כתבה מטלטלת של אריק וייס בערוץ 10 החזירה אותי ארבעים שנה אחורה,
למתקפת המחבלים בבית-שאן. באותם ימים עוד הייתי בקורס מורות חיילות, רק בסתו שלאחר
מכן הגעתי לבית-שאן, לעיירה מוכת פחד. נתנו לי רובה קראבין שהחזקתי מתחת למיטתי.
בנוסף לעבודתנו כמורות חיילות בבתי הספר יצאנו מדי פעם לשמור בלילות על גבולה
המזרחי של העיירה, הסמוך מאד לגבול הירדני, שהיה באותם ימים גבול מסוכן. קשה לתאר
כמה קרים היו לילות החורף בעיירה שברוב הימים היתה מוכת חום ויתושים, ובלילות הקיץ
נמלטו תושביה מדירותיהם הלוהטות לישון על הגגות. לאיש לא היה מיזוג אויר – או חימום,
ועל החלונות היו רשתות צפופות נגד היתושים האימתניים של עמק הירדן, שחסמו כל משב
אויר צח. לפעמים להטו הסדינים כל כך שאי אפשר היה לשבת עליהם. בלילות נהגו חברותי
לדירה להזיז את הארון כך שיחסום את דלת הכניסה לבית. כך קיוו למנוע מעצמן את גורלם
של בני הזוג ביבאס שנרצחו בידי המחבלים שהתפרצו לדירתם. אני הפסקתי את המנהג הזה –
התעצלתי להזיז את הארון לדלת בלילות ולהזיזו חזרה בבקרים, אבל שנים רבות, כשכבר
הייתי אם וחייתי במרכז ירושלים, עוד הייתי מדמיינת כיצד חודרים מחבלים לדירה ואני
מתבצרת עם בנותיי בחדרן וחוסמת ברהיטים את הדלת. ילדי משפחת ביבאס, אז בני
חמש-עשרה, שלוש-עשרה ושתים-עשרה, קפצו מהחלון וכך נמלטו מהמחבלים. כשהגעתי לבית
שאן הם כבר לא היו שם, הבנים נשלחו לקיבוץ, הבת גילה לפנימיה. היום היא אומרת שהם
סוחבים קיטבג כבד, אבל שקוף. איש איננו רואה את סבלם, אבל עליהם הוא מכביד מאד. הם
בנו את עצמם בעשר אצבעותיהם, יש להם חנויות צעצועים, הם אנשים מאופקים, אומרי כבוד.
בתקשורת ובכל העולם שידרו אז תמונות של המון משתולל בבית שאן ומשליך גוויה מהחלון,
שהיתה בעצם של יהודי שנהרג אבל חשבו שהיא של מחבל. בעיתון "הארץ" כתבו
אז מה הם חושבים על אנשי בית-שאן. זה לא השתנה מאז. גם בזמן האינתיפאדה השנייה לא
גילה עיתון "הארץ" אהדה יתרה לנפגעי הפיגועים, שהיו ברובם מרקע שונה וממגזרים
אחרים מאלה שמהם באים כותביו. בית-שאן היתה עבורם מקום אחר. גם אני הופתעתי הרבה
פעמים מדברים שראיתי ומדברים שאמרו לי שם אנשים. היום אני חושבת איך זה לגור במקום
שעצם המגורים בו כבר גורמים לאנשים להתנשא עליך. כבר אז בימי שירותי הצבאי התבדחו
על מישהו שנשאל: אתה מבית שאן? ועונה: כן, אבל לא רק אני, יש עוד הרבה. אחרי הרבה
שנים חזרתי לעיירה וכבר לא הייתי בטוחה שאדע היכן לרדת. ביקשתי ממישהו שישב לידי
באוטובוס שיאמר לי היכן לרדת, כי שתים-עשרה שנים כבר לא הייתי בבית-שאן. זה שלא
היית שתים-עשרה שנים בבית-שאן, זה לא הפסדת שום דבר, ענה לי האיש, וצחקתי, אבל בה
בעת לבי נכמר. בימי האינתיפאדה השנייה התנגדתי זמן רב לדרישה להקים גדר הפרדה בין
ישראל לגדה, אבל יום הפיגוע בבית-שאן היה היום בו שיניתי את דעתי. קודם חשבתי שאי
אפשר לעשות דבר כזה, לנתק את ערביי הגדה מירושלים המזרחית ומישראל, שאליהן הם
קשורים בקשרי מסחר ותרבות ופרנסה, אבל ביום הפיגוע בבית-שאן הבנתי שבית-שאן מעולם
לא התאוששה מפריצת המחבלים לדירתה של משפחת ביבאס, ושעוד פיגועים הם הרבה למעלה
מכוחה. אינני אוהבת אנשים שמתנשאים על תושבי עיירות הספר, גם לא אהבתי שכמה מגדולי
המסיתים לגזענות ניגבו את פיהם על גבם של תושבי אשקלון מוכי הטילים וראש העיריה
שלהם. יש בישראל עיירות קטנות על הגבול שחיות את הטראומות שלהן ללא רחמים, ואינן
יכולות להציע לתושביהן דבר מהנחמות שמעניקים החיים בעיר גדולה, גם אם מוכת טרור
כירושלים. כששירתתי בבית-שאן כל מי שהצליח שם קנה דירה באשדוד או באשקלון או בראשון
לציון, שאיש לא חשב אז שהן עלולות גם כן להיות מאוימות. אז נשארו בבית-שאן רק
המסכנים, ועיקר פרנסתה של העיירה היתה על מפעל הטקסטיל שלה, נדמה לי שהיום המצב
מאד שונה, ושהאנשים בבית-שאן הרבה יותר גאים מכפי שהיו אז. אולי דוד לוי תרם במשהו
לכך, ואולי אלה הדורות החדשים שנולדו כבר בישראל, וכבר עיצבו את דעתם על עצמם
בעצמם. השנה שביליתי בבית-שאן היתה אחת המשמעותיות בחיי, גם כשאני מסתכלת עליה
בפרספקטיבה של ארבעים שנה, והיא שינתה אותי ללא היכר. חייתי שם בדירה קטנה של
מורות חיילות ויצאתי עם צעירי העיירה. כמה מורות חיילות נישאו לתושבי העיירה
וסביבתה. אני עזבתי בתום שירותי ולא שבתי לשם, נסעתי לירושלים בדרך הבקעה שהפחידה
אותי תמיד עד מות, כי משם הגיעו המחבלים, ובכל עת שנסענו בכביש עמק הירדן לא עזב
אותי הפחד לרגע. החיים על הגבול הם חיים קשים, גם כשהוא גבול של שלום. לא שבתי
לבית-שאן אבל לא שכחתי אותה, את השוק בשכונת אליהו שהייתי קונה בו תרנגולות טריות
