המשרד של אליס מונרו

כשהתחלתי לקרוא את קובץ הסיפורים המוקדם של אליס מונרו Dance of the happy Shades, הוא הזכיר לי את הסיפורים האוטוביוגרפיים מהקובץ  Lives of Girls and Women שתמיד מתואר כרומן היחיד שהיא כתבה והיא אמרה שהוא גם קובץ סיפורים נפרדים רק עם אותם הגיבורים. ההגדרות לא באמת חשובות. אליס מונרו לא באמת כותבת סיפורים קצרים. היא כותבת נובלות דחוסות שלפעמים הן רומנים קצרים ולפעמים סיפורי אימה אפלים מאד, אבל בחיי נערות ונשים היתה מין נעימות כזו, קצת מלאנכולית, וגם הסיפורים הראשונים בקובץ הזה הם סיפורים אוטוביוגרפיים קצת מלאנכוליים שבהם המספרת היא ילדה וקצת רציתי שזה יימשך ככה, בחוץ ירד גשם זלעפות, לחמם את דירתי הגבוהה עם התקרות הגבוהות אינני יכולה, אז החלפתי את שמיכת הפוך הרגילה בשמיכת הנוצות הישנה ששמורה לימי החורף הקרים במיוחד ושכבתי במיטה וקראתי, והתאימו לי סיפורים עצובים ולא מאד מפחידים, אבל אז התחלתי לקרוא את "המשרד", וזה התחיל כמו סיפור אוטוביוגרפי לגמרי. האמת שמה שכל כך מפחיד בסיפור הזה זה שהוא יכול להיות אמיתי לגמרי, כי ככה באמת גברים מתנהגים לנשים.

זה מתחיל בזה שהיא רוצה לשכור משרד כדי לכתוב בו, כי כשהיא בבית קשה לה לכתוב בשקט, כי היא אמא והיא צריכה כל הזמן להשגיח על הילדים שרוצים ממנה כל מיני דברים ולעשות דברים שאמהות צריכות לעשות או שמצפים מהן לעשות ואף אחד לא מכבד את זה שהיא כותבת, שזאת בעצם העבודה שלה, אבל כשאליס מונרו התחילה לפרסם סיפורים ולזכות בפרסים כתבו עליה כל הזמן "עקרת-בית כותבת סיפורים" וסיפרו איך היא מדפיסה על מכונת-הכביסה, וזה הזכיר לי שכשהתפרסמה הנובלה שלי "הסיוט" שהיא מונולוג של אשה רדופה סיוטים של אלימות גברית, התפרסמה עליה ביקורת שכתבה עובדת סוציאלית שמתמחה בנשים מוכות והיא הופיעה תחת הכותרת "נשים" לצד ביקורת על ספר שעוסק בפוריות האשה. פעם כשהתפרסם מאמר שלי ב"הארץ" העורכת שאלה אותי איך לתאר אותי. אמרתי לה שההכשרה האקדמית שלי בהיסטוריה ושפירסמתי מחקרים היסטוריים אבל גם פרוזה, והיא כתבה מתחת למאמר שלי "היסטוריונית וסופרת", ואיש אחד שהכיר אותי – גם הוא פירסם מחקרים בהיסטוריה – אמר לי כל הזמן בלעג "ענת פרי היסטוריונית וסופרת", שאני אבין כמה מגוחך לכנות אותי ככה, אשה קטנה שכמותי. גם בסיפור "המשרד" קשה לה לקרוא לעצמה סופרת, היא רק אומרת שהיא כותבת. בכל אופן היא שוכרת משרד ומביאה אליו רק כסא ושולחן ואת מכונת הכתיבה שלה ומאד מרוצה מזה שיש בו רק מה שהיא צריכה ואין הרבה דברים שצריך לאבק או לשטוף או להבריק, שזאת בהחלט צורת מחשבה של אשה. אבל אז בא בעל הבית שרוצה לרהט לה את החדר וכשהיא מסרבת מביא לה כביכול מתנות שהיא לא רוצה אבל לא נעים לה לסרב לקבל, ורוצה שהיא תכתוב את הסיפורים שלו ועליו, שזה מאד הזכיר לי מישהו שלמד איתי בתיכון והתקשר אחרי שנים רבות שלא היה בינינו שום קשר כי אמרו לו שאני עיתונאית והוא רצה שאני אכתוב בעיתון על אשתו שעמה היה מסוכסך ורצה להתגרש ממנה. כשהוא התקשר הוא אמר שהוא מתקשר כי יש לי לב זהב וכי אמרו לו שאני עיתונאית (אני לא ואף פעם לא הייתי). אני חושבת שיש לך לב זהב זו צורה יפה להגיד שאת אשה שאפשר לנצל אותה בקלות. לא נראה לי שהוא היה מתקשר לו הייתי גבר.

כאילו אי אפשר לדעת בביטחון מלא אם היו מטרידים אותך ככה לו היית גבר, אבל בדרך כלל את יודעת טוב מאד שלא היו חולמים להטריד אותך ככה לו היית גבר. שהאשה שפגשת במקרה בכנס לא היתה מציקה לך במשך שנים שתכתבי את הביוגרפיה של אמא שלה לו היית גבר, שהזקן שדרש להיות הסוכן שלך ולפרסם את המחקרים שלך בעצמו לא היה חולם להיטפל אלייך ככה ולהתנהג כאילו את חייבת לו משהו לולא היית אשה, שלא לדבר על, טוב, לזה כבר באמת אין לי כוח להיכנס.

