מר טרנר של מייק לי

הלכנו לסרט של מייק לי "מר טרנר" על הצייר הבריטי וויליאם טרנר, שהוא אחד הציירים האהובים עלי, והתמונות שלו בגלריה הלאומית בלונדון היו מהמראות היפים שראיתי בחיי. על החיים הפרטיים של טרנר לא ידעתי הרבה – קראתי וגם קצת למדתי עליו פה ושם, בעיקר על האמנות שלו. לא ידעתי איזה מין אדם הוא היה, וזה גם לא היה משהו שהעסיק אותי. הסרט מספר על החיים של טרנר כאדם מבוגר, עד מותו. המוות של טרנר עורר באנשים עניין, כי השמועה אמרה שבטרם מותו אמר: "השמש היא אלהים", וזה התחבר לאנשים גם עם יצירתו, שעוסקת בראש וראשונה באור, וגם עם המחשבה שהיה אדם חילוני ולא האמין באלהים כפי שמבינים אותו הנוצרים או היהודים, ושהיה בו משהו מאד מרדני וגם אקסצנטרי, למרות שבמחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה כבר היו באנגליה מספיק אנשים חילוניים בשביל שהחילוניות כשלעצמה לא תיחשב מוזרה. גם בסרט טרנר אומר "השמש היא אלהים" ואז הוא מת. זו סצינת המוות השנייה בסרט, כשטרנר הגוסס זועק "השמש הוא אלהים" ומת. קודמת לה סצינת המוות של אביו האהוב של טרנר שגם הוא נקרא וויליאם טרנר, והוא חי עד למותו יחד עם בנו הצייר, ובסצינת המוות של האב הוא מספר על אמו של וויליאם טרנר שיצאה מדעתה, כנראה בעקבות מות אחותו בגיל חמש, ואושפזה, מה שגרם לילד וויליאם להיטלטל בין בית אביו לבית דודו כיתום. אביו של טרנר היה סַפָּר במקצועו, עניין מאד משמעותי באנגליה, שעד היום המעמדות בה נבדלים זה מזה בתודעתם ובלשונם כאילו היו בני עמים נבדלים, ואולי במקור באמת היו כאלה. כל הסרט מאד מתאמץ להראות לנו עד כמה הצייר טרנר הוא אדם גס ודוחה והמוני בהתנהגותו, וזה הדבר שממש שנאתי בסרט. אכן עובדה היסטורית היא שטרנר היה בנו של ספר, ובנוסף לכך אמו, שבתה הצעירה מתה בהיותה בת חמש שנים בלבד, לקתה בנפשה ואושפזה, וטרנר הילד היטלטל בין בית אביו לבית דודו והפך לאדם דיכאוני למדי, אבל כבר בגיל צעיר מאד הוכר כישרונו, ועוד בהיותו נער התקבל לאקדמיה המלכותית הבריטית והציג בה את ציוריו אינספור פעמים וזכה לפירסום רב, וגם לפטרונים מבני האצולה שבטירותיהם הפך לבן-בית, ולכן המאמץ של מייק לי לתאר את טרנר כאדם גס ודוחה בלי גבול, כאילו היה חסר חינוך לגמרי, נראה לי יותר כמו קריקטורה מאשר כמו משהו אמיתי. הסצינה הדוחה והמבחילה ביותר היא כאשר טרנר נראה מתנפל על סוכנת ביתו ובועל אותה מאחור, שזו לא עובדה היסטורית אלא קלישאה קולנועית של גבר יצרי ובהמי שאף פעם לא הבנתי אותה. אין לה קשר לאופן שבו אנשים מקיימים יחסי מין, גם כאשר אלה יחסים כוחניים ואלימים. בכלל הקלישאות של מין בקולנוע הן עניין מגוחך ודוחה ולא פחות פוריטני בתקופתנו המתירנית כביכול מאשר בימי המלכה ויקטוריה, כי למרות שרואים בסרט סצינות מין שכולן דוחות, האנשים נשארים תמיד לבושים, ושדי הנשים אינם נחלצים בסרט ולו לרגע מן המחוכים הויקטוריאנים הנוראיים, שאינני יודעת אם זה אמור לבטא את הפוריטניות הבריטית במאה התשע-עשרה, או את הפוריטניות של הבמאי, או משהו שלא תהיתי על קנקנו. ברור מהסרט שמייק לי מאד רצה להראות שטרנר היה זר למעמד האצולה שבתוכו הסתובב ולמענו צייר רוב חייו, כי הוא גם מאד מתאמץ להציג את טרנר כסולד מאצולת הממון וכמי שדוחה הצעה כספית מדהימה כדי להוריש את ציוריו לעם הבריטי שיוכל לצפות בהם בחינם, או ליתר דיוק תמורת דמי כניסה סבירים לגלריה הלאומית בלונדון – אנגליה איננה מאמינה בשעשועי חינם להמונים, בין אם מדובר ביהלומי המלכה או בציוריו המופלאים של טרנר. אבל האופן שבו מציג מייק לי את יחסיו של טרנר עם האצולה הבריטית הוא שטחי ופלקטי. כמה מן האצילים האלה