְעַט

כְּשֶׁמַּתָּנוֹת רַבּוֹת אִתִּי

שְׁיֵשׁ רַק לִמְעַטִים

נְהָרוֹת שֶׁל אוֹצָרוֹת

הֲנָאוֹת כֹּה טְהוֹרוֹת

וְלֹא פָּחוֹת הַיִּסּוּרִים

שֶׁקִּנְאָה מְעוֹרְרִים

בְּמִי שֶׁמַּכִּירִים

כֵּיצַד מִלֵּב הֵם בּוֹעֲרִים

וּבְאֵיזוֹ עֶדְנָה

מֵעַצְמָם מִתְקָרְרִים

כְּפִי שֶׁכִּדּוֹנִים שֶׁפָּצְעוּ מְרַפְּאִים

אֶת הַפְּצָעִים

כְּפִי שֶׁרוֹפְאִים מִן הַמָּרוֹר

מַתְקִינִים מָזוֹר.

כְּפִי שֶׁפִּרְחֵי הַקְּבָרִים

מָזוֹן מָתוֹק לַדְּבוֹרִים.

.

Musen, meine Freundinnen

Musen, meine Freundinnen, Oft schon in betrübten Lagen Brachtet ihr mir Trost ins Haus, Nie doch wie in diesen Tagen, Als die lieben Kinder mir An der Seuche niederlagen, Deren Todesfunken so Leicht ansteckend weiter schlagen, Freunde viel und Freundinnen Zählt' ich sonst mit Wohlbehagen In der Stadt, die gegen mich Jeder zarten Sorgfalt pflagen; Doch für eigne Kinder jetzt Hatten Sorge sie zu tragen, Keiner durfte einen Schritt In mein Haus zu setzen wagen, Aus gerechter Furcht, das Gift In sein eignes Haus zu tragen. Keiner kam, um meinem Tod Oder Leben nachzufragen, Keiner, um aus Freundes Mund Mir ein Trostwort anzufragen, Und mit mir zu klagen, als Lag mein Liebstes auf dem Schragen. Ihr nur, meine Freundinnen, Ließet nicht in Furcht euch jagen; Denn ihr wisset, Himmlische, In die Flucht die Furcht zu schlagen, Und Ansteckung droht euch nicht; Darum dürft ihr mit mir klagen, Krankenwärterinnen seyn, Und die Küchenschürze tragen. Und solang' ihr bei mir seid, Wird mein Herz nicht ganz verzagen; Und solang' ihr tragen helft, Trag' ich muthig alle Plagen. Drum vor allen Freundinnen, Ohne eine zu verklagen, Weil sie sterblich, hab' ich Dank Euch, Unsterbliche, zu sagen.

מוּזוֹת, חַבְרוֹתַי,

לִי כְּבָר הֵבֵאתֶן נִחוּמִים

בִּיְּמֵי זַעַם וְסוּפָה

אַךְ לֹא כְּמוֹ בְּאֵלֶה הַיָּמִים

כְּשֶׁיְּלָדַּי הַתְּמִימִים

נִגְפוּ לִפְנֵי בַּמַּגֵּפָה,

שֶׁרִשְׁפֵי הַמָּוֶת שֶׁנָּשְׁפָה

מַכִּים הָלְאָה בְּלִי רַחֲמִים.

חֲבֵרוֹת וַחֲבֵרִים

רַבִּים אֶמְנֶה לִי בָּעָרִים

אֲשֶׁר מְטַפְּחִים כְּלַפַּי

דְּאָגָה כֵּנָה בְּלִי דַּי.

אַךְ עִקָּר דַאֲגָתָם

לִיְּלָדֵיהֶם פְּרִי בִּטְנָם

אִישׁ מֵהֶם אֵינוֹ מֵעֵז

אֶל בֵּיתִי לְהִכָּנֵס.

מִן הַפַּחַד הַמּוּבָן

לָשֵׂאת רַעַל לְבֵיתָם,

אִישׁ מֵהֶם לֹא בָּא אֵלַי

לִשְׁאֹל הַמֵת אֲנִי אוֹ חַי.

אִישׁ לֹא בָּא לְהַשְׁמִיעֵנִי

מִפִּי רֵעַ נִחוּמִים

וְלִבְכּוֹת עַל יַקִּירַי

שֶׁבָּאָרוֹן מֵתִים נָמִים.