ונושאת אותן לדירת החיילות ברגליהן הצהובות, שהפחידו את חברותיי האמונות על עופות
קפואים, את שיכון בית וגימל וד, שיכון חיסכון שנחשב משום מה ליוקרתי למרות שהיו בו
אותם בניינים על קומות עמודים. כזה בדיוק היה הבניין של משפחת ביבאס, אם אינני
טועה בשכונת אליהו. כשראיתי את בני המשפחה שבים אליו בכתבה עברה בי צמרמורת. כמה
פיגועים עברנו בארבעים השנים שחלפו מאז, כמה מהנוראים שבהם אירעו כמעט מתחת לביתי
בדרך עזה בירושלים. האימה היא חלק בלתי נפרד מחיי. היחסים בין יהודים לערבים וגם בין
מרוקאים לאשכנזים לא השתפרו מאז, הערב הציתו יהודים את בית הספר הדו-לשוני
בירושלים וכתבו על קירותיו מות לערבים. לפני כמה ימים נדקרו יהודים בעיר העתיקה. מאז
הפיגוע בבית-הכנסת אני חרדה כל רגע ממה שעוד עלול לקרות. הייתי רוצה לעשות משהו
שהמצב ישתנה. אינני רוצה להתייאש. אבל אינני יודעת מה אפשר לעשות, מלבד לנסות
להעמיד את עצמך במקום בו עומד חברך ולראות לרגע את הדברים מנקודת מבטו. זה עזר לי
כשחייתי שנה בבית-שאן ומעולם לא חזרתי להיות הנערה שהייתי קודם לכן. לכל מקום
שהלכתי אליו מאז לקחתי איתי גם את בית-שאן, והיא תמיד עזרה לי לזכור איך דברים
נראים לא רק מלמעלה למטה, אלא גם מלמטה למעלה.
יום ראשון, 30 בנובמבר 2014
יום חמישי, 27 בנובמבר 2014
המשרד של אליס מונרו
כשהתחלתי לקרוא את קובץ הסיפורים המוקדם של אליס מונרו Dance of the happy Shades,
הוא הזכיר לי את הסיפורים האוטוביוגרפיים מהקובץ Lives of Girls and Women שתמיד מתואר כרומן היחיד שהיא כתבה והיא אמרה
שהוא גם קובץ סיפורים נפרדים רק עם אותם הגיבורים. ההגדרות לא באמת חשובות. אליס
מונרו לא באמת כותבת סיפורים קצרים. היא כותבת נובלות דחוסות שלפעמים הן רומנים
קצרים ולפעמים סיפורי אימה אפלים מאד, אבל בחיי נערות ונשים היתה מין נעימות כזו,
קצת מלאנכולית, וגם הסיפורים הראשונים בקובץ הזה הם סיפורים אוטוביוגרפיים קצת
מלאנכוליים שבהם המספרת היא ילדה וקצת רציתי שזה יימשך ככה, בחוץ ירד גשם זלעפות,
לחמם את דירתי הגבוהה עם התקרות הגבוהות אינני יכולה, אז החלפתי את שמיכת הפוך
הרגילה בשמיכת הנוצות הישנה ששמורה לימי החורף הקרים במיוחד ושכבתי במיטה וקראתי,
והתאימו לי סיפורים עצובים ולא מאד מפחידים, אבל אז התחלתי לקרוא את
"המשרד", וזה התחיל כמו סיפור אוטוביוגרפי לגמרי. האמת שמה שכל כך מפחיד
בסיפור הזה זה שהוא יכול להיות אמיתי לגמרי, כי ככה באמת גברים מתנהגים לנשים.
זה מתחיל בזה שהיא רוצה לשכור משרד כדי לכתוב בו, כי כשהיא בבית קשה
לה לכתוב בשקט, כי היא אמא והיא צריכה כל הזמן להשגיח על הילדים שרוצים ממנה כל
מיני דברים ולעשות דברים שאמהות צריכות לעשות או שמצפים מהן לעשות ואף אחד לא מכבד
את זה שהיא כותבת, שזאת בעצם העבודה שלה, אבל כשאליס מונרו התחילה לפרסם סיפורים
ולזכות בפרסים כתבו עליה כל הזמן "עקרת-בית כותבת סיפורים" וסיפרו איך
היא מדפיסה על מכונת-הכביסה, וזה הזכיר לי שכשהתפרסמה הנובלה שלי
"הסיוט" שהיא מונולוג של אשה רדופה סיוטים של אלימות גברית, התפרסמה עליה
ביקורת שכתבה עובדת סוציאלית שמתמחה בנשים מוכות והיא הופיעה תחת הכותרת
"נשים" לצד ביקורת על ספר שעוסק בפוריות האשה. פעם כשהתפרסם מאמר שלי
ב"הארץ" העורכת שאלה אותי איך לתאר אותי. אמרתי לה שההכשרה האקדמית שלי
בהיסטוריה ושפירסמתי מחקרים היסטוריים אבל גם פרוזה, והיא כתבה מתחת למאמר שלי
"היסטוריונית וסופרת", ואיש אחד שהכיר אותי – גם הוא פירסם מחקרים
בהיסטוריה – אמר לי כל הזמן בלעג "ענת פרי היסטוריונית וסופרת", שאני
אבין כמה מגוחך לכנות אותי ככה, אשה קטנה שכמותי. גם בסיפור "המשרד" קשה
לה לקרוא לעצמה סופרת, היא רק אומרת שהיא כותבת. בכל אופן היא שוכרת משרד ומביאה
אליו רק כסא ושולחן ואת מכונת הכתיבה שלה ומאד מרוצה מזה שיש בו רק מה שהיא צריכה
ואין הרבה דברים שצריך לאבק או לשטוף או להבריק, שזאת בהחלט צורת מחשבה של אשה. אבל
אז בא בעל הבית שרוצה לרהט לה את החדר וכשהיא מסרבת מביא לה כביכול מתנות שהיא לא
רוצה אבל לא נעים לה לסרב לקבל, ורוצה שהיא תכתוב את הסיפורים שלו ועליו, שזה מאד
הזכיר לי מישהו שלמד איתי בתיכון והתקשר אחרי שנים רבות שלא היה בינינו שום קשר כי
אמרו לו שאני עיתונאית והוא רצה שאני אכתוב בעיתון על אשתו שעמה היה מסוכסך ורצה להתגרש
ממנה. כשהוא התקשר הוא אמר שהוא מתקשר כי יש לי לב זהב וכי אמרו לו שאני עיתונאית
(אני לא ואף פעם לא הייתי). אני חושבת שיש לך לב זהב זו צורה יפה להגיד שאת אשה
שאפשר לנצל אותה בקלות. לא נראה לי שהוא היה מתקשר לו הייתי גבר.