טיפחו את טרנר עוד בהיותו נער והפכוהו לבן בית, ושמרו עמו על קשר כל חייו. נכון שטרנר העדיף לבלות זמן רב בעילום שם בבית אהובתו האלמנה תחת זהותו של בעלה המת, והאפשרות ששם חש את עצמו הכי בנוח סבירה בהחלט, אבל אין צורך להגזים כל כך בתיאור התנהגותו של טרנר ולהופכו לקריקטורה של אדם בהמי וגס בלי גבול כדי להופכו לטריבון העם שמעולם לא היה. לא צריך להכיר את חייו של טרנר כדי להבין שבחברה הבריטית, מי שבא מלמטה לעולם לא ירגיש לגמרי בנוח למעלה, די לראות עד כמה בזה האצולה הבריטית למרגרט תאצ'ר בשל היותה בתו של חנווני – ולאו דוקא בשל מדיניותה – למרות שתאצ'ר אימצה לגמרי את גינוני האצולה הבריטית ואת המבטא האוקספורדי, ומן הסתם גם טרנר לא היה מרבה כל כך לבלות במסדרונות האקדמיה המלכותית לאמנות ובסלוני האצולה לולא היה מאמץ לפחות במידה מסוימת את מנהגיה. טרנר גם מעולם לא היה אדם מכוער כפי שהוא מתואר בסרט, גם אם הדיוקנאות העצמיים שלו יפים מכפי שהיה באמת. מייק לי עיצב מחדש את טרנר בדמות איש הפיל או משהו מעין זה, ואולי חש שכך הוא מטהר אותו מחטא החנופה לעשירים שכל האמנים השואפים להתפרנס נאלצים לחטוא בו במידה כזו או אחרת. מאמץ הטיהור הזה מיותר בעיניי, והסצינה שבה דוחה טרנר את ההצעה לקנות את כל יצירתו בהון תועפות, סצינה שחושפת את עולמו של מייק לי יותר מאשר את עולמו של טרנר, די מגוחכת בעיניי. טרנר היה אמן ענק וחדשני מאד, שנטל סיכונים אמנותיים ופרץ דרכים חדשות בציור. מהפכן חברתי הוא לא היה, וגם לא בהמה גסה. מיותר להפוך אותו לזה או לזה.

הדבר היפה בסרט, שהפך אותו למרות כל האמור לעיל ולמרות אורכו, שכלל לא חשתי בו, לסרט מרתק בעיניי, הוא שמייק לי מנסה לשחזר את הנופים שטרנר צייר ולהקים אותם לתחייה, כלומר לשחזר אותם בסרט כפי שהוא משער שטרנר ראה אותם וקיבל מהם השראה. זה החלק שהופך את הסרט ליפה כל כך, מתמונת הפתיחה המופלאה ואילך, גם למראה וגם למחשבה. הניסיון של מייק לי לנסוע בעקבותיו של טרנר ולא רק לצלם את הנופים שבהם אהב לטייל ולצייר, אלא לנסות לשחזר את הרגעים שהציתו בו השראה, הוא מעט מלאכותי כשהוא קורה בדיאלוגים בסרט, אבל מופלא כשהוא זונח את הדיאלוגים ומניח למצלמה לדבר בעד עצמה, וכאן מגיע כמובן אשראי גדול גם לדיק פופ שצילם להפליא את הסרט. הניסיון להתבונן דרך ציוריו של טרנר בנפשו של האמן, ולשחזר את הרגע שבו הוקסם טרנר ממראה קטר הרכבת המעשן, הספינה הטובעת, או ענני הסערה, האופן שבו ארב מייק לי לזריחות ולשקיעות, לגלים ולרוחות, כדי למצוא רגע שבו יכול היה לומר לעצמו, הנה זה מה שראה טרנר וכך נולד בלבו הציור שהותיר לנו והתיר לנו להתבונן בו על העולם ולתוך נפשו, זה מה שעושה את הסרט הזה יפהפה למרות אופיו המתחסד, הפוריטני והרכלני. הרגעים האלה שבהם מנסה מייק לי לא לבוז לטרנר וגם לא להעריץ אותו, אלא להיכנס דרך הציור לנפשו ולעיניו של האמן הענק של ההתבוננות באור ובריאתו מחדש על הבד, אלה הרגעים שמצדיקים את המשפט הנאמר בסרט שהציור הוא שירה אילמת, וכמה השירה הזו מדברת אלינו. לכן אני מאד שמחה למרות הכל שראיתי את הסרט הזה, ואני אפילו חושבת שאם יזדמן לי אצפה בו שוב – הפעם אדע באלו סצינות להפנות את גבי למסך כדי לחסוך מעצמי עוגמת נפש מיותרת, אבל הרגעים האלה של טרנר המתפעם מעשן הקטר או מן הדמדומים, המבט העורג מן הים על מרגייט וממרגייט על הים, שיוצאים מתוך תמונותיו ושבים אליהן, אלה הרגעים שהופכים את הסרט לבעל ערך בעיני, לא כביוגרפיה, שאיננו מצליח להיות, אלא כניסיון, שחבל שאיננו פחות יומרני ומצניע לכת יותר, ללכת בעקבותיו של אמן גדול ולהבין עליו משהו נוסף, להיכנס עוד מעט קט לתוך עולמו.