שלום לרבנו תם

אינני בין אלה שהתפעלו מפירסום שמו ותמונתו של סרבן גט ברשתות החברתיות שהגיעו במהרה גם לתקשורת הארצית. אם לדייק, הרגשות היחידים שחשתי היו גועל וזעם. גועל ממיפגש נוסף עם צדה הדוחה ביותר של הדת היהודית כפי שהתגבשה באלפיים שנות גלות: ההתכחשות למושג הפרטיות, והדורסנות של הקהילה כלפי הפרט, עד כדי חטטנות של הקהילה בהפרשותיהן של נשים ובחיי המין שלהן ושל בעליהן, מה שאיננו מעניינו של איש. שוב הכניסו את כולנו למקוה כדי לצפות באנשים שהופשטו עירומים לעינינו, כדי שהקהילה כולה תחליט אם טבלו ושרץ בידם ותסקול אותם באבנים. המימסד הדתי יודע לזרוק עצם למבקריו בכל עת שהוא חושש שהמיאוס מהסד הדתי שבו נאסרנו כולנו, מאז ויתרה מדינת ישראל על זכותה וחובתה להנהיג הליך נישואים אזרחי שיוויוני שהולם את הכרזת השיוויון ללא הבדל מין ואת מושגי חירות וכבוד האדם בימינו, עלול לערער את שלטונו. במקום החקיקה הדחופה ביותר במדינתנו: חקיקת חוק נישואים וגירושים אזרחיים שיוויוניים, שיותיר את הנישואים והגירושים הדתיים כאפשרות בחירה בלבד, ויאפשר למי שאינם מעוניינים בהם לבסס זוגיות על עקרונות השיוויון, החירות וכבוד האדם המקובלים בזמננו, נקראנו להתאסף סביב המקוה של מֶץ ולידות אבנים בבן הסורר וממרה את פי רבני הדור, על פי התקנות הנועזות שהנהיגו בעיר רבנו גרשום ורבנו תם לפני בערך אלף שנה – ואכן הן היו בהחלט נועזות וחדשניות לזמנן ולמקומן, אבל מאז השתנו כמה דברים בעולמנו, אם מותר לקרוא לו עולמנו, כי העולם שתושבי ישראל, ובפרט נשות ישראל, חיות בו, רחוק מאד מהעולם שבו ענה ראש ממשלת קנדה הנבחר שנשאל מדוע מינה נשים למחצית ממשלתו: "כי עכשיו 2016". אצלנו לכל המאוחר 1116, ואנחנו עוד אמורים להתפעל מכך. לא במקרה התמסרו אנשי הבית היהודי להליך הדוחה הזה – הם לוחמים כדי להחליף את הרבנים החרדים שהשתלטו בעשורים האחרונים על המימסד הדתי במדינה ברבנים מאנשיהם הציונים-דתיים, ולא כדי לבטל את שליטתו של המימסד הדתי בחיי הישראלים ולספק לתושבי ישראל שאינם מעוניינים בדיני האישות ההלכתיים, כלים לחיות את חייהם על פי אמונתם.