כאילו אי אפשר לדעת בביטחון מלא אם היו מטרידים אותך ככה לו היית גבר,
אבל בדרך כלל את יודעת טוב מאד שלא היו חולמים להטריד אותך ככה לו היית גבר. שהאשה
שפגשת במקרה בכנס לא היתה מציקה לך במשך שנים שתכתבי את הביוגרפיה של אמא שלה לו
היית גבר, שהזקן שדרש להיות הסוכן שלך ולפרסם את המחקרים שלך בעצמו לא היה חולם
להיטפל אלייך ככה ולהתנהג כאילו את חייבת לו משהו לולא היית אשה, שלא לדבר על,
טוב, לזה כבר באמת אין לי כוח להיכנס.
במקרה שלה בעל הבית בעצמו אומר כל הזמן שלו היתה גבר זה לא היה משנה
אבל אשה צריכה שיהיה לה נעים – לכן הוא מציק לה ללא הרף ומביא לה דברים שהוא בעצמו
יודע שהיא לא רוצה, שהיא רק רוצה שיעזוב אותה סופסוף בשקט, ורומז כל הזמן רמיזות
לדברים האפלים שהיא כביכול עושה, כי מה יש לאשה צעירה לבוא לכתוב באיזשהו משרד,
וחוץ מזה הוא לא שמע עליה אף פעם, נכון שיש סופרים שהוא לא שמע עליהם אף פעם אבל
בכל זאת. זו הטענה הניצחת ששמעתי כל כך הרבה פעמים מאנשים שרצו שאעבוד בשבילם: מי
את בכלל, אף פעם לא שמעתי עלייך. הם מאד התפלאו כשאמרתי להם שגם אני לא שמעתי
עליהם אף פעם וגם אין לי שום חשק לשמוע עליהם עכשיו.
וכל הזמן בסיפור היא מאשימה את עצמה שהיא פחדנית מדי ולא מספיק תקיפה
איתו. אלה הדברים שתמיד אומרים לאשה, גם אם היא לא אומרת אותם לעצמה וגם אם כן,
שהיא לא מספיק תקיפה, שאם היא רק היתה דורשת את השכר המגיע לה בתקיפות הראויה היו
משלמים לה, למרות שאף אחד לא משלם לנשים שכר שוה לזה שגברים מקבלים על אותה עבודה,
ואם הן באמת מעזות לבקש שכר שוה מחרפים ומגדפים או מסלקים אותן או יורדים לחייהן
בכל צורה אפשרית כדי שיסתלקו בעצמן.
אחר כך היא גם מגלה שהוא נכנס למשרד כשהיא איננה וקורא מה היא כתבה,
וכשהיא נועלת את הדלת ומסרבת לפתוח לו הוא מתחיל להאשים אותה בכל מיני האשמות
ולרדת לחייה. זה בהחלט סיפור מפחיד שכמעט רציתי להפסיק לקרוא באמצע, למרות שלא
קורה לה שום דבר ממש גרוע, רק שהיא בסוף כבר לא יכולה לסבול יותר ועוזבת את המשרד
וחוזרת לכתוב בבית, עם כל הדברים שבגללם היא רצתה משרד ועדיין רוצה, אבל מפחדת
לשכור משרד חדש ולגלות שאם את אשה מטרידים אותך בכל מקום, ושכשזה מחוץ לבית
ולמשפחה זה עוד הרבה יותר מפחיד ונורא.
גם ההורים שלי דרשו לקרוא את המכתבים שקיבלתי, כשסירבתי לכך אבי נזף
בי קשות. במכתבים שהגיעו לאחי הם מעולם לא העזו לגעת. לנשים אין זכות לפרטיות וגם
לא לרכוש או למקום משלהן, ובעל הבית הוא רק הרחבה של בני המשפחה, אסור לה לסגור
בפניו את הדלת, בדיוק כמו בפני הילדים שלה. הסיפור הזה כל כך מפחיד למרות שלא קורה
בו משהו באמת נורא כי הוא כל כך אמיתי. פרץ הזיכרונות של תוקפנות בלתי מוסברת
כלפיי שעלו בי בעקבותיו, במיוחד זו שמוסוה כדאגה ולכן מקוממת עוד יותר,איננו מניח
לי.
עכשיו אני חושבת שגם סיפור קודם בספר, "הבתים הזוהרים", שבו מנסים
דיירי שכונה חדשה לסלק אשה זקנה שמתגוררת במקום עשרות שנים עוסק באותו דבר. לא זה
שאנשים מוכנים להרוס לאחרים את החיים בשביל נדל"ן, זה קורה בכל מקום לנשים
זקנות וגם לגברים זקנים שמפריעים לכל מיני רודפי-בצע לבנות ולהרוויח מיליונים. אבל
במקרה הזה, של הזקנה שמסופר עליה ב"הבתים הזוהרים", אשה אחת מצדיקה את
ההתנכלות כלפיה בטענה שהזקנה הזאת לא מסכימה לעשות לילדים שלה בייביסיטר, ואשה
זקנה, כמו נשים בכלל, צריכה להיות נחמדה ולהעמיד את עצמה לשירותם של אחרים כדי לזכות
ביחס אנושי. הלא כן?
אינני יודעת אם זה קשור, אבל תמיד אהבתי לעבוד בבית, אפילו כשהילדות
היו קטנות, ולפעמים היה מאד קשה להתרכז. תמיד אהבתי את המקום שלי בפינת חדר השינה
ליד המיטה שבו אני מבלה את עיקר זמני. אף פעם לא רציתי משרד. כמובן שלפעמים האשה מוועד
הבית שאיננה מתגוררת בבניין מתקשרת שאפתח את הגג או שאבדוק משהו בגינה. אני גרה
בקומה הרביעית. יש בבניין שתים-עשרה דירות, אבל היא מעדיפה להתקשר אליי. אני עובדת
מהבית, וכמובן, אני אשה.
