אברהם ושרה ומלך - המקרא כאסופת סיפורים

הסיפור הראשון מספר כך:

"ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם, כי כבד הרעב בארץ. ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה, ויאמר אל שרי אשתו: הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת, והרגו אותי ואותך יְחַיּוּ: אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך: ויהי כבוא אברם מצרימה, ויראו המצרים את האשה כי יפה היא מאד: ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה, ותוקח האשה בית פרעה: ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים: וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם: ויקרא פרעה לאברם ויאמר: מה זאת עשית לי? למה לא הגדת לי כי אשתך היא? למה אמרת אחותי היא? ואקח אותה לי לאשה, ועתה הנה אשתך קח ולך: ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו: ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוֹט עמו הנגבה: ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב."

(בראשית פרק י"ב, פסוקים י'-כ', פרק י"ג, פסוקים א'-ב')

הסיפור השני מספר כך:

"ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קָדֵשׁ ובין שׁוּר ויגר בגְּרָר. ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא, וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה: ויבוא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה ויאמר לו: הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל: ואבימלך לא קרב אליה, ויאמר אדונַי, הגוי גם צדיק תהרוג? הלא הוא אמר לי אחותי היא, והיא, גם היא אמרה: אחי הוא, בתום לבבי ובניקיון כפי עשיתי זאת: ויאמר אליו האלהים בחלום: גם אנכי ידעתי כי בתום לבבך עשית זאת ואחסוך גם אנכי אותך מחטוא לי, על כן לא נתתיך לנגוע אליה: ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה, ואם אינך משיב דע כי מות תמות, אתה וכל אשר לך: וישכם אבימלך בבוקר ויקרא לכל עבדיו וידבר את כל הדברים האלה באזניהם וייראו האנשים מאד: ויקרא אבימלך לאברהם ויאמר לו מה עשית לנו ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה, מעשים אשר לא ייעשו עשית עמדי: ויאמר אבימלך אל אברהם מה ראית כי עשית את הדבר הזה : ויאמר אברהם: כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי, וגם אמנה אחותי בת אבי היא, אך לא בת אמי, ותהי לי לאשה. ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי וָאֹמַר לה: זה חסדך אשר תעשי עמדי, אל כל המקום אשר נבוא שמה, אמרי לי אחי הוא: ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות ויתן לאברהם וישב לו את שרה אשתו: ויאמר אבימלך הנה ארצי לפניך כטוב בעיניך שב: ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך, הנה הוא לך כסות עינים לכל אשר איתך ואת כל ונוכחת: ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואַמהותיו וילדו: כי עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם:"

(בראשית פרק כ'.)

הסיפור השלישי מספר כך:

"ויהי רעב בארץ, מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם, וילך יצחק אל אבימלך מלך פלישתים גררה: וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה, שכן בארץ אשר אומר אליך: גוּר בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האלו והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך: והרביתי את זרעך ככוכבי השמים, ונתתי לזרעך את כל הארצות האלו והתברכו בזרעך כל גויי הארץ: עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי: וישב יצחק בגרר: וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא כי ירא לאמר אשתי פן יהרגוני אנשי המקום על רבקה כי טובת מראה היא: ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך מלך פלישתים בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו: ויקרא אבימלך ליצחק ויאמר אך הנה אשתך היא ואיך אמרת אחותי היא? ויאמר אליו יצחק כי אמרתי פן אמות עליה: ויאמר אבימלך מה זאת עשית לנו, כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם: ויצו אבימלך את כל העם לאמר הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת: ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה': ויגדל האיש וילך הלוך וגדול עד כי גדל מאד: ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה ויקנאו אותו פלישתים: וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם סתמום פלישתים וימלאום עפר: ויאמר אבימלך אל יצחק: לך מעימנו כי עצמת ממנו מאד: וילך משם יצחק ויחן בנחל גרר וישב שם."

(בראשית פרק כ"ו, פסוקים א'-י"ז.)

