שתי מדינות של דני קושמרו

כל השבוע ראיתי בטלויזיה את ענת וקסמן מעליבה מרוקאים שמצביעים לביבי, אבל רק עכשיו ראיתי באינטרנט את הסרט המלא של דני קושמרו "שתי מדינות – עם אחד", שהוא סרט מאד מעניין, למרות שהוא סרט שמנסה לחקור סטריאוטיפים על ידי צילום סטריאוטיפים. זאת אומרת, הוא נוסע לתל-אביב ומצלם שם מסעדת יוקרה ואנשי הייטק, וגם את ענת וקסמן לועגת למרוקאים שמצביעים לביבי ונורא מתפלאת שכל המדינה שמה לב שהיא לועגת למרוקאים שמצביעים לביבי, וגם את אלירז שדה, שבא מחדרה ולא מרגיש שייך לא לתל-אביב ולא לתקשורת, למרות שדני קושמרו חושב שאלירז שדה דוקא כן שייך לשתיהן. אני דוקא חשבתי שאלירז שדה צודק, כי אני יודעת מבשרי שאם אתה מרגיש לא שייך אתה לא שייך – הדבר הבסיסי בלהיות שייך זה להרגיש שייך, ואם לא שייכים אז לא שייכים. ואז דני קושמרו נוסע לבאר-שבע שבה הוא גדל, ומדבר עם חבר ילדות מזרחי שאומר לדני קושמרו שגאים בו כי הוא הגשים את החלום של כולם לברוח מבאר-שבע, לתל-אביב. כמובן אפשר באותה מידה לצלם אנשי הייטק בבאר-שבע, ואפשר לצלם מרוקאים עניים שגרים בדרום תל-אביב ליד התחנה המרכזית ושואלים את נפשם למות. כמובן אפשר גם לצלם מרוקאים עשירים, יש בישראל לא מעט כאלה. המציאות היא תמיד מבלבלת מאד, ואנחנו בוחרים איך לסדר ולקטלג אותה. ענת וקסמן, למשל, ניסתה לשחק גברת אינטלקטואלית, אבל היא נשמעה כמו אלייזה דוליטל באסקוט. זה היה דוחה, והיא נאלצה לומר, כמו איילת שקד בזמנו, שאמא שלה עיראקית, שזה כבר פאתטי. מבחינה עדתית רובנו מעורבים במידה כזו או אחרת. כשמדברים על אשכנזיות או מזרחיות תמיד מדברים בעצם על דימוי, יותר מאשר על מוצא, כמו אורנה בנאי שאומרת לארז טל – המרוקאי – "אתם האשכנזים", כי הוא מרכיב משקפיים, ומה לעשות, הוא די מתנשא. תמיד כשמנסים לפצח את הזהויות העדתיות מסתבכים, מה זה בעצם? ולמה בעצם ענת וקסמן, שגדלה בבית ימני, חושבת שלהיות שמאלני זה יותר חכם ויותר יפה? הרי ברור כשמש שאין לה בדיוק השקפת עולם מגובשת ומנומקת, אבל היא חושבת שלהיות בשמאל זה הרבה יותר חכם ואיכותי, והרבה יותר טוב מלהיות כמו ההורים שלה, שהצביעו תמיד לליכוד, שזה אחד הדברים שמסבירים למה השמאל בישראל כל כך דוחה: כי הוא לא אמיתי, כי צריך לחפש בנרות מישהו שבאמת מאמין בסוציאליזם, שזאת המשמעות של להיות בשמאל. לרוב האנשים שמציגים את עצמם כשמאל אין מושג קלוש מה זה להיות איש שמאל, הם רק משוכנעים שלהיות שמאלני זה מאד מחוכם ואיכותי, זה מישהו כזה שהולך לתיאטרון, כי לדעת ענת וקסמן אנשים שמצביעים לנתניהו לא הולכים לתיאטרון. ונדמה לי שדוקא לאמירה הזאת שלה לא כל כך התייחסו, למרות שזאת היתה האמירה הכי מופרכת שלה, וגם הכי מסגירה: בעצם היא אמרה שהיא מדמיינת את הקהל שלה כקהל שמאלני, מה שמעלה למרבה הצער את ההשערה, שבעצם היא העליבה את המצביעים של נתניהו מתוך חנפנות ולא מתוך שמאלנות, ואז היא גילתה שגם מרוקאים שמצביעים לנתניהו הולכים לתיאטרון ונורא נבהלה. ככה זה כשאין לך השקפת עולם אלא אתה רק מחפש את מי להרשים ולמי להתחנף, וזה לא היה שוה דיון, לולא היו בשמאל כל כך הרבה אנשים כאלה, שחושבים שלהיות שמאלני משדרג אותם לאינטליגנציה, אבל אין להם שום השקפת עולם שמאלנית, ואם הם מפסידים בבחירות יוצאות מהם רק שנאה וגזענות. למרבה הצער זה מה שכל כך עניין אותי בסרט של דני קושמרו, שלמרות שכולם יודעים שמצלמים אותם לערוץ 2 וכל המדינה תשמע מה הם אומרים, בכל זאת כולם אומרים בדיוק מה שהיית מצפה שיאמרו: מצביעי השמאל אומרים על מצביעי הימין שהם מצביעים לפי הרגש, שהם קשי יום, עניים וצרי אופקים, ומצביעי הימין אומרים שהם ליכודניקים מהבית והם הולכים לפי המסורת, וגם שהם לא מרגישים שייכים. במסעדה של תל-אביבים עשירים יושבים אשכנזים, וגם מזרחית אחת שמרגישה לא שייכת אבל יושבת שם ומצביעה לשמאל, כי היא רוצה להרגיש שייכת ולשבור סטריאוטיפים, אבל כל אלה שרוצים לשבור סטריאוטיפים רק מחזקים אותם עוד יותר, ומראים עד כמה המציאות שלנו בנויה מסטריאוטיפים, יותר ממה שהיא בנויה מזהויות היא בנויה מסטריאוטיפים, שמחליפים את האידיאולוגיות שמתו, למשל את הסוציאליזם. אני למשל חשבתי תמיד שרוני דניאל, שהגן על ענת וקסמן, הוא ימני, כי הוא תמיד בעד הצבא והמלחמות, וגם תמיד חשבתי שדני קושמרו ימני, ימני כזה סימפטי, שלא מתלהב ממלחמות אבל די פסימי לגבי האפשרות של שלום עם הערבים, אבל אולי בעצם שניהם הצביעו לשמאל, או למה שקוראים שמאל, כי היום כבר לא צריך להאמין באחוות-עמים ובסוציאליזם כדי להצביע לשמאל, צריך רק לרצות שיחשבו שאתה מאד אינטליגנטי, ושמי שמצביע לשמאל הוא יותר אינטליגנטי, כמו מו"ל "הארץ" שדוגל בשמאלנות אבל לא בוועד עובדים. ומה זאת השמאלנות הזאת, האם נשאר בה בכלל משהו חוץ מלעבוד בהייטק או בתקשורת ולאכול מנות במאה ששים ושניים שקל? ומה אני בכלל, שעוד זוכרת מקומות שקראו להם "מטבח פועלים" והגישו בהם מרק עוף ופירה תפוחי אדמה עם חתיכת בשר זעירה ברוטב ולפתן תפוחים, ודיברו קצת ביידיש, והאמינו באחוות-עמים ובסוציאליזם, וקראו למרוקאים שווארצעס, ושאלו למה בן-גוריון הביא אותם בכלל. אולי הבעיה היא שאף פעם אנחנו לא מה שאנחנו רוצים שיחשבו עלינו. תמיד אנחנו הרבה יותר טיפשים והרבה יותר גזענים ממה שהיינו רוצים לחשוב, תמיד אנחנו חושבים בסטריאוטיפים ומדקלמים סטריאוטיפים, ודוקא כשאנחנו הכי רוצים להישמע חכמים יוצאות מאיתנו שלא בטובתנו השטויות הכי הכי גדולות.