הספר יצא כעת בעברית בתרגומה של אורטל אריכה בשם "ריקוד הצללים המאושרים" בהוצאת "מחברות לספרות".
הספר יצא כעת בעברית בתרגומה של אורטל אריכה בשם "ריקוד הצללים המאושרים" בהוצאת "מחברות לספרות".
יום שני, 24 בנובמבר 2014
סוקלים את הנאנסת
באיראן אשה שנאנסה נידונה למות בסקילה על ניאוף. ישראל איננה ארץ
ברברית כמו איראן, ואצלנו אשה שנאנסת נידונה רק לסקילה במלים ולשפיכת דמה בתקשורת,
וכמו בכל סקילה, הכל משתתפים בה: כתבי המשפט החכמים, מגישי החדשות הרהוטים, ולא
נפקד גם מקומן של נשים שאמורות להגן על נפגעות תקיפה מינית, אבל אחרי שהן מודות
שאמנם על אשה שמתלוננת עובר גיהנום, הן אומרות שכמובן חייבים להתלונן, ובמיוחד
שופטת, שבתור אשה שתפקידה לאכוף את החוק חייבת להעמיד את עצמה למשפט הציבור כקורבן
אונס, כדי שהציבור יוכל לסקור אותה במערומיה ולהחליט אם הוא מסכים להעניק לה מעמד
של קורבן, או שבשבילו היא סתם זונה, כמו נפגעות אונס אחרות. בכל מקרה היא איננה
יכולה פשוט להמשיך בחייה. חייבים להרוס את חייה לחלוטין וליצור מצב שיכריח אותה
לפרוש מכהונתה ללא יכולת להשיב את כבודה.
האם איש מן הכתבים החכמים והמנוסים לא תמה לרגע על עורך-הדין של החשוד
דוקא, שמתרוצץ מאולפן לאולפן כדי למחות על כך שהשופטת לא הגישה תלונה כנגד מרשו?
האם אצל איש לא נדלקה נורה אדומה מול התופעה המוזרה של עורך-דין שמצר על כך שאין
תלונה, כמובן אחרי שהתברר לו בוודאות ששום תלונה לא תוגש?האם בדרך כלל רואים
הכתבים המנוסים האלה עורכי-דין מתלוננים על כך שלא הוגשה תלונה כנגד לקוחותיהם? או
שלרוב הם מנפנפים בכך כהוכחה לחפותם? האם לא היה מוזר להם לראות את עורך-הדין
מקונן על כך שלא הוגשה תלונה ולמרשו לא ניתנה ההזדמנות להיעצר על חשד לאונס
ולהיחקר באזהרה כעבריין מין?
האם באמת איש לא הריח את ריח התרגיל המשטרתי שסרחונו מזכיר את סרחון
תרגיל ההפללה של מנהל הבר-נוער, במקום לתפוס את הרוצח האמיתי, ואת הכפשת פעילי
הקהילה ההומוסקסואלית באופן כזה שאינם מעזים עוד לבוא חשבון עם המשטרה? כמובן, את
ההדלפה העבירו לכתבי המשפט, לו היתה מגיעה לציבור מפיהם של משה נוסבאום או דורון
הרמן זה היה שקוף מדי, ובכל זאת אי אפשר היה להחמיץ את טביעות ידיה של המשטרה,
שאחרי שוידאה שהשופטת כבר מפוחדת ומבוישת עד מות, יצאה למסע לגרום לפרישתה או
לפיטוריה, באשמת היותה קורבן אונס, אשמה שאין עליה מחילה. כמה זדוני היה השימוש
בטענה ששופטת קורבן אונס חייבת להתלונן, ודי היה לקרוא חלק מן התגובות התוקפניות כדי
להבין את עוצמת הרוע והזדון והנכלוליות של שנאת הנשים המתחפשת לפמיניזם כדי להשיג
מטרה זדונית: להרוס את חייה של השופטת ולמנוע ממנה כל אפשרות להמשיך בתפקידה כדי
להכריח אותה לפרוש. שתדענה כל הנשים מה קורה למי שמתלוננת על אונס בידי קצין משטרה,
גם אם איננה מתלוננת, גם אם התלונה הגיעה ללא ידיעתה ואולי גם נגד רצונה מפי אנשים
ששפכה לפניהם את מר לבה. כעת היא נידונה לגורלן של נשים נאנסות להיאנס שוב ושוב
ללא רחמים, להיאנס בידי הציבור אחרי שנאנסה בידי הקצין.
ואל תנפנפו לי בסיפור על משפט קצב, כי אני ראיתי את אורלי רביבו
האומללה, המוכרת יותר כא' מבית הנשיא, ואת חייה שנהרסו, ואפילו יומה בבית המשפט לא
ניתן לה. אולי הציבור שש לאידו של קצב שבייש אותו, אבל לנשים שפגע בהן באופן הקשה
ביותר זה לא עזר. האיש שלא האמין לאורלי רביבו הוא היום שופט עליון, ואני תוהה אם
הוא טורח להתעניין בגורלה לעתים. האיש שכן האמין לה כבר יצא לגימלאות. המשטרה של
היום היא אירגון שמוטב לנפגעי עבירה, ובמיוחד לנפגעות עבירה, להתרחק ממנו, שמא
תעשה יד אחת עם הפושעים נגדן.
האם מישהי מהנשים שהתנדבו אתמול להשליך על השופטת אבן מאמינה באמת
שרצח האופי הציבורי הזה יגרום אפילו לנפגעת אונס אחת לרצות להתלונן? האם לא חשו עד
כמה נועדה ההתנפלות על השופטת להפחיד נשים עד מות לא רק להתלונן אלא אפילו לדבר על
האונס ועל האנס? האם כהו עיניהן מלראות שאת האנסים הן שירתו ולא את הנאנסות?