בפרשנות המקרא נחשבים שלושת הסיפורים לסיפורים דומים המתארים אירועים שונים, והן בפרשנויות הקדומות הן בחדשות, ההתייחסות היא יותר להבדלים ביניהם מאשר לדימיון. אבל מנקודת ראות ספרותית-היסטורית, אלה אינם שלושה סיפורים, אלא שלוש מסורות של אותו סיפור, שסדר הבאתן במקרא כנראה משקף את הכרונולוגיה של היווצרותן, כי שתי המאוחרות מתייחסות לגירסה המוקדמת, השנייה במובלע והאחרונה במפורש, ובלעדיה הן נמצאות חסרות וסתומות משהו, ואילו הגירסה הראשונה היא שלמה ורהוטה ועומדת לעצמה. הגירסה הראשונה המובאת בתנ"ך היא סיפור יציאת מצרים בזעיר אנפין, וצריך להתייחס אליה, לעניות דעתי, כאל אחת הגירסאות לסיפור יציאת מצריים: אבי האומה העברית ירד למצריים עקב הרעב בארץ, סיפור שיחזור בפירוט רב בהרבה לגבי האב השלישי בסדר יעקב ובניו, ואולי יש לו בסיס היסטורי, שכן בעוד שבארץ ישראל תלויים התושבים בגשמים הממאנים לעתים להגיע, ניזונה מצריים ממימי נהר הנילוס המגיעים ממרכז אפריקה, וסביר לגמרי שבימי בצורת שימשה מצריים אסם תבואה גם לתושבי ארץ ישראל. אברהם הקרוי בסיפור זה אברם, שלכך אתייחס בהמשך, מסולק בסופו של דבר ממצריים, אבל יוצא ממנה ברכוש גדול, לאחר שהאל,  המופיע בסיפור זה בשמו המפורש, היכה את פרעה וביתו ב"נגעים גדולים", המתכתבים עם "שפטים גדולים" (שמות פרק ז', פסוק ד'). וההסבר הן לרכוש הגדול והן לסילוק ממצרים הוא השקר שהתנה אברהם עם שרה לספר למצרים כאילו היא אחותו, ונטילתה לבית פרעה, שעל כך קיבל אברהם מפרעה מכל טוב, ועל כך גינוהו חז"ל, שסחר באשתו תמורת ממון.

סיפור זה, שכאשר נתחבר תאם כנראה את רוח זמנו, זיעזע מאד את הדורות הבאים. הכיצד מפקיר אברהם אבי האומה, שדמותו התגבשה במסורת כדמות נביא וצדיק, את רעייתו לידי פרעה, ואחר כך גם מקבל אותה חזרה, כאילו מדובר בבהמה העוברת מיד ליד. ומה באשר לבנה יצחק? אולי היה בכלל בנו של פרעה ולא בנו של אברהם?

גם בסיפור המוכר יותר של יציאת מצריים עולות שאלות דומות באשר לזהותו החמקמקה של משה רבנו, שלא רק ששמו משה – מוסיס בצורתו המצרית, הוא שם נסיכים מצריים ולא שם עברי, אלא אף גודל בידי בת פרעה! כמובן גם יוסף עלה לגדולה בבית פרעה ונשא לאשה את אסנת בת פוטיפרע כהן און, והיא ילדה לו את בניו מנשה ואפריים. כלומר העברים נתערבבו במצרים, ואף במצרים רמי מעלה, ואפשר שהסיפורים החמקמקים ואף המביכים המופיעים בתנ"ך בעניין זה – לכאן שייך אף סיפור אשת פוטיפר, שם דומה באופן מפתיע, שלא לומר זהה, לשם אבי רעייתו של יוסף, ובו מופיע יוסף כדמות חסודה להפליא, צדקנית משהו - משקפים אי נוחות מסוימת בקרב חוגים מאוחרים יותר בעם ישראל מן המורשת הגנטית המצרית הזאת, שהכל כנראה היו מודעים לה.

לא באה הגירסה השנייה אלא לתקן ולשפץ את תדמיתו של אברהם, שנפגעה כל כך מסיפור התכחשותו לרעייתו והתעשרותו ממסירתה לבית פרעה, ומאמץ התיקון הזה ניכר בכמה מישורים:

ראשית – הרחקת עדות בעניין המלך המעורב. את פרעה מחליף בסיפור "גוי צדיק", אבימלך מלך גרר, שנבחר ככל הנראה להחליף את פרעה בסיפור עקב הסיפור על בריתו עם אברהם שמופיע בפרק הבא. מסירת האשה למי שעתיד להיות בן ברית של אברהם איננה כה גרועה כמו מסירתה לפרעה.

שנית: דבריו של אברהם לשרה מדוע הוא מבקש להציגה כאחותו, שמהווים חלק גדול מן הסיפור הראשון, נמחקים כמעט לגמרי בסיפור השני. בעוד שבסיפור הראשון נאמר לנו:

"ויאמר [אברם] אל שרי אשתו: הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת, והרגו אותי ואותך יחיו: אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך", בסיפור השני נותרו רק המלים:

"ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא"

המשפט שנוצר איננו מובן כלל לקורא לולא הכיר את הסיפור הראשון, ממש כאילו לקח מישהו מספריים וגזר מתוך הטקסט את דבריו של אברהם, שמציגים אותו כמי שמפקיר את אשתו למען ייטב לו. גם המשך הסיפור, שמתאר את התפעלות המצרים מיופיה של שרה, שגרם ללקיחתה אל בית פרעה, ומדגיש את האופי הנכלולי של מזימת אברהם, קוצץ מן הטקסט השני.