רַק אַתֶּן, חַבְרוֹתַי,

לֹא אֹחֵז בָּכֶן הַפַּחַד,

כִּי אַתֶּן, הַשְּׁמֵימִיּוֹת

אֶת הַפַּחַד מְנִיסוֹת

וְאֵין חֲשָׁש שֶׁתִּדַּבְּקוּ

לָכֵן אַתֶּן אִתִּי תִּבְכּוּ

בְּסִנָּר מִטְבָּח צחור

תֵּשְׁבוּ עַל הָחוֹלִים לִשְׁמֹר

וְכָל עוֹד תֵּשְׁבוּ סְבִיבִי

לֹא יַךְ יֵאוּשׁ אֶת לְבָבִי

כָּל עוֹד אַתֶּן לָשֵׂאת עוֹזְרוֹת

בְּאֹמֶץ אֶת כָּל הַצָּרוֹת.

לָכֵן לִפְנֵי כָּל הַחֲבֵרוֹת

כַּמּוּבָן מִבְּלִי לְגַנּוֹתָן

עַל כָּךְ שֶׁהֵן רַק בְּנוֹת-תְּמוּתָה

אוֹדֶה לָכֵן, בְּנוֹת הָאַלְמָוֶת.

Also sei ich selbst, und also mein Gedicht

Holly-Tree

Also sei ich selbst, und also mein Gedicht, Wie die Stechpalm' unten rauh von Blättern sticht, Wo das Vieh sie wollte nagen; Aber oben stechen ihre Blätter nicht, Um mit Schaukeln Himmelslüfte, Frühlingslicht, Oder Vogelsang zu tragen.

וּבְכֵן אֲנִי עַצְמִי, וְגַם שִׁירִי,

כְּמוֹ אֶדֶר קָדוֹשׁ שֶׁמִּלְמַטָּה עָלָיו דּוֹקְרִים

שָׁם הַבְּהֵמָה מְלַחֶכֶת סָבִיב,

אַךְ מִלְמַעְלָה אֵין עָלָיו דּוֹקְרִים,

כְּדֵי לְהִנָּשֵׂא עִם מַשָּׁבֵי אֲוִיר, עִם אוֹר אָבִיב,

עִם שִׁירַת הַצִּפֳּרִים.

Immer that ich ihren Willen

Immer that ich ihren Willen Meiner Dichtung, und sie meinen; Herzbedürfnisse zu stillen, Seh ich immer sie erscheinen. Und so kommt sie nun, zu weinen Mit mir um zwei theure Schatten; Sollten wir's uns nicht gestatten? Die von mir das Leben hatten, Haben es zu früh verloren; Soll die Mutter ihrem Gatten Haben sie umsonst geboren? Nein, ich hab' es mir geschworen, Euer Leben fort zu dichten, Daß mir nichts es kann vernichten.

תָּמִיד אֶת תְּשׁוּקָתֵךְ מִלֵּאתִי, שִׁירָתִי

וְאַתְּ תָּמִיד מִלֵּאת אֶת תְּשׁוּקָתִי

כְּדֵי לְהַרְגִּיעַ אֶת מְצוּקָתִי.

תָּמִיד אַתְּ מוֹפִיעָה בִּשְּׁעַת הַמְּצוּקוֹת

וְכָךְ כָּעֵת אַתְּ בָּאָה עִמָּדִי לִבְכּוֹת

עַל שְׁתֵי נְשָׁמוֹת שֶׁכֹּה יָקְרוּ לָנוּ

הָאִם נִמְנַע זֹאת מֵאִתָּנוּ?

הַחַיִּים שֶׁנָּתַתִּי לָהֶם

בְּטֶרֶם עֵת נִגְזְלוּ מֵהֵם.

הָאָמְנָם לְחִנָּם

יָלְדָה לִי אוֹתָם אִמָּם?

לֹא, אֲנִי נִשְׁבַּעְתִּי לִי

לְשׁוֹרֵר אֶת חַיֵּיהֶם לִי

שֶׁדָּבָר לֹא יַכְחִידֵם לי.

ערב תשעה באב תשע"ד 

מקבץ שלישי של שירי מות ילדים