אין מקום כמו הבית

לרוב כשאני נמצאת בארץ זרה, ולו לימים ספורים, אני קוראת את עיתוניה וצופה ברשתות הטלויזיה שלה, אבל בביקורי כעת אצל בתי באנגליה לא הצלחתי להתעניין בשום חדשות מקומיות, ורק קראתי כל הזמן באינטרנט מה קורה בירושלים ובישראל, ובכל פעם שמעתי על עוד פיגוע ועוד נפגעים. כשיצאתי מירושלים במונית של "נשר" שהזדחלה שעה ארוכה בסמטאות של שכונות ירושלמיות שכף רגלי לא דרכה בהן בכל ארבעים שנותי בירושלים עלתה בכיכר הדוידקה נוסעת נרגשת שסיפרה שראתה שוטרים רצים ברחוב בן-יהודה, ובמהרה עידכן אותנו הנהג שהיה פיגוע ברחוב שמעון הצדיק, לא רחוק מן המטה הארצי של המשטרה. כשהתעוררתי למחרת בביתה של בתי בקיימברידג' לבוקר מאד לא אנגלי ומוצף שמש, כבר קראתי על כמה וכמה פיגועים, כפי שאמר חתני, "במקל, בסרגל, מה שבא ליד", ואתמול שבתי הביתה למהדורות חדשות עצובות ולמראה פרצופם העגמומי של הקריינים, שעוד בטרם פצו את פיהם לדווח כבר בישר רעות, והבוקר כשחזרתי עם הכלב מהפיצוציה עברו לידינו שלושה אמבולנסים שצפרו נוראות, וידעתי מיד, כפי שלמדתי בימי אינתיפאדת אל-אקצה, שאמבולנס אחד זה אולי התקף לב, אבל שלושה זה פיגוע, וראיתי במהרה באינטרנט שאכן היה פיגוע דריסה ברחוב מלכי ישראל, ועכשיו ראיתי באינטרנט ששלושה אנשים נרצחו הבוקר בירושלים, שניים מהם בשכונת ארמון הנציב שהתגוררתי בה שש שנים וכשגרתי שם, למרות שזה היה הרבה לפני האינתיפאדה הראשונה, תמיד מאד פחדתי, כי בנו את השכונה בין שני כפרים ערביים, כדי להשתלט על אדמותיהם, ועכשיו הכפרים האלה מתנקמים בנו. מלכתחילה לא רציתי לגור שם, אבל הוריי והורי בעלי העדיפו לקנות דירה זולה בשכונה שהיתה די חדשה באותם ימים, ואני מודעת לכך שהיכולת שלי לחסוך לרכישת דירה ברחביה היתה מותנית ברכישה הזולה הזו של דירתנו הראשונה, ולכן גם אני נושאת באחריות. זו היתה טעות מרה של ממשלת ישראל, לבנות שרשרת שכונות במזרח ירושלים שיחנקו את השכונות הערביות וישתלטו עליהן, וליישב שם אנשים שאין להם ברירה, כמו ילדי עולים ממרוקו ועולים חדשים ממדינות ברית-המועצות לשעבר – רוב האחרים ברחו משם מזמן: לשכונות היהודיות במזרח ירושלים קוראים באירופה התנחלויות, אבל לא גרים בהן מתנחלים אלא אנשים מעוטי אמצעים, שקשה להם לחיות בשכונות האלה וקשה להם עוד יותר לעזוב אותן. כמו לרוב תושבי ישראל גם לי אין מושג מה יקרה עכשיו. בכל יום אומרים שהיום הוא הגרוע ביותר ולמחרת שוב אומרים אותו הדבר. אני מסתכלת כל הזמן בחשש מה קורה ומה עוד קרה, ואין לי שום רעיון חכם מה צריך לעשות עכשיו. האמת שאלה שיודעים בדיוק למה הכל קורה ומה צריך לעשות עכשיו די מרגיזים אותי, בלי קשר מאיזה מחנה פוליטי הם באים. אני גם לא מאמינה שאפשר להבין דברים שקורים מיד כשהם קורים, כי תמיד לוקח לבן-אדם, וגם לשלטונות, הרבה זמן להבין את המצב ולהציע לו פיתרונות. אני עדיין לא באמת מעכלת את מה שקורה. אני מרגישה פחד אבל גם מין קהות חושים, קשה לי אפילו להבין מה אני בדיוק מרגישה, ואני מתפללת כל הזמן שהפיגועים יפסיקו והמצב יירגע, ובאופן מוזר אני שמחה שכבר חזרתי, כי דוקא כשקורים בישראל ובמיוחד בירושלים דברים מאד רעים, מאד חשוב לי להיות כאן ולהיות חלק מזה. כשהייתי אצל בתי חשבתי הרבה אם הייתי יכולה להתרגל לחיות במקום אחר, אבל בעצם מאז שהתיישבתי בירושלים לפני ארבעים שנה לא הצלחתי לחיות בשום מקום אחר, וזה לא שלא ניסיתי. כשהאנשים בוינה שאלו אותי מדוע אני שבה עם בנותיי לירושלים למרות שהיינו אמורות להישאר שם, אמרתי להם שאנחנו יותר מדי קשורות לישראל. אמרתי את זה כאמירה של נימוס, כדי לא לומר להם שהיה לנו מאד לא נעים בוינה ונתקלנו בהרבה אנטישמיות מצד אנשים שם וגם בקהילה היהודית שם הרגשנו מאד לא נוח כי האנשים שם היו מאד שונים מאיתנו, אבל בדיעבד אני חושבת שזאת היתה