כבקרת רועה עדרו

אתמול מאד רציתי לברוח מהבחירות, כבר לא יכולתי להאזין אפילו לחדשות, וחשבתי על האביב המתפרץ בכל מקום, שפע הפרחים בעמק המצלבה שעונותיהם התבלבלו אלה באלה, הכלניות בעשב הירוק והרקפות מתחת לסלעים וגם מעליהם, ופרחי העולש הכחולים ושדות המרגניות, ומשפחת הארנבים שמצאה מקלט במחילות שמתחת לסלעי עמק המצלבה, ובשעות שליוות, כשאושר איננו בסביבה, יוצאת ללחך את העשב, והסביונים וציפורני החתול והחרדלונים והחלבלובים שמצהיבים בעמק, ופרחי מקור החסידה הסגולים והתלתן וכל אלה שאת שמם לא ידעתי, ואפילו אושר, שפרחים אינם מדברים אליו, והרבה יותר מטיולים בעמק ובהר הוא מעדיף לשוטט ברחובות ובמיוחד בחנויות שקונים בהן משהו לאכול, נהנה בכל זאת להתגלגל בעשב וללחך את גבעוליו, לפני שהוא מתחיל לרדוף אחרי הארנבות שריחן מטריף את נחיריו, ואתמול, אחרי שגרר אותי לחנות החיות הסגורה בתקוה לחטיף – החנות הזאת חביבה עלינו מפני שמוכרים בה רק דברים לחיות ואין מוכרים בה את החיות עצמן - ומשם משך אותי אל חורשת הירח ההולכת ומתכלה תחת דחפורים ובנייה בלתי נפסקת, נעצרנו בפינת החי של מדרשיית הרטמן, ושם בחצר רצה במעגל מסביב לבריכה חבורת גדיים רכים, מראה משובב נפש מאין כמוהו, בעוד אבותיהם מכרסמים את עלי העצים ואמותיהם נחות עייפות, רציתי להישאר שם עוד אבל אושר משך אותי אל חורשת הירח, שם נתקל בכלבה אימתנית, גדולה אפילו ממנו, שהבריחה אותו בכמה נביחות חזרה אל הרחוב והלכנו הביתה, הוא מלא מרץ ועזוז, ואני מכתתת רגליים עייפות וכואבות, ובבית חיפשתי מדרש נאה לגדיים הרכים וראיתי שבתנ"ך כמעט תמיד נזכרים גדיים רכים כמאכל, ולא על כך רציתי לחשוב, ורק חשבתי "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטון נוהג בם: ופרה ודב תרעינה, יחדיו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן. (ישעיהו י"א)" ורציתי קצת לבכות וקצת לצחוק, על הימים שבהם אריות יאכלו תבן, ועל ימינו אנו שהאנשים אוכלים בהם תבן וחצץ. ונזכרתי בשיר השירים "צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", ששם נזכרו גדיות ולא גדיים, אולי מפני שהכוונה לנערות הכלה ולא לגדיות, ואולי הרעיה שהיא גם רועה איננה רועה גדיים אלא גדיות, מי יודע. האם גם לחיות משנה אם נולדת להן בת או בן? הייתי רוצה לדעת. ובבוקר קראתי שוב ביומניה של לאה גולדברג והיא כתבה על אהבת נעוריה "כל רגשותי שיר השירים, יצירה שאין לה עוד סוף". רק בת שלוש-עשרה היתה כשכתבה את המלים האלה, שכל היום הדהדו בראשי: "כל רגשותי שיר השירים". אם הייתי כותבת ספר על לאה גולדברג כך הייתי קוראת לו, "כל רגשותי שיר השירים". הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה, איכה תרביץ בצהרים, שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך. אם לא תדעי לך, היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים. ובמדרש רבה: "הגידה לי שאהבה נפשי. רבי יהודה בן רבי סימון פתר קרייה במשה – כלומר שבמשה רבנו מדובר – בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא ועתה לך ואשלחך אל פרעה, אמר לו: בי ה', כל הדברים האלו יכולין להיעשות: מה אני יכול לעמוד בכל האוכלוסין הללו: כמה חיות יש בהן, כמה מעוברות יש בהן, כמה תינוקות יש בהן, כמה מיני מזונות התקנת להם לחיות שבהן, כמה מיני רכוכין (מתנות כהונה מפרש לחמניות שרוככו בשמן, וחשבתי שאולי דיסה) התקנת למעוברות שבהן, כמה מיני קליות ואגוזים התקנת לתינוקות שבהן. איכן פירושו של דבר כאן. הגידה לי שאהבה נפשי: אומה שאהבה נפשי, אומה שנתתי נפשי עליה. ונזכרתי שאמר משה במקום אחר (במדבר י"א) "האנכי הריתי את כל העם הזה, אם אנכי ילידתיהו, כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר יישא האוֹמֵן את היונק?" וה' נתן לו שבעים עוזרים שישאו איתו במשא, כי המשא כבד מאד, ומשה אמר "לא אוכל אני לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני", כי יש הבורחים מן המשא ויש המבקשים לשאת בו, אבל האם יוכלו לשאת את משא העם הזה כאשר יישא האוֹמֵן את היונק? כמה מיני מזונות יתקינו לו, וכמה קליות ואגוזים לתינוקות?