ואם אתם חושבים שאף אני אפול בפח ואייעץ לנשים בכל זאת להתלונן, אז
ממש ממש לא, ממש ממש לא. תמיד יעצתי לנשים את העצה הטובה שיעצו לי הפחד והבושה
בהיותי נערה נאנסת: לא להתלונן ולא לדבר, לשתוק כמו אבן, לשתוק כמו קבר. עשרות
שנים עברו עד שכתבתי על האונס, וכבר הייתי בגיל ובמצב שכבר לא היה לי מה להפסיד. לא
זכיתי לטיפול פסיכולוגי ולא לתמיכה, אבל המשכתי בחיי ונישאתי וילדתי שתי בנות ולא
סבלתי מאומה מיסוריה של א' מבית הנשיא, שלא לדבר על הנאנסת משמרת וגורלה המחריד.
איש לא הכיר אותי כנאנסת ולא הצביע עלי ברחוב ולא בא אליי בטענות מדוע אינני
מתלוננת ואינני מאפשרת לשוטרים ועורכי דין ולציבור כולו לערוך לי
אונס נוסף, כזה שההתאוששות ממנו קשה אפילו יותר מההתאוששות מן האונס הגופני. אז
תשתקו, תשתקו כמו אבן, תשתקו כמו קבר, תתפלאו איזה כוח יש לשתיקה, כמה כוח היא
נותנת, כמה היא מחזקת, כמה היא זועקת אל לב השמיים.
יום ראשון, 23 בנובמבר 2014
אוה הופמן / אבד בתרגום
ספרה של אוה הופמן Lost in Translation (בתרגום העברי הוא נקרא לתמהוני "זרה בין
המלים", ולא כפי שציפיתי "אבד בתרגום" או לכל היותר "אבודה
בתרגום" אם רוצים להתחכם) – הוא ספר כל כך מלא וגדוש: אוטוביוגרפיה ומסה על
לשון אם ולשון זרה וילדות בצל השואה והגירה כפויה והשתלבות ועלבונות הזרות והעוני
והטיפוס במעלה הסולם החברתי והשאיפות להצלחה ופירסום ומחירן ואורח החיים האמריקני
מנקודת מבטו של מהגר, שבכך היא הרבה יותר דומה לדה-טוקוויל מאשר לפרימו לוי, שאליו
הישווה אותה מישהו, עד שנדמה שבספר הזה כלולים בעצם כמה וכמה ספרים, שמאפשרים
לקורא ואולי גם מאלצים אותו לקרוא את הספר בכמה וכמה כיוונים או דרכים. אוה הופמן
עצמה מושכת לכיוון האינטלקטואלי, האנליטי, המנוע מסנטימנטליות, והיא מקדישה הרבה מאמץ
להסביר את השליטה העצמית שסיגלה לעצמה, שאמה מגדירה כהפיכתה מפולניה ל"אנגליה",
וגם את שאיפתה האינסופית להצליח, להיות מישהו שהגיע לצמרת והשתלב בה בטבעיות, שהיא
רואה בה שאיפה של בת מהגרים, שניזונה מאנרגיה של הגירה, מהצורך להוכיח שאינך פחות
שוה מאחרים. המניע הכי חזק שחוזר לאורך הספר הוא הרצון להצליח בדרך של הצטיינות
במשהו, להגיע למעמד מכובד בחברה ולהיות שייך, ואוה הופמן מייחסת זאת לחווית ההגירה
בהיותה בת שלוש-עשרה מפולין לקנדה, שדירדרה את הוריה ממצב הרווחה היחסי שממנו נהנו
בפולין ומעצמאותו הכלכלית של אביה כמבריח סחורות אסורות תחת המשטר הקומוניסטי,
לקיום עלוב ולא פעם משפיל ממסחר בחפצים משומשים, ולעלבונות שהיא עצמה חוותה כאשר
ניסתה להיות בת-עשרה מקובלת חברתית כפי שהיתה בפולין, שם חשה את עצמה שנונה
ומשעשעת, וגילתה שקשיי ההתבטאות בשפה האנגלית אינם מאפשרים לה להיות הנערה שרצתה
להיות, והיא פותחת איפוא במסע לכיבוש השפה האנגלית, שלו היא מקדישה בעצם את חייה,
כאשר המטרה היא כל הזמן מטרה חברתית, כיבוש של עמדה נכספת של יוקרה חברתית – להיות
אינטלקטואלית ניו-יורקית, ולהפוך את המוצא הפולני וכל המשתמע ממנו – המבטא הזר,
נקודת המבט החוץ-אמריקנית, הביקורתיות של איש החוץ שמגובה בניסיון מבפנים – במקרה שלה
מישרת כותבת ועורכת ב"ניו יורק טיימס", מחסרונות לנכסים, מאיפיונים של
מהגר שדוחקים אותו למטה והצדה, לסגולות של איש הרוח שבעזרתן הוא אמור לרחף מעל
קיומו המנוכר ולהמריא למרומי המעמד והיוקרה החברתית. הכנות והפירוט בתיאור עלבונותיה
מנחיתות מעמדה כמהגרת ושאיפתה הבלתי מתפשרת לפצות עליהם בתנועה מעלה ופנימה אל נבכי
היכל היוקרה של האינטלקטואלים היהודים אמריקנים, מעניקים לספר עוצמה ועומק והופכים
אותו למרתק, ובה בעת מטרידים וגורמים אי נוחות מסוימת, שבמקרה האישי שלי נובעת מן
הסתם מערכי האצולה הפולנית שבמשפחתי הציונית לא עברו שום תהליך של אמריקניזציה –
הודאה בשאפתנות חסרת-מעצורים להצלחה שמטרתה לחפות על עלבונות מעמדיים כרוכה אצלנו
במבוכה מסוימת, שהרי זו מידתם של העשירים החדשים ולא של האצילים מלידה, כפי שאנו
נוהגים לראות את עצמנו ללא שום סיבה נראית לעין.