האמת, אני יותר מדי קשורה לישראל ולירושלים בשביל לחיות במקום אחר, ואני מאד אוהבת את ירושלים, למרות שאין בה שום שלוה, צפירות נוראות של אמבולנסים הן כמעט פסקול החיים שלי, ואני גם מאד אוהבת את האנשים בירושלים, למרות שחלק מהם מאד גסי-רוח, והמיפגש שלי אתמול כשחזרתי לישראל עם הנהג של נשר היה כמעט קומי. הוא צעק עלי לא לעלות למונית ואז צעק עלי כן לעלות למונית, צעק עלי לשים את התיק מאחור, ואז צעק עלי להעלות אותו לתוך הרכב, צעק על נוסעת שהשאירה את ארנקה מאחור וצעק עליה כשביקשה לקחת אותו, צעק על הנוסעים האחרים שלא יניחו את המזוודות בעצמם אלא יניחו לו לסדר אותן לבדו, ואז, כשישבנו כולנו צפופים ומותשים במונית הוא הביט בערימת המזוודות שסידר בעצמו וצעק עלינו דקות ארוכות איך הנחנו את המזוודות ושבכלל לא סידרנו אותן טוב וסידר אותן מחדש, ובמשך כל הצעקות האלה הוא לא הפסיק לקלל את הסדרן של נשר שנותן לו לנסוע לגילה כשהוא גר בפיסגת זאב, וחזר וצעק ללא הרף אני גר בפיסגת זאב, שולחים אותי לגילה, וכשאמר זאת בפעם האחרונה טרק בכעס את דלת המונית. כבר לא יכולתי להתאפק ואמרתי לנוסע שלידי שאילו נסע כבר במקום להתמרמר ולצעוק היה מגיע הביתה הרבה יותר מהר, והנוסע החביב, שהגיע מטיסה ארוכה של אחת-עשרה שעות מארצות-הברית. אמר שזה היה לו יותר קל מהשעתיים שלוקח לו להגיע משדה-התעופה הביתה. אבל מרגע שהתיישב בכסא הנהג, השתתק הנהג ונסע בשקט גמור ובתשומת לב רבה למתרחש לפניו בכביש, שהיה עמוס פקקים, וכשהגענו לרחוב בנימין מטודלה ביקשתי שיוריד אותי בתחנה הריקה של קו תשע וכבר אלך משם הביתה דרך קיצור דרך שרק ירושלמים מכירים, וכבר לא התעצבנתי, אמרתי לנהג הנה כבר נפטרת מאחד ושתהיה בריא, ובבית שוב הסתכלתי באינטרנט וראיתי שהיה פיגוע מאד קשה בפיסגת-זאב שנער ערבי צעיר מאד דקר נער יהודי מאד צעיר ופצע אותו אנושות, ואני מתפללת בכל לבי לשלומו, ואני אפילו חושבת שזה בסדר אם הורגים מישהו שמנסה לרצוח אנשים, אפילו אם הוא נער צעיר, כי כל מי שמסכן חיי אדם מותר להרוג אותו כדי להציל חיים, אפילו אם הוא רק מנסה ולא מצליח לרצוח, ועדיף שהוא ימות ולא יצליח. מי שמנסה לרצוח אנשים לא יכול לצפות שינהגו בו ברחמים, ולא משנה בן כמה הוא. אפילו עובר מותר להרוג אם הוא מסכן את חיי אמו. לרצוח זה אסור ואין הקלות ותירוצים לזה, ואפילו להרים יד שלא כדי לרצוח זה אסור ואין הקלות ותירוצים לזה, ורק להגנה עצמית מותר להרוג. ואז כשראיתי בבית שהיה פיגוע קשה בפיסגת-זאב, הבנתי שהנהג העצבני רצה להגיע מהר הביתה דוקא מפני שהיה שם פיגוע, והוא רצה להיות עם אשתו ועם משפחתו. לי כבר אין קרובי משפחה בירושלים, רק הכלב שלי שמאד אוהב לגור פה ובשלוש השנים וקצת שהוא חי איתי היכרתי בזכותו את העיר הרבה יותר טוב, ועוד מעט אני אצא איתו לעוד טיול בירושלים ואני עוד לא יודעת לאן נגיע ומה נראה. הוא מאד שמח שחזרתי ומיד סחב אותי למסעדה המזרחית "בין עזה לברלין" שנמצאת בין רחוב עזה לרחוב הרב ברלין, אבל אנשים אוהבים לייחס לשמה גם משמעויות אחרות ואפילו חיברו עליה יצירה מוסיקלית, ואושר מאד מאד אוהב את הקובה נבולסיה שלהם, שיש בה מילוי בשר מתובל בקינמון, והוא בלע את הקובבות שלו בהתלהבות גדולה ובמהירות שיא. אני מאד אוהבת את ירושלים וזה יהיה כנראה הבית שלי עד שאמות, מות טבעי או לא טבעי, כי בירושלים אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה בדקה הבאה, אבל כמו שאמרתי לשכן שבא לכאן מאירופה וכל הזמן מאיים לעזוב אם תהיה מלחמה או אינתיפאדה, אני חיה במלחמות כל החיים שלי, ובכל זאת אני לא רוצה להיות היהודי הנודד, ואם לחשוב על אבותי בפולין שאפילו קבר אין להם, אני גם לא חושבת שיש לי זכות להתלונן, וגם אין לי חשק להתלונן, כי אין שום מקום כמו הבית – אפשר לצחוק מזה, אבל לא להתכחש לזה.