Transparent

כשניצן היתה קטנה וראינו סרט עצוב היא היתה אומרת: אני המצאתי לסרט סוף יותר טוב. ואני קינאתי בה שהיא יכולה להמציא סוף יותר טוב. אחרי שראיתי את כל הפרקים של הסידרה Transparent גם אני רציתי להמציא סוף יותר טוב. רציתי ששרה תחזור לבעלה ויהיה להם טוב ביחד ושג'וש יתחתן עם הרבנית החמודה רחל ויוליד איתה ילדים ומורטי שהפך למורָה יחזור לחיות עם אשתו לשעבר שלי שהתאלמנה מבעלה השני וילבש את השמלות הארוכות ושרשרות הפנינים שלו ולשלי לא יהיה אכפת. שלי דוקא אוהבת ללבוש מכנסיים, בגדים יומיומיים לא דרמטיים, כי כשאת ממילא אשה את פחות מתעסקת בהחצנת הנשיות שלך, לפחות אם את אשה כמו שלי. כל רגע בסידרה שג'ודית לייט הופיעה על המסך בתור שלי מילא אותי עונג, ושרון אמרה לי זאת אנג'לה באוארס, אנג'לה באוארס מ"מי הבוס?" שנראתה לי שם תמיד כל כך וואספית, אבל זה היה כל כך מזמן. בחיים לא הייתי מזהה את ג'ודית לייט בתפקיד היהודיה הזקנה שמתייחסת לכל הצרות והמוזרויות במשפחתה בסוג של נונשלאנטיות שלא צריך להפריע לבן-אדם להתענג על סלט כרוב או כבד קצוץ ממעדניה יהודית טובה, כי אוכל טוב תמיד מחבר בן-אדם לחיים, גרוע ככל שיהיה המצב, ורק לקראת סוף הסידרה מבינים עד כמה שלי מטביעה את יגונה בכבד הקצוץ כמו שאנשים אחרים מטביעים את יגונם בכוס. בסוף מבינים גם ששלי החליטה להתגרש ממורטי דוקא כשהוא רצה לשתף אותה, ולקחת אותה איתו למחנה הגברים שאוהבים ללבוש בגדי נשים ולרקוד בהם. היה לה יותר קשה להתמודד עם זה מאשר עם בעל שבוגד בה עם המזכירה, שזה מה שהיא חשבה קודם שמורטי עושה. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם היה לי בעל שאוהב ללבוש שמלות ובכלל רוצה להיות אשה. אולי זה היה כיף לנסוע עם בעלי למחנה שבו כולם רוקדים בשמלות, גברים ונשים, ובכלל לא חשוב מי גבר ומי אשה. זה נראה לי יותר נעים מבעל שבוגד בך. אבל מה שנדמה לך שתרגיש במצבים דימיוניים שונה ממה שמרגישים במצבים אמיתיים. שלי לא יכלה לשאת את הרעיון לבלות עם בעלה וגברים אחרים לבושים בבגדי נשים, וגם במחנה הטרנסווסטיטים הם עצמם תוהים אם הם גברים שרק לובשים בגדי נשים או בעצם גברים שרוצים להיות נשים, ומורטי רק שותק, כי לו עצמו ברור שהוא בעצם אשה, ולא גבר שלובש בגדי אשה. אבל הוא והחברים שלו לא מתלבשים כמו שנשים מתלבשות היום, אלא יותר בסגנון מרגרט תאצ'ר, שזה מגוחך לא רק בגלל שאלה גברים בבגדי נשים, אלא בגלל שנשים כבר לא מתלבשות ככה, להוציא מגזרים מאד שמרניים. בכלל לא ברורה המשמעות של ללבוש בגדי נשים בתקופה שבה ממילא רוב האנשים לובשים ג'ינס וטריקו, או חליפות מכנסיים. האם עדיין יש משמעות כזו ל"לא יהיה כלי גבר על אשה, ולא ילבש גבר שמלת אשה, כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה" (דברים כ"ב, ה)? ללא שמלות תחרה, ללא תחתוניות, ללא גרבוני משי וביריות, מה כבר נשאר כדי לבדל לבוש נשי? אולי דוקא משום כך הגברים הלובשים בגדי נשים חוזרים לסגנונות העבר, או מאמצים סגנון הוליוודי גדול מהחיים, ולובשים שמלות נוצצות, תכשיטים גדולים, נעלי עקב, פאות נפוחות, ונראים כמו בדיחה על נשים שאיננה נקיה מעלבון לנשיות. מהי בדיוק הנשיות שרוצים הגברים שרוצים להיות נשים, בתקופה שבה הנשי דוקא מטשטש את עצמו, מנסה לשדר מקצועיות, ענייניות, רצינות, ואת המיניות דוקא להבליע?   

