אריאל זילבר

הזמר הישראלי שאני הכי אוהבת זה אריאל זילבר. הרבה פעמים כשאני עצובה אני שומעת את אני שוכב לי על הגב או את ברוש וזה תמיד מנחם ומשמח אותי. ברוש זה שיר על הישרדות, על לעמוד זקוף מול כל אלה שתמיד מנסים לכופף אותך, ולפעמים גם מצליחים, אבל הברוש שמתכופף מזדקף מיד בחזרה. זה שיר שנותן כוח. והמנגינה שאריאל זילבר כתב למלים של אהוד מנור היא יפה כל כך שאי אפשר לתאר במלים. היא מתחילה באמצע כמו שהשיר מתחיל באמצע, עם ו' החיבור, ומבינים שקרה משהו קודם, אבל לא רוצים לדבר עליו, רק על המראה של הברוש ומה שאפשר ללמוד מהברוש שלא נשבר, אפילו שהוא לבדו. ואדם תמיד מרגיש לבד כשהוא צריך להתמודד ולא להישבר. הרבה פעמים אדם מרגיש לבד מפני שככה הוא מרגיש ולפעמים מפני שזאת פשוט המציאות.

אני שוכב לי על הגב זה שיר יותר מצחיק ושמח, זה שיר של יענקל'ה רוטבליט האלמותי שכתוב בהמון אירוניה, וזה לא מפריע לו להיות שיר מנחם שחוגג את החיים, עם מנגינה יפהפיה של גדעון אלרן, וכשאריאל זילבר שר את השיר הוא נהיה שלו, כל כך האמנתי לו שהוא שר על עצמו. אני לא יכולה להסביר בצורה הגיונית למה אני כל כך אוהבת את השיר הזה, שיש בו משפט כזה "היו לי פעם עקרונות, מכרתי את כולם". אף פעם לא מכרתי את העקרונות שלי, ושילמתי על זה מחירים די גבוהים, אבל לפעמים גם אני חושבת קצת בחיוך שלא היו לי הרבה ברירות, זה לא שמישהו רצה לקנות את העקרונות שלי בהמון כסף או אפילו בקצת כסף או בכלל. אנשים אחרים קיבלו מישרות ושכר גבוה וכיבודים, ואני נשארתי עם העקרונות שלי שאף אחד ממילא לא רצה ולא רוצה לשלם עליהם גרוש, ואיזו ברירה כבר היתה לי. לפעמים שואלים אנשים בתכניות ראיונות מה ההחמצה שלך, ואני לא הייתי יודעת לענות על שאלה כזאת. אני לא חושבת שאי פעם החמצתי משהו כי אף פעם לא הציעו לי משהו חוץ מלעבוד קשה בחינם או בשכר מביש ולקבל יחס מהגיהנום. לפעמים הסכמתי כי היה לי חשוב ולפעמים לא הסכמתי ולפעמים הסכמתי לזמן מה עד שנמאס לי. ולפעמים נלחמתי נורא קשה להשיג משהו שלא הצלחתי להשיג בסופו של דבר כי הוא לא היה בר-השגה או כי נגמר לי הכוח. לרוב אני משתדלת לעשות מה שאני יכולה ולפעמים יותר ממה שאני יכולה ואז נגמר לי הכוח וזהו זה. לפעמים אני מסתכלת על חיים של אנשים אחרים וחושבת שהם חיים יותר קלים ויותר יפים משלי, אבל באותה נשימה אני יודעת שיכולתי לחיות רק את החיים שלי, ולא את החיים של אנשים אחרים, למרות שהם אולי יותר מוצלחים ויפים. אבל בשיר אני שוכב לי על הגב יש בכל זאת משהו ממני, לפחות מהרצון שלי להתפעל מהדברים היפים בחיים שמקבלים אותם בחינם ובלי להתאמץ, כמו הכלניות האדומות שפורחות עכשיו בעשב הירוק בעמק המצלבה, ואני רואה אותן כל יום כשאני מטיילת עם אושר, ומתפללת שלא יקרה שום דבר רע. אמרתי למישהו ששאל מה שלומי שבמדינה שלנו אם לא קורה שום דבר רע זה כבר מצוין. ביום רביעי נסעה איתי באוטובוס הביתה מהשוק אשה שחזרה ואמרה שזה נורא שבכל יום יש פיגוע, כל יום, כל יום. והשכן אמר לי שמוכרחים להתנתק, כי אם מתחברים למה שקורה אז פוחדים לצאת מהבית. אבל אני לא פוחדת ולא מתנתקת, הלכתי לעיר ולשוק, הפיגוע היה עוד לפני שהלכתי, ראיתי באינטרנט שהיה פיגוע ועוד מעט יהיו פרטים, ובשוק משה אמר ימח שמם שונאי ישראל, ימח שמם שונאי ישראל, והוא סיפר לי ששתי חיילות של משמר הגבול נפצעו, ושאלתי אם הן נפצעו קשה, והוא התקרב אלי והנמיך את הקול ואמר שאלה תמיד פגיעות קשות מאד כי הירי הוא מטווח אפס, וסיפר לי איך כשהוא היה בצבא אמרו שהחבר שלו נפצע קל, והוא איבד עין, ועל זה אמרו שהוא נפצע