היינריך היינה / מתוך "אביב חדש"

                            

                    לבתי ניצן ביום הולדתה

עֵינֵי הָאָבִיב הַכְּחֻלּוֹת

מִן הָעֵשֶׂב מַעְלָה מִסְתַּכְּלוֹת

אֵלֶה סִגָּלִיּוֹת חֲבִיבוֹת

אֲשֶׁר אֶשְׁזֹר לְזֵר עָבוֹת.

אֲנִי קוֹטֵף אוֹתָן וְחוֹשֵׁב

וְאֶת כָּל הַמַּחְשָׁבוֹת בַּלֵּב

אֲשֶׁר בַּסֵּתֶר מִתְנַגְּנוֹת

שָׁר הַזָּמִיר בְּקוֹל עַנּוֹת.

כֵּן, אֶת אֲשֶׁר אֶחְשֹׁב הוּא שָׁר

בְּקוֹל תְּרוּעָה כְּקוֹל שׁוֹפָר:

וְאֶת סוֹדִי שֶׁכֹּה נִשְׁמַר

יוֹדֵעַ כָּל הַיַּעַר כְּבָר.

*

כְּשֶׁעֵינַיִךְ הַכְּחֻלּוֹת

בְּחִבָּה בִּי מִסְתַּכְּלוֹת

אָז כְּמִתּוֹךְ חֲלוֹם אֲנִי חָשׁ

שֶׁאֵינֶנִּי יָכוֹל לְדַבֵּר מַמָּשׁ.

בְּעֵינַיִךְ הַכְּחֻלּוֹת

אֶזָכֵר בַּאֲשֶׁר אֵלֵךְ:

יָם שֶׁל זִכְרוֹנוֹת כְּחֻלִּים

עַל לִבִּי יִשָׁפֵךְ.