הספר מתחיל בסיפור ההגירה והוא מתאר את הילדות בפולין, לא לגמרי בלי
אירוניה, כגן-עדן, ואת ההגירה הכפויה כגלות – במקרה זה אפשר היה לומר גם גירוש, כי
היהודים נדחקו בשלהי שנות החמישים להגר מפולין, דבר שחזר על עצמו כעשור קודם לכן
אחרי המלחמה וכעשור לאחר מכן בשלהי שנות הששים. אוה הופמן בהחלט מודעת לכך
שמחשבותיה החוזרות על מה שיכול היה לקרות לו נשארה בפולין אינן ריאליות: לולא
היגרו בסוף שנות החמישים, היו נדחפים להגר עשור לאחר מכן, ואולי היתה סובלת עוד
יותר, מתקשה עוד יותר להשתלב בארץ חדשה. זו לא היתה הגירה מבחירה, עבורה זה היה
גירוש מגן-עדן של ילדות שהיא זוכרת כמאושרת, עם הורים אוהבים שרצו להעניק לה כל
טוב ויכלו לעשות זאת בפולין, אך לא יכלו עוד לעשות זאת כמהגרים מבוגרים בגילם,
שבורים כלכלית ונפשית בקנדה. זו נקודת המוצא שלה – ההגירה היא שבר גדול בחיים
מאושרים שממנה מתחילים חיים אחרים, שבהם היא ואחותה נאלצות להתבגר בטרם עת ולבנות
לעצמן קריירה חדשה ועצמאית שכולה נולדת וצומחת מתוך יסורי ההגירה. כל קורותיה
בקנדה ובארצות-הברית מתוארים כחלק מן המאבק להשתלבות, השתייכות, טיפוס במעלה הסולם
החברתי והצלחה בלתי מעורערת, לא רק כזו שהפרט חש בה בינו לבין עצמו, אלא כזו שהכל
אנוסים להכיר בה.
אבל בעושרו הגדול, וזה כמובן לזכות הכותבת, מאפשר הספר גם כמה קריאות
אחרות, שאני, המעדיפה בעיקרון את הסנטימנטלי על האינטלקטואלי והאנליטי, מצאתי יותר
קרובות ללבי: ישנו סיפורם העצוב של ההורים ניצולי השואה, וסיפורו הטראגי והחידתי של
מארק, וגם סיפורה של אוה עצמה לא כסיפור ארכיטיפי של מהגר, כפי שהיא רואה את עצמה,
אלא כסיפור ארכיטיפי של יהודי חסר-מולדת. שמנסה לפצות על זרותו בהצטיינות יתרה, כפי
שהצטייר בעיני. מבחינה זו הניתוח שלי מושפע בוודאי מהאידיאולוגיה הציונית, שבהיותי
ציונית מוצהרת אין בכך רבותא.
לאורך כל הקריאה בספר משכו את לבי במיוחד דמויות ההורים של אוה,
והסקרנות והאמפטיה שעוררו בי לא באו לצערי על סיפוקן, כי רציתי לשמוע את קולם הרבה
יותר משהוא נשמע בספר, וכל אחד מקטעי הסיפורים עליהם נגע ללבי וגם שבר את לבי.
נדמה היה לי שלמרות שאני צעירה בעשור מאוה הופמן, ובעשורים רבים מהוריה, חשתי
הזדהות גדולה עם אמה של אוה, שגדלה בעיירה קטנה ושמרנית במשפחה דתית שלא התירה לה
לשחות או לרוץ, לנגן בכינור או ללמוד באוניברסיטה, בשאיפתה להשכלה היא לימדה את
עצמה שפות, ולאחר שהצליחה לשרוד עם בעלה את מוראות השואה, הקדישה את חייה לגידול
בנותיה וחינוכן לעתיד טוב יותר, דבר שעלה יפה בידיה בפולין, שם ייעדה לאוה קריירה
של פסנתרנית, קריירה שתחת המשטר הקומוניסטי נחשבה לרבת יוקרה, אך בבואה לקנדה
איבדה במידה רבה את יכולתה לגדל את בנותיה על פי הבנתה, וככל ששמחה בהצלחתן ובהישגיהן,
התקשתה להשלים עם החופש המיני החדש, עם בני הזוג המתחלפים של בנותיה, עם גירושיה
של אוה, עם כל מה שבחייה הקודמים לא עלה כלל על הדעת. הלב נשבר כשאוה מספרת על
המשפחה המבוססת שבהיותה נערה בונקובר היא הפכה בת בית אצלם, ונהנתה מאד לאכול
ולבלות איתם ולהנעים להם בנגינת הפסנתר שלה, בביתם שהוריה מעולם לא הוזמנו אליו.
כשהיא מספרת לבעלת הבית שאביה עזב את העבודה הגופנית הקשה שממנה התפרנס בבואם
לקנדה, מתבטאת בעלת הבית בטון ביקורתי כלפיו, ואוה חשה צורך להגן על אביה, שכבר
איננו צעיר ובריא. היא חשה את עצמה כמעין אסופית, והעיסקה המוצעת לה ברורה: את תוכלי
לטפס מעלה מעלה בסולם החברתי, למצוא דלת פתוחה בטרקלינים היוקרתיים שאליהם את
נכספת, אבל את הורייך תשאירי מאחור, להם לא תהיה זכות כניסה לשם. כששנים אחר כך
אוה מבקרת בפולין ומספרת למכרה מבוגרת שהיא מתגוררת במרחק רב מהוריה,
בארצות-הברית, בעוד שהם ממשיכים לחיות בונקובר, המכרה מתמלאת רחמים על אמה של אוה
הרחוקה ממנה, ואוה חושבת שזו גישה שמרנית שאבד עליה הכלח, אבל אני כקוראת מניחה
שהמכרה הזו חשבה על אמה של אוה לא רק כעל כל אם המייחלת לקרבת ילדיה, אלא כעל
ניצולת שואה, שחוותה את כל אשר חוותה ובזקנתה מנועה מן הנחמה שבקרבת בתה.
אוה יודעת מילדות שהוריה הם ניצולי שואה ושכל בני משפחתם נרצחו, אבל
הסיפורים הנוראים שלהם ושל בני משפחתם מתגלים לה רק טיפין טיפין לאורך השנים, חלקם
רק בבגרותה. היא יודעת שאחותה אלינה קרויה על שם אחות אמה הצעירה שנרצחה בתאי
הגזים. מישהו שהיה עד לימיה האחרונים סיפר לאמה על גורלה, הסיפור נורא כל כך שאוה
מסרבת להאמין בו. אביה מספר לה בעיקר סיפורי גבורה על בריחותיו הנועזות מהגסטאפו
והמלשינים, סיפורים עם סוף טוב. רק בבגרותה מספרת לה מכרה של הוריה שזמן קצר בטרם
התגנבו הוריה למחבוא שבו שרדו את המלחמה, הפילה אמה את תינוקה והיתה חלשה מאד,
ואביה סחב אותה על גבו כל הדרך למחבוא. באחד מביקוריה אצל ההורים בהיותה כבר תושבת
ניו-יורק גורמת ידיעה בעיתון לאמה לספר על היהודי שהסגיר לגסטאפו את אחותו של אביה
ובנה הקטן. הסיפורים האלה מפציעים בספר מדי פעם, אבל בשום מקום אינם מתחברים
לסיפור אחד. הם מופיעים בספר כמו אגרוף פתאומי שמכה בקורא ונעלם. לעומת חוויות
ההגירה שנדונות ומנותחות ללא הרף, השפעתם של זיכרונות השואה על חייה של אוה איננה
ברורה, כאילו היו חלק מסיפור אחר.