קל. ימח שמם שונאי ישראל אמר משה. בדרך הביתה שמענו ברדיו של האוטובוס שיש פצועה אנוש ואני ידעתי בלב שהיא כבר מתה. בבית שמעתי את אני שוכב לי על הגב וראיתי בצד קישור לרוצי שמוליק אבל פחדתי לשמוע אותו. תמיד השיר הזה זורק אותי לגיל תשע-עשרה, בדירת המורות החיילות בבית-שאן, עם הקרבין מתחת למיטה, ועל המיטה סדין שלוהט מחום הקיץ, ורוצי שמוליק קורא לך שמעביר בי צמרמורת, עדיין. אחר כך אמרו שלוחמת מג"ב הדר כהן נפטרה וראיתי באינטרנט את הפנים המתוקות שלה. רק בת תשע עשרה. איך נתנו לה למות. ושמחתי שהרגו את שלושת המחבלים, ממש שמחתי. גם שמחתי שהרגו את שני המחבלים שרצחו את שלומית קריגמן, שגם היתה כמעט ילדה. זה מה שהרגשתי מהבטן. אולי לא יפה להגיד את זה, אבל גם לאמת יש ערך, אם מדברים על עקרונות, ולרגשות של אנשים יש ערך, ולחיים של אנשים יש ערך. אני אף פעם לא אוכל לשנוא את אריאל זילבר, אפילו שהוא הזדהה עם אנשי כ"ך שאני מפחדת מהם פחד מות, ואני פוגשת אותם הרבה בלי לרצות, כי הם תמיד מסתובבים במקומות שאני מסתובבת בהם, במרכז ירושלים, שגם אותה אני אוהבת בלי גבול, למרות ואולי בגלל שהיא עיר ענייה מאד והאנשים שגרים בה ברובם אנשים עניים ופשוטים ולא מתנשאים עלי בגלל שאין לי בגדים אופנתיים או מסיבות אחרות. אני יודעת שאריאל זילבר אמר דברים נוראים שנוגדים את כל מה שאני מאמינה בו ופועלת למענו, אבל בכל זאת רציתי שהוא יקבל פרס על השירים שלו. אני לא כועסת על האנשים שהתנגדו לפרס שנתנו לו, אני מבינה את מה שהם מרגישים ומכבדת את זה, אבל אני מרגישה מאד אחרת, אני מרגישה שהחיים יותר מסובכים מכדי שאפשר יהיה לענות תשובה נחרצת על השאלה ראוי או לא ראוי, ושאני לא יכולה להתכחש למה שאני מרגישה ולמה שהשירים של אריאל זילבר בשבילי. עכשיו אני מזמזמת כל הזמן את לאן פנתה אהבתנו. כשמזדקנים אי אפשר לשיר שירים כאלה בלי לחשוב על הרבה דברים. השירים האלה של שמוליק צ'יזיק שכבר מזמן לא בחיים מעבירים בי צמרמורת. צ'יזיק היה איש יפה, מדוכא וחולה, שמת בגיל ארבעים ושתיים, לפני כמעט שלושים שנה. בשביל אנשים כמוני, שהיו צעירים בשנות השבעים, ושרו ורקדו ביטלס וקליף ריצ'רד וגם אריק איינשטיין ואריאל זילבר, בשבילנו רוצי שמוליק ושמוליק צ'יזיק ואריאל זילבר תמיד יהיו חלק מהחיים ומהנשמה, ועד היום הם בשבילי חלק ממה שיפה בחיים, ואני לא רוצה להיות כפוית-טובה בגלל שאריאל זילבר אמר דברים נוראים, אני לא רוצה ולא מסוגלת לכעוס עליו, גם אם צריך לכעוס עליו. סופסוף גם לכתוב שיר יפה או מנגינה יפה או לשיר שירים יפים להפליא זו גם סוג של אמירה, שבהכרח היא חזקה ועמידה יותר מדברים שבן אדם אומר בין השירים, ובכל מקרה לא הייתי יכולה להרגיש אחרת ממה שאני מרגישה, ואם זה לא עקבי ולא הגיוני, אני מתנצלת. אהבה זה לא דבר עקבי או הגיוני, אבל בשלב זה בחיי חשובים לי רק הרגשות האמיתיים.

הערה לקוראים בתום-לב: רובכם אולי לא שם לב, אבל חלקכם אולי כן, שמדי פעם דברים בבלוג לא עובדים, ואי אפשר לקבל עידכונים, או שמות של קוראים נמחקו, או תגיות הוקטנו, וכל מיני חבלות כאלה, שהן תוצאה של פריצות נמשכות לבלוג וחבלות מכוונות, בתקוה להקשות על אנשים לקרוא בבלוג ולהקשות על התכנים שלו להגיע לאנשים. נדמה לי שלרוב הקוראים זה לא מאד מפריע, ולאלה שכן, אני מבקשת שיבינו שזה המצב ושאני לא יכולה למנוע או לתקן את זה, יש דברים שבגוגל מונעים או מתקנים ויש דברים שלא, ורוב הקוראים מוצאים דרך לעקוף את הדברים שלא פועלים ולקרוא בכל זאת. זה לא נעים אבל לא נורא, כמו שאמר יענקל'ה בן-סירא שמת השבוע, זיכרונו לברכה.