אני לא חושבת שהייתי אוהבת את מורטי בחיים האמיתיים, למרות שהוא דמות מאד סימפטית, וג'פרי טמבור שחקן נפלא שבכלל שוכחים שהוא רק משחק את מורטי. אבל הקטע החוזר של מורטי להבטיח לכל אחד מילדיו הבטחות שמתנגשות עם מה שהוא הבטיח לילדיו האחרים ולהגיד לו שלא יספר לאחרים, כאילו אפשר להסתיר את השקרים לנצח, זה דבר שהייתי לוקחת מאד קשה בתור בת. מורטי נורא רוצה אהבה מילדיו, ובשביל לקבל אהבה הוא נותן להם כסף. זה מכמיר לב כמו שזה נשמע, ולגמרי לא יעיל, כפי שאפשר לשער. הילדים שלו לא כל כך יודעים מה לעשות עם אבא שהופך לאשה, אבל הם כן יודעים שזה משחרר אותם מכל צורך לשמור על מראית העין הבורגנית. כעת הם רוצים להתמסר למיניות המדוכאת שלהם, להרשות לעצמם להיות אמיתיים, דבר שאיננו פשוט כשאינך יודע בכלל מי אתה באמת. נדמה שחייהם מתנפצים לרסיסים הרבה יותר מחייו של אביהם, נדמה שלמרות שכולם אנשים בוגרים, איש מהם לא באמת התבגר מעולם, ולא ברור אם יתבגרו כעת. זה דוקא מה שיפה בסידרה הזאת, שמה שהיה מקולקל לא בהכרח משתפר בגלל שמורטי החליט לחיות את האמת שלו. ואולי דוקא בגלל זה מאד הצטערתי שהסידרה נגמרה, שלא היו עוד הרבה פרקים, כי היתה הרגשה שאנחנו באמצע משהו שהתחיל ועוד לא התפתח מספיק, וגם רציתי להמשיך עוד לבלות קצת עם האנשים האלה, עם סלט הכרוב והכבד הקצוץ שלהם, והאומללות, וחוסר היכולת שלהם להינתק זה מזה, והצורה שבה כל אחד מהם מעורב בחיי זולתו מבלי להותיר שום מרחב לפרטיות, והאהבה שיש ביניהם למרות הכל, ואיך שאחרי כמה זמן פשוט מתרגלים אליהם, כמו לאיזו דודה משונה אבל חביבה למרות הכל, ואחרי שקצת צוחקים מההופעה המוחצנת שלהם, שקצת קשה להתאפק עם זה, די מהר מפסיקים לחשוב שמשהו מוזר במפגשים המשפחתיים שלהם, שיש בהם גברים שמנסים להיות נשים, ואשת איש ואם שהחליטה לצאת מהארון כלסבית ולחיות עם בת זוגה, ועוד אשה צעירה שלא החליטה מה היא בכלל ומה היא רוצה להיות וקצת תקועה בילדות שלה וגבר שהוא דון ז'ואן פתטי, ומתקשה להותיר מאחוריו את הרומן שניהל בנעוריו עם השמרטפית שלו, אבל הדבר היחיד שמצליח לזעזע אותם זה הנער שנמסר לאימוץ בילדותו והתחנך במשפחה נוצרית דתית, ומברך על המזון בשם ישו. שמו של ישו בשולחן האוכל היהודי שלהם, מעל הכבד הקצוץ וסלט הכרוב, זה הדבר היחיד שגורם להם לצעוק געוואלד, וזה למען האמת די מצחיק.