קול העם

תחושת האיפה ואיפה שעורר בי הפער בין יחסו המקל של בית המשפט העליון לנאשמים המפורסמים והמקושרים בפרשת הולילנד, אהוד אולמרט, אורי לופוליאנסקי, הלל צ'רני ואביגדור קלנר ואף דני דנקנר, לבין היחס המחמיר וחסר-הרחמים כלפי הלא מפורסמים ולא מקושרים, מהנדס העיר ירושלים אורי שטרית, שנדון לשבע שנות מאסר, ואיש לא התחשב בנסיבות הטרגיות שבהן הידרדר לקבלת שוחד, והמתווך בעיסקה מאיר רבין שנדון לחמש שנות מאסר, ואיש לא מחה לא על הרשעתם ולא על עונשם ולא על דחיית ערעורם, שהתבססו על אותו עד מדינה חולה לב שנפטר לאחר שלושה ימי חקירה נגדית קשוחה של סניגורו של אולמרט רועי בלכר, ופטירתו זו באמצע חקירתו הנגדית שימשה נימוק להקלה בדינו של אולמרט, וגם נימוק לגולל בעפר את המת, שסניגור לא נמצא לו בבית המשפט העליון, להכפישו ולבזותו ולערער על כל דבריו, ועל פסיקותיו של השופט דוד רוזן שהקשיב לעד המדינה הזה במשך חודשים ויכול היה להתרשם ממנו אישית, דבר שנמנע משופטי העליון, בנוסף לכך שמנעו מעצמם מדעת את ההאזנה לעדותה ולקלטותיה של שולה זקן, שעושות את פסק-דינם לצחוק לבושת כולנו, כל זה איננו נותן לי מנוח, כיצד יכולים לא רק שופטי דעת הרוב בעליון שזיכו את אולמרט מעבירת השוחד המרכזית, אלא גם אותם עיתונאים עצמם שהאזינו בשקיקה להקלטותיה של שולה זקן והביאו את מקצתן בפנינו, להעמיד פנים כאילו לא שמעו אותן מעולם, כיצד זוכה אהוד אולמרט שוב ושוב לחמלה ורחמים ואהדה ודברי תהילה ושבח שאין להם שחר, ואי אפשר אלא להרהר בצער בחוסר יכולתם של אנשים חכמים והגונים לכאורה לעמוד כנגד מניפולציות רגשיות ותעמולת שקר מהסוג שאהוד אולמרט מתמחה בו ואיפיינו את כל דרכו הציבורית: חיזורו הבלתי פוסק אחר העיתונאים והליטופים והחיבובים שהם זוכים להם ממנו ומשרתים אותו בתמורה. קשה היה לי המראה בבית המשפט של אהוד אולמרט שלוחץ את ידי העיתונאים כמנהג ידיד נאמן, את פניו של שי שטרן החביב כשלחץ את ידו של אולמרט, את חיוכו של רביב דרוקר, מי שנחשב בצדק לעיתונאי אמיץ וביקורתי, שהצליח שלא בטובתו לשמש את אולמרט כאידיוט שימושי, כאשר העניק לו במה נדיבה לתאר את עצמו, ימים ספורים לפני מתן פסק-הדין בעירעור, כמי שעמד לחתום הסכם שלום עם אבו-מאזן, שרק חקירתו באזהרה מנעה את השלום המיוחל הזה, למרות שהראיות לכך שאולמרט עמד לחתום על הסכם שלום עם אבו-מאזן דלות בהרבה מהראיות לכך שקיבל שוחד כדי לקדם את פרוייקט הולילנד. מופע חיבוב