ארוחת חג עם הגברת ברש

בערב החג גברת ברש באה לאכול איתנו ארוחת-ערב. היא בת תשעים ושמונה וחצי, וכששרון איחלה לה עד מאה ועשרים היא אמרה שהיא רוצה רק עוד שנה וחצי לחיות, כדי להשלים מאה עגול, ואת שאר השנים היא תורמת לאחרים. היא רוצה לחיות רק כל עוד היא צלולה, והיא לא רוצה להיות במצב של בעלה שהיה במשך שנים מחוסר הכרה, והיא ישנה בבית החולים ליד מיטתו ולא נתנה לו למות. מקולה עלה שכבר איננה בטוחה אם טוב עשתה שלא נתנה לו למות. היא אמרה שהיא לא יודעת מה אנשים חסרי-הכרה מרגישים, אבל היא חשבה שיש דברים שהוא מרגיש וסובל, למשל שהאחיות היו מורידות את המיטה בכוח לצורך טיפול והגוף שלו היה נזרק. זאת היתה אכזריות, היא אמרה. לכן היא ביקשה מהן שיתנו לה לטפל בו בעצמה. אני זוכרת שבאותם ימים היתה שבה הביתה מאד מאוחר בלילות, ולפעמים לא שבה הביתה כלל. מאד חשוב שמישהו מהמשפחה ישב ליד החולה, היא אמרה. היתה לה כורסה שהיא ישנה עליה בדרך כלל, אבל לפעמים סילקו לה את הכורסה, אז היא ישנה על מזרון ליד המיטה. כך זה נמשך שש או שבע שנים, והיא חושבת שבעלה נתן לה את שנות החיים שנגזלו ממנו. היא שוב סיפרה איך נאלצה להינשא בנישואים פיקטיביים לבחור יליד הארץ שבעלה שלח אליה, כדי שתוכל לקבל רישיון עלייה. אחרת לא היה לה שום סיכוי לקבל סרטיפיקט, ואם היא היתה נשארת בגליציה, היא היתה נרצחת כמו הוריה וארבעת אחיה ואחיותיה. היא היתה הכי קטנה והיא היחידה שנשארה. את כל היהודים בעירה רצחו, ירו בהם לתוך בור. היא כבר סיפרה לי כמה פעמים איך עמדה מתחת לחופה עם הבעל הפיקטיבי לבושה לבן ובכתה בכי תמרורים. למזלה בארץ הוא נתן לה גט והיא נישאה לבעלה העיתונאי. הוא עבד בסוכנות הידיעות והלך בכל ערב לדואר בשעת העוצר, כשחיילים אנגלים שיכורים הסתובבו ברחובות ולפעמים ירו באנשים, והיא תפרה בגדי נשים בהזמנה, והם גרו בחדר אחד שהשכירו להם אנשים בשכונת הבוכרים. הו קרעפלאך, אמרה גברת ברש כשהגשתי את המרק, זה קרעפלאך, ויש גם סלק, שיסתלקו כל צרותינו. אני עושה הכל כמו סבתא, אמרתי. אבל ההורים שלך לא מגליציה, אמרה גברת ברש. בוודאי שכן, כבר סיפרתי לך שאמא שלי מסטניסלבוב, אמרתי, ואמא של אבי מפרמישלני. שכחתי, אמרה גברת ברש, זה הכל באותו איזור. גם אמא שלי באה בשלושים ושש, באותה שנה שגברת ברש הגיעה לארץ נשואה בנישואים פיקטיביים. עד 1941 היה לגברת ברש קשר מכתבים עם משפחתה, מאז לא שמעה מהם דבר. אחרי המלחמה חזרו לעיר שני בחורים שברחו לאמריקה, והם חקרו וסיפרו מה שקרה. גברת ברש אמרה שיש לה בעיה שלא נעים לה לדבר על זה בחג, כשצריך לדבר על דברים שמחים, והיא סיפרה שבעלה ונכדה הקטן, שבהיותו בן ארבע בלבד נהרג בתאונת דרכים, קבורים בהר הזיתים, ובגלל המצב היא לא יכולה לעלות לקבר. אחר כך אמרה שהעיקר זה לזכור אותם, ולעלות לקבר זה פחות חשוב. פעם היא היתה עולה לפחות פעם בחודש, ועכשיו אי אפשר, רק בליווי משטרה והיא לא רוצה לבקש. כשהנכד נהרג בעלה ביקש מבתם לקבור אותו בירושלים. לא לקבור, להחזיר אותו לירושלים, כי הוא נולד בירושלים, והיא הסכימה, והם קנו חלקות קבר בהר הזיתים, אבל עכשיו בגלל המצב בעיר העתיקה אי אפשר ללכת לשם. אמרתי שגם אני אינני עולה הרבה לקברות אחי ואבי, כי הם רחוקים, ולוקח לי יום שלם לנסוע ולחזור. גברת ברש אמרה שהעיקר זה לזכור. היא ביקשה רק בשר עוף ולא בשר בקר, כי לבשר בקר, היא אמרה, צריך שיניים. אמרתי שבשוק היו חסרים הרבה דברים לפני החג, אבל חשבתי שבפולין לא אכלו עגבניות, אבל אכלו כרוב וסלק, וזה מה שקניתי ובישלתי, וגברת ברש אמרה שבפולין היא בכלל לא ידעה שיש דבר כזה עגבניות, ושהיא מתרגזת כשאומרים שחסרים דברים, כי אצלנו בארץ לא חסר מה לאכול. היא סיפרה שלארוחת ערב אמא שלה הכינה תמיד