ובכל זאת ישנו הסיפור שהיה לי קשה לשאת על כך שכשלקתה בגיל ארבע
באנמיה קשה, יוחסה המחלה לכך שסירבה לאכול די הצורך, והיא הושכבה שנה שלמה במיטה
תחת שמיכה עבה וקיבלה זריקות מדי שבוע, עד אשר, כך היא מספרת, החלה לאכול בתיאבון
בריא. היא מספרת את הסיפור כעובדה: היא משוכנעת שאכן סירבה לאכול, תופעה שהיתה
אופיינית לדבריה לילדי המלחמה שסירבו לאכול, כפי שצעירי שנות השישים סירבו להתברגן.
אבל האם ילדים קטנים באמת מסרבים לאכול? כך טענה גם אמי, שסירבתי לאכול והייתי רזה
וקטנה מדי. אבל בשנים מאוחרות יותר, כשנהייתי מודעת להאבסת הילדים בכמויות מזון שהרבה
מעבר לסביר, הבנתי שהבעיה אצל האם הפולניה ולא אצל ילדיה, וגם אם הילדים מתנגדים
לאכול, הרי זו תגובתם להאבסה שמנסה להזין את נפשו של ההורה ולא את קיבתו של הילד.
הסיפור הזה זיעזע אותי כל כך שהפסקתי לקרוא את הספר וחזרתי אליו רק אחרי שבועות או
חודשים. המיפגש עם ההוויה היהודית-הפולנית עם אובססיית האוכל שלה, אולי במקרה זה
כפולה ומכופלת עקב טראומת השואה, ואולי בעצם נובעת מתרבות עוני של מאות שנים, היה קשה
מנשוא עבורי. בספר זו רק פיסקה קטנה, ואוה הופמן מספרת אותה כאנקדוטה אחת מרבות,
שאיננה מעכירה כהוא זה את חוויית גן העדן הפולני שלה. ואני חושבת לעצמי עד כמה אנו
עצמנו בוחרים איזה מקום להעניק בתודעתנו לחוויות חיינו. לו הייתי אני חווה חוויה
כזו, של בילוי שנה במיטה, נדמה לי שהיא היתה הופכת לזיכרון דומיננטי ומאד טראומטי בחיי.
גם כך ניסיונות ההאבסה ואיומי מותי הקרוב שהאמנתי להם בכל לבי, שהרי הרביתי
להתבונן בציור שבספר יהושע הפרוע של הילד שסירב לאכול מרק ומת, עם הצלב על הקבר ביום
האחרון, כל אלה הם דברים שאני נזכרתי בהם בחרדה גם היום, למעלה מיובל שנים מאוחר
יותר. האם באמת היתה אוה כל כך מאושרת בפולין, או שעברה הפולני נצבע בצבעים ורודים
בדיעבד, בשנים הקשות של ההסתגלות לארץ חדשה?
האם השאפתנות של אוה היא שאפתנות של מהגר שרוצה להצליח, או שכך בדיוק
היתה גם בפולין, לפני משבר ההגירה: ילדה שאפתנית שהוריה דוחפים אותה לקריירה
כפסנתרנית, לא מפני שהיא כל כך מוכשרת, אלא מפני שהיא צייתנית וקריירה מוסיקלית
במדינות קומוניסטיות היא קריירה מכובדת ונחשקת ודרך יעילה לטיפוס במעלה הסולם
החברתי, ומפני שאמה בעצמה רצתה לנגן בכינור ומשפחתה האורתודוקסית מנעה זאת ממנה.
אולי ההגירה רק חיזקה משהו שכבר היה בה, וגם לו נשארו הוריה בפולין או היגרו
לישראל היתה נדחפת ודוחפת את עצמה לקריירה ולהצלחה? האם הספר הזה, ככל שהוא מרתק
בדרך שבה מתארת המחברת את תחושותיה ואת מאבקה, משקף את מניעיה באמת, או משקף בעצם
את הסיפור שהיא רוצה לספר לעצמה או מאמינה בו באמת ובתמים? ואולי לנסיבות ולתולדות
חייה אין בכלל קשר לשאפתנותה, ולחוסר המנוחה המתמיד שמלווה אותה ומדאיג את הוריה?
אולי זה האופי שבו ניחנה? האישיות שעמה נולדה?