העיתונאים בבית-המשפט הציג את אולמרט בכשרונו הבולט ביותר: להפוך עיתונאים נחשבים, מוערכים ואמיצים לסמרטוטים שבהם הוא מנגב את עקביו שהזדהמו בכספים מפוקפקים. כמו ילד המרותק למשמע אגדות קסם האזין רביב דרוקר בתכניתו לסיפוריו של אולמרט כיצד פיתה את אבו-מאזן לבוא לביתו, בטענה שרעייתו הנאמנה עליזה כבר עומדת עשרים וארבע שעות ומבשלת למענו, ואי אפשר היה להכיל את הבוז והזילזול וההתנשאות שרשף כלפי אבו-מאזן בדבריו האלה, שבהם גם הלעיג על יכולתו של אבו-מאזן לסייע בשיחרור גלעד שליט, וחייב אותנו להרהר בכך שאפילו לרקוח עיסקה לשיחרור גלעד שליט לא עלה בידי אולמרט – בנימין נתניהו הוא שהביא לשיחרורו המבורך כשהוא חי ושפוי, כמובן בעזרתם של אנשים טובים אחרים, אבל עדיין ההחלטה על מימוש העיסקה הזו עומדת לזכותו, ואי אפשר שלא לחשוב שאישיותו החמוצה והנקמנית של נתניהו, שאתמול, בטרם יבשו דמעותינו על החיים הצעירים והטהורים שנקטלו באכזריות, נאלצנו לחזות בעוד מופע הסתה וגזענות שלו שאפילו מהמעט שידוע על הרוצח שטרם נתפס לא היה לו שום בסיס, האישיות החמוצה והנקמנית הזו המלוה את חיינו זמן כה רב היא אחת הסיבות החשובות לחיבה התמוהה שלה זוכה אולמרט בקרב מיטב עיתונאינו, אחרי שתי מלחמות מיותרות ונוראות שהמיט עלינו בפזיזות וניהל ברשלנות, ואילו היינו מדינה מתוקנת, היה די בזאת כדי לסלקו מכהונתו גם מבלי להרשיעו בפלילים.

לשי שטרן סלחתי לאחר שצפיתי בכתבתו על פסק-דין הולילנד שבה התלבט בעצמו האם היה עליו ללחוץ את ידו של אולמרט, ובמיוחד בעקבות שיחתו המרעישה עם האדריכל ישראל גודוביץ', שסיפר על ישיבת הועדה המחוזית שבה אושר הפרוייקט בקלות מחשידה מאד, והתנגדותו של גודוביץ' לפרוייקט בשם אגודת המהנדסים והאדריכלים נדחתה בחטף – הנה ראיון שהייתי שמחה לראות את רביב דרוקר וברוך קרא מרחיבים אותו לתחקיר מאלף, כיצד אושר פרוייקט הולילנד בוועדה המחוזית, שלמיטב זיכרוני מפסק הדין עמוס הפרטים והמסמכים של השופט רוזן, התבססה הרשעתו של אורי לופוליאנסקי בשוחד בין השאר על כך שסייע ליזמי הולילנד להעביר את הדיון בפרוייקט מן הוועדה העירונית לוועדה המחוזית כדי לחסום התנגדויות, ואותו לופוליאנסקי מכר את נכסי הציבור הירושלמי שהופקד לטפחם ולשומרם – מעילה באמון קוראים לזה – למען תרומות למפעל חייו המבורך לכשעצמו יד שרה, שלפיכך סלחו לו רבים, כאילו עשה מעשה צדקה כשמעל בנכסי הציבור למען קידום מפעלו, חשוב ככל שיהיה.