מרק, כי מרק זה משביע, והם אכלו דייסות של סולת, ואני אמרתי שאנחנו אכלנו גם דיסה של קווקר שזה שיבולת שועל, ולפעמים ממליגה, וגברת ברש אמרה שממליגה זה כמו סולת, רק צבע אחר. ואמרתי שאכלו אצלנו הרבה כוסמת, וגברת ברש אמרה הו כוסמת עם אטריות, קשע מיט פלעצלאך, שאלה אטריות מרובעות, ואמרתי לה שגם אצלנו בישלו את זה ואמא שלי היתה סוחבת אליי סירים מלאים כוסמת עם אטריות מרובעות, שזה היה מאכל חג, ואני מעולם לא אהבתי כוסמת למרות שעל זה גדלנו, ושרון אמרה שעכשיו כוסמת זה מאד אופנתי בגלל הצמחונים שאוכלים כוסמת, וגברת ברש אמרה שבישראל אוהבים לאכול אורז שהיא דוקא לא זוכרת שאכלו בפולין. ואני נזכרתי בהולופטשעס שסבתא שפרה הכינה לחגים, שזה כרוב ממולא באורז מבושל ביין ודבש עם פרוסות לפת, שהיו המאכל האהוב עלי, וגברת ברש אמרה כן, עם צימוקים, ושאלתי אותה אם הם בישלו גם קולקעלאך, שאלה קציצות בשר קטנות מבושלות ביין ודבש שהגישו אצלנו בחגים למנה ראשונה, אבל גברת ברש אמרה שאף פעם הם לא בישלו ביין, וחשבתי לעצמי שהם היו עניים בהרבה ממשפחתי, שהיתה משפחה של סוחרי עורות שהיתה להם חנות גדולה בסטניסלבוב ואחר כך גם בחיפה, ברחוב החלוץ. רציתי לשאול את גברת ברש במה עסק אביה אבל משהו עצר אותי מלשאול את השאלה. וגברת ברש סיפרה איך בתקופת המנדט לא היה מה לאכול אבל היו אנשים רחמנים, ובעלת המכולת אמרה לסטודנטים הרעבים שיקחו מה שהם צריכים ויחזירו כשהם ירויחו כסף, והיו שהחזירו והיו שלא החזירו. איזה אנשים היו אז, אמרה גברת ברש, והיא סיפרה איך כשעלתה לארץ ריחמו עליה כמה בנות ולקחו אותה לישון איתן בחדר, אבל היו שם רק שלוש מיטות, והיא ישנה על הרצפה, ואחת הבחורות ריחמה עליה ועשתה איתה תורנות, שבכל פעם אחת מהן תישן במיטה והשנייה על הרצפה. איזה אנשים היו אז, אמרה גברת ברש. גברת ברש השתדלה לאכול הכל ומאד התנצלה שהתקשתה לסיים את סלט הכרוב. אחר כך שאלתי אם היא רוצה פרוסת שטרודל, והיא אמרה עשית הכל, ואמרתי כן, והיא אמרה זה אוכל גליצאי ואמרתי שוב שאני עושה הכל כמו סבתא, וחשבתי על סבתא שפרה שמתה בא' סוכות, שתים עשרה שנים או יותר אחרי שסבא מוישה מת בהושענא רבא. אני חושבת עליהם בכל יום, אבל בסוכות במיוחד אני חושבת עליהם, ששניהם מתו בחג, ולא עולים בחגים לקבר, רק זוכרים אותם בכל יום. גברת ברש ניסתה לאכול את השטרודל, אבל היה לה קשה לבלוע את פרוסות התפוחים הלא מקולפות. יש לי בעיות בליעה, היא אמרה, ולרגע התחלחלתי ונזכרתי באחי הגוסס שאהב מאד שטרודל תפוחים והייתי מכינה לו כשהוא היה חולה, אבל כשמצבו הידרדר הוא לא הצליח לאכול את עטיפת הבצק, ואחר כך גם לא הצליח לבלוע את קליפות התפוחים שנתקעו בגרונו, והכנתי לו רסק תפוחים בלי קליפות, אבל זמן קצר אחר כך הוא הפסיק לאכול בכלל, וזה היה הרגע הכי קשה כשאמרו לי שכבר לא נותנים לו לאכול, וידעתי שעכשיו ימיו ספורים, ומשהו בתוכי התקומם ולא רציתי להסכים, אבל איש כמובן לא שאל לדעתי. לפעמים כשאדם חולה מאד לא לגמרי ברור אם הוא מת או בעצם הרגו אותו, והשאלה הזאת ממשיכה להציק כל החיים, אם היה אפשר לטפל בו אחרת ולהציל אותו, השאלה הזאת לא נותנת מנוח, אפילו כשיודעים שהמחלה היתה נוראה וחסרת סיכוי. אמרתי לגברת ברש שבפעם הבאה שאזמין אותה אכין שטרודל עם תפוחים מקולפים, והיא מאד צחקה. בכל זאת היא אכלה את השטרודל ככל יכולתה ואמרה שטרודל מצוין. גברת ברש חיה עם המחשבה שהיא יכולה למות בכל יום, ומייחלת לחיות עוד שנה וחצי, כדי להשלים מאה עגול. כמובן שכל אחד יכול למות פתאם, אפילו אם הוא לא זקן או לא מאד זקן, אבל יש אנשים שיודעים שזמנם נקצב לשנים ספורות, והם חיים עם הידיעה הזאת בשלוות נפש, וחושבים שמזלם שיחק להם, ואלה הם האנשים שזוכים להאריך ימים.