אינך יכול לקרוא ספר אלא דרך עולמך שלך, ואני כאמור גם ציונית וגם
סנטימנטלית. בדיעבד הבנתי שהספר נכתב אחרי התאבדותו של חבר הילדות מארק, למרות
שאין סיבה לחשוב שמותו היה הסיבה לכתיבת הספר, אבל הכתיבה של אוה הופמן עליו היא
כתיבה על אדם שמת מות טרגי, ומאחר שזמן לא רב קודם לכן נפגש עמה, הותיר בה רגשי
אשמה על אי יכולתה למנוע את מותו. זיכרונות הילדות המתוקים עם מארק בכפר נכתבים
כזיכרון על אדם מת, וזה בהכרח משנה. חבר הילדות הקרוב מארק, שהבטיח תמיד לשאת את
אוה לאשה, עלה עם הוריו לישראל. הוריה, שפחדו ממלחמות וקיוו להתעשר, העדיפו את
קנדה. במשך זמן רב אוה התגעגעה למארק ומארק התגעגע לאוה, הם היו עדיין ילדים
ואוקינוס שלם הפריד ביניהם, וילדים מתקשים לקיים קשר בהתכתבות בלבד. אבל מפגישתם
היחידה בבגרותם, זמן קצר לפני התאבדותו של מארק, אנו מבינים שלא חידשו בבגרותם את
הקשר, וזה מובן מאליו, שאהבות ילדות כאלה מתפוגגות עם השנים גם ללא מרחק גיאוגרפי
כה גדול. אבל אוה מתארת את מארק כדמות מאד חשובה בחייה, ונדמה לי שהתיאור הזה מושפע
ממותו של מארק, ואיננו משקף את האמת על התהום שנפערה ביניהם עם השנים. מה שאמיתי בעיני
הוא כעסה של אוה על אמו של מארק, החילונית, המרדנית, שהתאהבה בישראל ורחשה לה
רגשות פטריוטיים, שאוה התקשתה להבין. כי לאוה הופמן, וזה הגורל שהוריה נידונו אליו
ודנו גם אותה אליו, אין מולדת. היא אשה חסרת מולדת. היא נולדה בפולין והתבגרה
בקנדה וחיה בארצות-הברית וכיום היא חיה באנגליה, ורגשות פטריוטיים אינם חלק מעולמה
התלוש. בכל מקום היא חיה חיים מכובדים ובכל מקום היא זרה, ואי אפשר להחמיץ את
תחושת הזרות שלה. כשהיא נפגשת עם מארק שנלחם במלחמת ששת הימים וגם במלחמת יום
הכיפורים וגם נפצע קשה במלחמה, וסבל ככל הנראה, כמו חיילים רבים אחרים, מהלם קרב
שלא אובחן, הוא זר ומוזר לה, למרות זיכרונות הילדות המתוקים. כשהיא רוצה לתאר בספר
את מבוכתה מן המיפגש עם חבריה באוניברסיטה בטקסס, היא מתארת פתאם כיצד הלכה לאיבוד
בעיר העתיקה בירושלים וחשה פחד מן העוברים ושבים שנראו לה זרים ומאיימים ללא כל
אפשרות למצוא עמהם מכנה משותף, וכך חשה גם כלפי חייל במדים שעבר במקום, ואת כל זאת
היא חשה רק מהתבוננות, מבלי להחליף מלה עם איש. זוהי ההתייחסות היחידה שלה לישראל,
תלושה ומוזרה מכל הקשר, כאילו חיפשה הזדמנות לומר שאם מישהו מצפה ממנה בתור יהודיה
להתייחס בספרה ולו בכמה מלים לישראל, שטובי חבריה היגרו אליה, וגם הוריה שקלו
בזמנו להגר אליה, הרי מה שיש לה לומר זה שבשבילה היהודים והערבים בישראל כולם פנאטים
מפחידים שחיים בפלנטה אחרת ואין לה עמהם דבר וחצי דבר. זו התייחסות מאד מקובלת לישראל
בקרב אינטלקטואלים יהודים אמריקאים שכותבים ב"ניו יורק טיימס", כי ישראל
היא מדינה מאד מאיימת לאינטלקטואלים יהודים שמוערכים בחברה הנוצרית, זו המדינה
היחידה בעולם שהם חשים צורך להסביר, לעצמם יותר מאשר לאחרים, מדוע אינם חיים בה,
והם מתקשים לסלוח לישראל על כך שהיא מאלצת אותם להתמודד עם היהדות המאד מוחשית ועם
זאת המאד רדודה שלהם, לעומת סתם ישראלי לא אינטלקטואל שדובר עברית שוטפת ויכול לקרוא
את התנ"ך במקור ולהבין. אה ישראל, יש שם ערבים שהם כידוע ברברים שעלולים
לרצוח אותך, ויש שם יהודים שהם בדיוק ברברים כמו הערבים, אני לא מבין אותם, כי אני
אדם נעלה יותר, אני אינטלקטואל ניו-יורקי, ודוקא כשאני רוצה לבטא את הליברליות ורוחב-האופקים
הניו-יורקי שלי ככה שכולם ידעו כמה אני יהודי קוסמופוליטי ליברל ולא איזה לאומן
יהודי, יוצאות ממני דוקא ההתנשאות והגזענות.
גם זו רק פיסקה קטנה בספר, שרק קוראת ציונית כמוני מייחסת לה חשיבות
מוגזמת, בגלל שהיא מתייחסת לעיר שאני חיה בה כמעט ארבעים שנה והיא בשר מבשרי וגם
בגלל שלאורך כל הספר רציתי לדעת כיצד אוה פגשה שוב את מארק, כי היא סיפרה לאחר
פרידתם הכואבת שהם זכו להיפגש שוב, אבל לא כפי שדימיינה, ואני מאד מתרגשת מפגישות של
נאהבים שהפרידו ביניהם שלא מרצונם, ואז כשהבנתי מהקטע הזה שהיא היתה בישראל, שאלתי
את עצמי אם היא נפגשה עם מארק, ואם הם נפלו זה לזרועות זו, מה שהיה אולי בעייתי,
כי מארק כבר היה נשוי והיו לו שני ילדים. אחר כך כשהבנתי שמארק פגש אותה בניו-יורק
ואחר כך התאבד, חשבתי שאולי היא נסעה לישראל אחרי שמארק מת, אבל עדיין רציתי לדעת
אם היא נפגשה בישראל עם המשפחה שלו, ואיך היתה הפגישה, וזה יותר העסיק אותי מהשאלה
אם לישראל יש עקרונות מציאות שונים מאלה של קנדה. מה זה בכלל הביטוי הזה reality principles?
כנראה זה משהו שאינטלקטואלים ניו-יורקים מבינים, ואני אף פעם לא מצליחה לקרוא ספר
כמו אינטלקטואל ניו-יורקי. תמיד אני רוצה לדעת דברים לא אינטלקטואליים כמו מה קרה
לאנשים בשואה, ומה עבר על החיילים במלחמות, ואם זוגות נאהבים שנפרדו נפגשו מחדש
ואם הם עדיין היו מאוהבים, ומה קרה ליהודים שבאו מהגולה לישראל. כשקראתי את הספר של
אוה הופמן הכי רציתי לדעת מה ההורים של אוה הרגישו בדיעבד לגבי ההחלטה שלהם להגר
דוקא לקנדה ולא לישראל ומה הם חשבו על החיים שלהם שם, הרי הם אלה שקיבלו את ההחלטה
הזאת, כדי שהבנות שלהם לא תצטרכנה ללכת לצבא ולחוות עוד מלחמות, שאפשר להבין את זה
אחרי השואה. פחד ממלחמות זה משהו שאני חווה כל חיי ויותר קל לי להבין ולקבל אנשים
שפועלים מתוך פחד ממלחמות, מאשר אנשים שמתנכרים לעמם מתוך התנשאות.