ואני חשה זעם על כך שמדינה שטוענת שהיא מיוסדת על עקרון השיוויון מפקירה את תושביה לשלטונו ולהלכותיו של מימסד דתי שמיוסד על עקרון אי השיוויון בין נשים וגברים, על יחס לאשה כאל חיה טמאה, שקולה מבוזה וגופה מבוזה והיא נחשבת לרכושו של אביה עד שהיא הופכת לרכושו של בעלה הוא בעליה, ומכך אין לה מוצא אלא במותו – ובלבד שמות זה ידוע וברור – או ברצונו של בעלה הוא בעליה לשחררה ולהתירה לכל אדם. ואני חשה זעם על החברה הישראלית ובפרט על אלה מתוכה שרוממות החירות וכבוד האדם בפיהם, אבל גורלן של נשים במדינת ישראל איננו מעניין אותם והם מקבלים את המצב הנוכחי כנסבל ומסבים את עיניהם מהסובלות. לא מזמן הקדישה צופית גרנט את תכניתה "אבודים", שעוסקת לרוב במציאת הורים שנעלמו או אחים שהופרדו ועקבותיהם לא נודעו, לאשה ששלושים ושתיים שנים היתה עגונה לאחר שבעלה נמלט לארגנטינה ונעלם שם, והותיר אותה לבדה עם שלוש בנותיהם, שקועה בחובות שגילגל עליה ועגונה. האשה יצרה קשר חדש עם גבר ואפילו הרתה לו, אבל כשהבינה את מצבה הפילה את עוברה, כדי לא ללדת ממזר. במאמצים רבים, אחרי שנתיים וחצי של תחקיר, הצליחו אנשי ערוץ 2 לאתר את הבעל בישוב נידח בארגנטינה ולזמן למקום רב, כדי שאחרי שלושים ושתיים שנה, כשהיא בת יותר מששים, תוכל האשה לקבל גט ולהיות חופשיה מהקשר לבעל שהרס את חייה. ברגע של זעם התפרצה צופית גרנט וזעקה: "אני במקומה הייתי תובעת את הרבנות, הייתי עושה תקדים במדינת ישראל". ואכן כיצד ייתכן שבמדינת ישראל בשנת 2016 מושגים כמו עגינות וממזרות הם מציאות ולא זיכרון מזעזע מעידן שעבר? לפני כמה חודשים שמענו בקול גדול כמה לא מתאים לזמננו שגברים ישלמו לנשים מזונות. ממילא מתחשבים בתי המשפט בקביעת דמי המזונות במצבו הכלכלי של הבעל ותמיד התחשבו בכך, ואלה כמובן דמי מזונות לילדים בלבד – רק במקרים נדירים ביותר, כשהאשה כבר מבוגרת או חולה ויש לה קושי מיוחד להתפרנס, תזכה גם האשה לקבל מזונות. אבל את המצב המחפיר שבו נשים הן רכוש בעלן עד שיתרצה לשחרר אותן או עד שיתברר במובהק שהלך לעולמו, איש איננו חושב להפסיק. שום בית משפט בישראל לא פסק, שעקרונות חירות וכבוד האדם אינם מאפשרים מצב שבו אשה קשורה עשרות שנים, אולי עד מותה, לבעל שברח ממנה ונעלם, שעגינות וממזרות הם מושגים שמתאימים לחברה שיש בה עבדות, שאנשים שלא פשעו שום פשע יכולים לאבד בה את חירותם ולהפוך לאסיריו של אדם אחר רק משום שכך התחשק לאותו אדם, ועד שיתרצה לשחררם אין להם שום מוצא מכלאם. אפילו חקיקת חוק שיתיר לאחר מספר שנים סביר, שלוש או חמש שנים לכל היותר, התרת עגונה שבעלה נמלט ונעלם ואפשר לראותו בהחלט כמי שנתן לה גט פיטורין, חוק שהיה אולי אפשר להשיג לו תמיכה ציבורית רחבה, אין איש מציע לחוקק. ומיד קמים אלה שטוענים שגם גברים הם עגונים. אין כזה דבר עגון. יש רק עגונות. גבר, גם אם הוא נשוי, יכול לחיות עם כמה נשים שהוא רוצה ואין שום סנקציה נגדו, הלכתית או חוקית, כל עוד איננו נושא לאשה רשמית יותר מאשה אחת. גבר שחי עם אשה שאיננה אשתו איננו אסור לרעייתו ופילגשו או לכל אשה אחרת כפי שהאשה הופכת אסורה לבעלה ולבועלה, וילדיו מנשים פנויות שאינן רעייתו אינם ממזרים. רק הנשים חייבות נאמנות לבעליהן, ואפילו בגדו בהן וברחו מהן וחיו עם נשים אחרות ולא פירנסו אותן ואת ילדיהם המשותפים ואפילו גזלו את רכושן ושיקעו אותן בחובות. אין סנקציות כנגד גברים כאלה בהלכה וגם לא בחוק המדינה, שמניח גם למימסד הרבני וגם לבעלים לשלוט בנשים כאילו היו שפחות ולהתעלל בהן. לאשה אין שום אפשרות לתבוע גט אם בעלה חי עם אשה אחרת. בישראל של 2016 זו איננה עילה לבקשת גט. מישהי שמבינה אמרה לי בזמנו שאזהר מהעלאת טענה כזו בבית הדין הרבני, כי יאמרו שאני קנאית, ואשה קנאית צריך להעניש. בישראל של 2016 אסור לאשה אפילו לכעוס שבעלה עזבה למען אחרת, כי נאמנות בתפיסה ההלכתית היא רק של אשה לבעלה. הבעל מבחינת ההלכה איננו חייב לרעייתו אלא הולדת ילדים ותשלום מזונות. בעיקרון הוא יכול לחיות בקצהו השני של העולם ועם כמה נשים שיבחר. והאשה צריכה לשמוח בשמחתו.

וכן, יש רבנים צדיקים וטובים שעושים הכל להתיר עגונות. אבל גם מכך אני מתקשה להתפעל. מדינת ישראל איננה רשאית להפקיר את אזרחיותיה לרצונם הטוב של הרבנים או הבעלים. הגיע הזמן שיהיו בישראל חוק נישואים וגירושים והליכי נישואים וגירושים שהולמים את עקרונות השיוויון, החירות וכבוד האדם – וגם אשה היא אדם שנברא בצלם, כמו שנאמר זכר ונקבה בראם. הגיע הזמן שמושגים כמו עגינות וממזרות ייאסרו בחוק, כפי שהחוק אוסר על כליאה ועבדות של אדם. הגיע הזמן שתקנות רבותינו זכרונם לברכה יחזרו לספרי ההיסטוריה, ושמדינת ישראל תכיר סופסוף בכך שנישואים אינם מכירת אשה מגבר לגבר, אלא התקשרות חופשית, שיוויונית ורצונית בין שני בני אדם שווים וחופשיים, שכל אחד מהם רשאי למחות על פגיעה בנאמנות או באיכות החיים, ולסיים את הקשר בצורה מכובדת וללא פגיעה בזכויותיו. הגיע הזמן, כבר מזמן בא הזמן.