וכעת השינוי השלישי שסוטה לגמרי מן הסיפור הראשון, וחושף את מטרתו העיקרית של השיפוץ בטקסט:

"ויבוא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה ויאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל: ואבימלך לא קרב אליה." ועוד בהמשך: "ויאמר אליו האלהים בחלום: גם אנכי ידעתי כי בתום לבבך עשית זאת ואחסוך גם אנכי אותך מחטוא לי, על כן לא נתתיך לנגוע אליה:"

ובכן מאזינים יקרים, הסירו חשש מלבכם. שרה אמנו, לגירסה זו, כלל לא טומאה בידי מלך זר. אבימלך לא קרב אליה, והיא שבה לידי בעלה זכה וטהורה, כדי ללדת בראשית הפרק הבא את בנו יצחק. רק בסופו של הסיפור אנו שומעים שאברהם התפלל למען אבימלך שהאל ירפאנו, ורק אז מתברר לנו שהאל עצר את רחם נשות אבימלך מללדת, בגלל שלקח אליו את שרה, והרי כאן אישוש נוסף לכך שאבימלך איננו אביו של יצחק, אלא אבינו אברהם. כדי להשיג מטרה זו, מתרחב מאד תפקידו של האל בסיפור השני: בעוד שבסיפור הראשון הוא מופיע רק בעקיפין, בנוגעו את פרעה וביתו בנגעים גדולים, כינוי שמתייחס בתנ"ך למחלות עור קשות, ועל פי חלק מהמפרשים למחלות מין כעגבת שעניינן לכאן ברור (יש המפרשים את מחלת הצרעת המקראית כעגבת ולא כמחלת הלֶפּרָה שאנו מכנים כיום צרעת), הרי בסיפור השני האל מניע את הסיפור כולו בהיגלותו לאבימלך בחלומו.

והשינוי הרביעי: רק לאחר שאבימלך משיב לאברהם את אשתו, הוא מיטיב עמו ונותן לו רכוש גדול, ואף מזמין אותו לשבת עמו, מה שמהוה הקדמה נאה לסיפור הברית הנכרתת ביניהם בפרק הבא. אברהם נקי איפוא מחטא הסחר באשתו, שעליו גינוהו חכמים. אברהם אפילו איננו שקרן כפי שאפשר היה לחשוד: שרה, לדברי הסיפור, היא אמנם אשתו, אבל היא גם אחותו מצד אביו, ולפיכך דבריו שאחותו היא אמת היו, ולדברי אבימלך גם שרה מצדה אישרה את אמיתותם.

כמובן צריך להעיר על כך שבסיפור הראשון אנו שומעים על אברם ושרי, והאל מיוצג בשמו המפורש, בעוד שבסיפור השני אנו שומעים על אברהם ושרה והאל מיוצג בשמו אלהים, כאשר פעם אחת מופיע הפועל המתייחס אליו ברבים, כאילו אכן מדובר באלים רבים, ואולי כך היה הדבר במקורו של הסיפור, שהוא אולי אכדי, כמו סיפור הבריאה שבפתח ספר בראשית. מבחינת הפרשנים המסורתיים, שאף מתייחסים לעתים לעניין זה כסיבה העיקרית להבדלים בין הסיפורים, שהאחד ממוקם לפני הברית בין הבתרים והאחר לאחריה, אברם הופך לאברהם בעקבות הברית בין הבתרים, כנאמר שם בפרק י"ז, פסוק ה': "ולא ייקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם, כי אב המון גויים נתתיך". ההנחה המקובלת במחקר לעומת זאת היא שהשימוש בשם המפורש מייצג מקור אחר מזה שמייצג המקור המשתמש בשם "אלהים", כאשר המלה "אלהים" מייצגת כנראה תוספת ה', המסמל את האל האחד, למלה "אלים", כפי שהאות ה' נוספת לשמו של אברם, ואחרי תיאור הברית גם לשמה של שרה. בתיאור הברית בין הבתרים קל להבחין בשני המקורות הנבדלים, שכן המקור האחד מובא בפרק ט"ו כדבר ה' לאברם, ללא כל איזכור לשינוי השם לאברהם, שמופיע רק במקור השני, בתיאור הנוסף של הברית בפרק י"ז, הפעם כדבר אלהים, ושם מוזכרת רק חובת המילה, ללא סיפור הקרבת החיות והבתרים וללא התרדמה הנופלת על אברהם, אלהים פשוט מדבר אליו.