במקרה שלה בעל הבית בעצמו אומר כל הזמן שלו היתה גבר זה לא היה משנה אבל אשה צריכה שיהיה לה נעים – לכן הוא מציק לה ללא הרף ומביא לה דברים שהוא בעצמו יודע שהיא לא רוצה, שהיא רק רוצה שיעזוב אותה סופסוף בשקט, ורומז כל הזמן רמיזות לדברים האפלים שהיא כביכול עושה, כי מה יש לאשה צעירה לבוא לכתוב באיזשהו משרד, וחוץ מזה הוא לא שמע עליה אף פעם, נכון שיש סופרים שהוא לא שמע עליהם אף פעם אבל בכל זאת. זו הטענה הניצחת ששמעתי כל כך הרבה פעמים מאנשים שרצו שאעבוד בשבילם: מי את בכלל, אף פעם לא שמעתי עלייך. הם מאד התפלאו כשאמרתי להם שגם אני לא שמעתי עליהם אף פעם וגם אין לי שום חשק לשמוע עליהם עכשיו.

וכל הזמן בסיפור היא מאשימה את עצמה שהיא פחדנית מדי ולא מספיק תקיפה איתו. אלה הדברים שתמיד אומרים לאשה, גם אם היא לא אומרת אותם לעצמה וגם אם כן, שהיא לא מספיק תקיפה, שאם היא רק היתה דורשת את השכר המגיע לה בתקיפות הראויה היו משלמים לה, למרות שאף אחד לא משלם לנשים שכר שוה לזה שגברים מקבלים על אותה עבודה, ואם הן באמת מעזות לבקש שכר שוה מחרפים ומגדפים או מסלקים אותן או יורדים לחייהן בכל צורה אפשרית כדי שיסתלקו בעצמן.       

אחר כך היא גם מגלה שהוא נכנס למשרד כשהיא איננה וקורא מה היא כתבה, וכשהיא נועלת את הדלת ומסרבת לפתוח לו הוא מתחיל להאשים אותה בכל מיני האשמות ולרדת לחייה. זה בהחלט סיפור מפחיד שכמעט רציתי להפסיק לקרוא באמצע, למרות שלא קורה לה שום דבר ממש גרוע, רק שהיא בסוף כבר לא יכולה לסבול יותר ועוזבת את המשרד וחוזרת לכתוב בבית, עם כל הדברים שבגללם היא רצתה משרד ועדיין רוצה, אבל מפחדת לשכור משרד חדש ולגלות שאם את אשה מטרידים אותך בכל מקום, ושכשזה מחוץ לבית ולמשפחה זה עוד הרבה יותר מפחיד ונורא.

גם ההורים שלי דרשו לקרוא את המכתבים שקיבלתי, כשסירבתי לכך אבי נזף בי קשות. במכתבים שהגיעו לאחי הם מעולם לא העזו לגעת. לנשים אין זכות לפרטיות וגם לא לרכוש או למקום משלהן, ובעל הבית הוא רק הרחבה של בני המשפחה, אסור לה לסגור בפניו את הדלת, בדיוק כמו בפני הילדים שלה. הסיפור הזה כל כך מפחיד למרות שלא קורה בו משהו באמת נורא כי הוא כל כך אמיתי. פרץ הזיכרונות של תוקפנות בלתי מוסברת כלפיי שעלו בי בעקבותיו, במיוחד זו שמוסוה כדאגה ולכן מקוממת עוד יותר,איננו מניח לי.

עכשיו אני חושבת שגם סיפור קודם בספר, "הבתים הזוהרים", שבו מנסים דיירי שכונה חדשה לסלק אשה זקנה שמתגוררת במקום עשרות שנים עוסק באותו דבר. לא זה שאנשים מוכנים להרוס לאחרים את החיים בשביל נדל"ן, זה קורה בכל מקום לנשים זקנות וגם לגברים זקנים שמפריעים לכל מיני רודפי-בצע לבנות ולהרוויח מיליונים. אבל במקרה הזה, של הזקנה שמסופר עליה ב"הבתים הזוהרים", אשה אחת מצדיקה את ההתנכלות כלפיה בטענה שהזקנה הזאת לא מסכימה לעשות לילדים שלה בייביסיטר, ואשה זקנה, כמו נשים בכלל, צריכה להיות נחמדה ולהעמיד את עצמה לשירותם של אחרים כדי לזכות ביחס אנושי. הלא כן?

אינני יודעת אם זה קשור, אבל תמיד אהבתי לעבוד בבית, אפילו כשהילדות היו קטנות, ולפעמים היה מאד קשה להתרכז. תמיד אהבתי את המקום שלי בפינת חדר השינה ליד המיטה שבו אני מבלה את עיקר זמני. אף פעם לא רציתי משרד. כמובן שלפעמים האשה מוועד הבית שאיננה מתגוררת בבניין מתקשרת שאפתח את הגג או שאבדוק משהו בגינה. אני גרה בקומה הרביעית. יש בבניין שתים-עשרה דירות, אבל היא מעדיפה להתקשר אליי. אני עובדת מהבית, וכמובן, אני אשה.

הספר יצא כעת בעברית בתרגומה של אורטל אריכה בשם "ריקוד הצללים המאושרים" בהוצאת "מחברות לספרות".