אבל לצערי, אחרי הצפייה בתכניתו של שי שטרן, כבר לעולם לא אוכל להתגבר על התיעוב שעורר בי חיים כהן, והוא הרי היה האיש הנחמד שנהניתי כל כך לצפות בו מארח אנשים ומבשל להם, ומספר על אמא שלו המנוחה בזמן שהוא מפלט דגים ונחמד לזקנות שבאות להפגין את כישורי הבישול שלהן במאסטר שף, ופתאם בתכנית של שי שטרן הוא התגלה כבן דמותם של נהגי המוניות שמטיחים בנוסעיהם השבויים את מה שמכונה "קול העם". השופט רוזן פסק בלי ראיות, צעק חיים כהן, וחבט באגרופו בשולחן, מה זה כל יום תולים פה בן אדם בלי ראיות, וגם מי שמעלילה צריכה ללכת לכלא בדיוק כמו האנס. ואני שבמשך ימים ושעות רבות ישבתי וקראתי את פסק-הדין המורכב של השופט רוזן, שהיו בו הרבה מאד ראיות, מסכת כבדה וסבוכה של ראיות, אינספור מסמכים ועדויות, מטילה ספק רב בכך שחיים כהן ישב וקרא אי פעם ולו דפים ספורים מפסק-הדין הזה. את הטענה שהשופט רוזן הרשיע את אולמרט בלי ראיות שמע חיים כהן מן הסתם מפי עורכי-דינו, דובריו וחבריו של אהוד אולמרט, כפי שכולנו שמענו אותה מפיהם, אלא שהוא גם שמח לאמץ אותה ללא הסתייגות. חיים כהן מאכיל אנשים שיש להם כסף לשלם על ארוחות במסעדות, ולאולמרט יש הרבה כסף, שחלק גדול ממנו הושג בצורה מאד מפוקפקת ועל חשבון הכלל, אבל זה איננו מעניין את חיים כהן, שהפך מטַבָּח מוכשר, חביב וצנוע למעצמת תקשורת כוחנית, וכוח משחית, במיוחד כשהוא מגיע ללא חכמה ושיקול דעת שיאזנו אותו. ואת קביעתו שנצעקה על המעלילה שצריכה ללכת לכלא כמו המורשעים באונס השמיע כהן, באותה צעקנות וחבטת אגרוף בשולחן שאיפיינה את כל הופעתו בתכנית, בתגובה לסיפורה של כנרת בראשי על אורלי רביבו האומללה. לאיזו מעלילה התכוון חיים כהן? כמובן למתלוננת על אונס, שהרי ידוע שמתלוננות על אונס כולן זונות שקרניות שצריך לשלוח לכלא, אם לא להוציא להורג. כן, כן, חיים כהן הוא "קול העם", מושג שעלה השבוע בתכניתו של חיים זיסוביץ' "תיק תקשורת" בשיחה בין נרי ליבנה לבין בני ציפר עטור הפפיון, שבא להלין על יחס התקשורת לשרה נתניהו וחזר והבטיחנו, אותו איש שאיננו חדל להתנאות בידידיו המלומדים מן האקדמיה הצרפתית, שהעם יודע את האמת, ששרה נתניהו היא אשה נחמדה ומקסימה, והעם איננו מאמין לכל דיווחי השקר של התקשורת שהביאה את סיפוריהם המזעזעים של עובדי בית ראש הממשלה על רעיית ראש הממשלה המתעמרת בהם בלי גבול. נרי ליבנה העירה בעוקצנות שבני ציפר איננו בדיוק העם, ואחר כך העלתה אפשרות שהעם הוא כנראה מרכז הליכוד. פעם אכן הריעו במרכז הליכוד לרעיית ראש הממשלה, אבל במרכז הליכוד יש לראש הממשלה ולרעייתו גם מבקרים דעתניים, ולכן אפילו מרכז הליכוד איננו העם. וכמובן שעובדי הקבלן העשוקים מבית ראש הממשלה, שטורטרו וננזפו עד כדי התעלפות והתקף לב ולא זכו לרחמים על סבלם אינם העם. גם הנשים הצעירות והעניות שמשכירות את עצמן כפקידות ועוזרות זוטרות והופכות לצעצועי מין של בעלי השררה עד אובדן נפשן וכבודן אינן העם. העם הוא בני ציפר ועו"ד יוסי כהן ועו"ד אלי זוהר ועו"ד גיורא אדרת והיועץ אמיר דן וניר חפץ וסנדרה רינגלר וחיים כהן – אנשים שמרוויחים את לחמם מחנופה ושירות ושירות וחנופה לבעלי הממון, ההון והשלטון, ומן השירות והחנופה האלה הם שואבים את לחמם ואת כוחם, שמרוממים אותם ונושאים את קולם מעלה מעלה, לא רק מעל עובדי ניקיון ומטבח רמוסים, שחוטפים צעקות ונעליים בפרצופם, אלא גם מעל שופטים הגונים ואמיצים שאינם נושאים פני שררה, ועיתונאים שרק האמת נר לרגליהם. מי שנמכרים לנו כקול העם הם בני אותה פמליית החצר שחבריה שונים ומשונים במעמדם, בהשכלתם, במקצועם ובאופיים, אבל כולם בובות חוטים מרקדות של השררה המדבררים את דברה, ומעל כל הקולות האחרים נשמע קולם.