ואומר מדרש רבה: "בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר ויקחהו ממכלאות צאן. היה מונע הגדולים מפני הקטנים והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלים עשב הקשה. אמר הקדוש ברוך הוא מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו, יבוא וירעה בעמי. ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רבנו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית (מחסה). כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא. עייף אתה, הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך אתה תרעה את צאני ישראל."

וחשבתי שלפני כל המידות שמונים ברועים העמיד הקדוש ברוך הוא את מידת הרחמים. רועה צריך שיהיו לו רחמים על עדרו, ורועה צריך להיות רואה את הקטנים ואת הזקנים, ורועה צריך, שאפילו ברח לו גדי אחד ירוץ אחריו וירכיבנו על כתפו. ומדרש רבה אומר: אין הקדוש ברוך הוא נותן גדוּלה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן ואחר כך מעלהו לגדוּלה. בדבר קטן ולא בדבר גדול, ולפני כל המידות במידת הרחמים.

ואמר הנביא יחזקאל (ל"ד): "הוי רועי ישראל אשר היו רועים אותם הלא הצאן ירעו הרועים. את החֵלֶב תאכלו, ואת הצמר תלבשו, הבריאה תזבחו, הצאן לא תִּרעו? את הנַחְלוֹת לא חיזקתם,  ואת החולָה לא ריפאתם, ולנשברת לא חבשתם ואת הנידחת לא השיבותם, ואת האובדת לא ביקשתם, ובחוזקה רדיתם אותם ובפרך:"

ואמר הנביא יחזקאל (שם): "לכן הרועים, שמעו דבר ה': כה אמר ה' הנני אל הרועים ודרשתי את צאני מידם והשבתים מרעות צאן ולא ירעו עוד הרועים אותם והצלתי צאני מפיהם ולא תהיין להם לאוכלה: כי כה אמר ה': הנני אני ודרשתי את צאני וביקרתים כבקרת רועה עדרו ביום היותו בתוך צאנו נפרשות, כן אבקר את צאני והצלתי אתהם מכל המקומות אשר נפוצו שם ביום ענן וערפל."

צאי לך בעקבי הצאן נאמר, ואף אנו נצא לחפש לנו רועה, ונתפלל שלפני כל המידות תהיה לו מידת הרחמים, שלא יהיה אוכל את חֵלְבּנו ולובש את צמרנו אלא יִרְעֵנוּ ברחמים כבקרת רועה עדרו, את האובדת יבקש ואת הנידחת ישיב ולנשברת יחבוש ואת החולה יחזק, כבקרת רועה עדרו.