בסיפור הברית כמו בסיפור על מסירת שרה מודעים עורכי התנ"ך למקורות השונים, והם בוחרים להביא את כולם, אבל לא ברצף, אלא תוך הפרדה ביניהם באמצעות הכנסת סיפור אחר בין שני המקורות הנבדלים המובאים כלשונם על הסתירות שביניהם. מלאכת העריכה הזו שמפרידה באמצעות סיפור נוסף יוצרת תחושה של מרחק כרונולוגי בין הסיפורים השונים, שכביכול מתרץ את ההבדלים בגירסאות, שיכלו להיראות תמוהות לו הובאו ברצף. מצד שני הבאת המקורות הנבדלים כלשונם תוך הפרדתם זה מזה חוסכת מן העורכים את הצורך ליישב את הסתירות ביניהם, אם כי לעתים אין להם מנוס מהערה כלשהי שתשלב בין הגירסאות. כך בראשית הסיפור השלישי, שמחליף את גיבורי הסיפור, אברהם ושרה, בדור הבא, יצחק ורבקה, חש העורך צורך להעיר, לאחר שפתח "ויהי רעב בארץ", כי זהו רעב אחר "מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם", כדי שנבין שאין הכוונה לאותו אירוע עצמו. בסיפור זה בכלל לא אירע דבר. זהו סיפור של כמעט תאונה, "כמעט שכב אחד העם את אשתך", והאופן שבו מגלה אבימלך כי רבקה היא אשתו של יצחק ולא אחותו מעלה גיחוך. האמנם התגנב המלך והציץ בחלונם של בני הזוג כאחד הפוחזים? יותר משהסיפור השלישי מספר דבר מה, הוא חושף, באורח קומי כמעט, את האימה שעורר בדורות מאוחרים יותר הסיפור הראשון על שרה אמנו בבית פרעה ומה שאולי אירע אותה שם, ועל אברהם אבינו המתעשר ממסירת אשתו לבית פרעה.

עוד עניין שראוי להעיר עליו הוא זהותו של אבימלך, שבסיפור השני הוא מלך גרר, עיר שאיננה נמנית במקרא על ערי הפלישתים, וממוקמת על פי הפרק "בין קדש לבין שור", ככל הנראה בין קדש ברנע לבין מדבר שור שאליו יצאו בני ישראל מים סוף, כנראה בצפון חצי האי סיני, על הדרך מצריימה. אם ישב אברהם בסמוך לגרר, ירידתו מצריימה בעת רעב הופכת הגיונית אפילו יותר. מלבד בפרקים הנ"ל בספר בראשית נזכרת העיר גרר רק בדברי הימים ב', פרק י"ד, במלחמתו של מלך יהודה אסא בזרח הכושי שעלה עליהם "בחַיִל אלף אלפים ומִרכבות שלוש מאות ויבוא עד מָרֵשָׁה". (מרשה נזכרת ברשימת ערי יהודה ביהושע ט"ו, וכך גם קדש). על פי דברי הימים ב', פרק י"ד, פסוקים י"א-י"ד: "ויגוף ה' את הכושים לפני אסא ולפני יהודה וינוסו הכושים: וירדפם אסא והעם אשר עמו עד לגרר, ויפול מכושים לאין להם מחיה, כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו, וישאו שלל הרבה מאד: ויכו את כל הערים סביבות גרר, כי היה פחד ה' עליהם ויבוזו את כל הערים כי ביזה רבה היתה בהם וגם אהלי מקנה היכו וישבו צאן לרוב וגמלים וישובו ירושלים." אסא מכה את כל הערים סביבות גרר, אך כנראה לא את גרר עצמה, שאולי היתה בת בריתו, ואולי סיפור הברית בין אברהם למלך גרר משקף בעצם ברית מאוחרת בין ממלכת יהודה לבין גרר, שהיתה כנראה עיר כנענית ולא פלישתית. בפרקים כ' וכ"א בראשית מכונה אבימלך "מלך גרר", ולא מלך פלישתים, ונכון שמסופר בפרק כ"א שלאחר בריתם עם אברהם שבו אבימלך ושר צבאו פיכֹּל לארץ פלישתים (פסוק ל"ב), אבל זאת רק משום שהדרך מיהודה לגרר עברה דרך ארץ פלישתים. תיאורו של אבימלך בסיפור השלישי כמלך פלישתים היא כנראה טעות שמושפעת מקרבתה של ארץ פלישתים לעיר גרר. ההתיחסות המוטעית כנראה לאבימלך מלך גרר כאילו היה מלך פלישתים, עם שאיננו כלל שמי ושמותיו אינם שמיים, הביא כנראה לטעות בתהלים פרק ל"ד פסוק א', שם מיוחס המזמור: "לדוד, בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך", בעוד שבספר שמואל א' פרק כ"א מסופר לנו שדוד ברח אל אכיש מלך גת, ושם "שינה את טעמו" ונהג כמטורף כדי להינצל ממות, דוד ברח משאול אל אכיש הפלישתי מלך גת, ולא אל אבימלך הכנעני מלך גרר. אבל כך דרכם של סיפורים, שהם שואבים זה מזה ומתבלבלים זה בזה, ומצחקים זה עם זה, כצחק יצחק עם רבקה.