אליס מונרו / הנערה הקבצנית

עכשיו סיימתי לקרוא את "הנערה הקבצנית"  The Beggar Maid של אליס מונרו, שנושא את כותרת המישנה "סיפורים על פלו ורוז", אבל הוא בעצם רומן, הרומן הכי שלם שאליס מונרו כתבה, ומוזר לי שמתייחסים אליה כאל סופרת שכתבה רק רומן אחד, "חיי ילדות ונשים", שגם עליו אליס מונרו אמרה תמיד שהוא לא רומן אלא קובץ סיפורים על אותם אנשים, ואולי היא התכוונה שכך יתייחסו גם ל"נערה הקבצנית", כאל קובץ סיפורים על פלו ורוז, ולא כאל רומן, אבל אי אפשר לכתוב ברצינות על הקובץ הזה ולהעמיד פנים שאין כאן רומן שלם, כי פשוט יש. גם אין כאן שתי דמויות שוות בערכן, כי הגיבורה היא רוז, שהרומן מתאר די ברציפות את חייה מאז שהיתה ילדה בפרבר עוני עלוב במיוחד של עיירה עלובה לכשעצמה, ובשונה מ"חיי ילדות ונשים" שמסתיים כשהגיבורה מגיעה לבגרות, "הנערה הקבצנית" מתאר את חייה של רוז גם כאשה מבוגרת, את נישואיה הבעייתיים לבן העשירים פטריק שהכירה בקולג' וכדי להינשא עזבו שניהם את לימודיהם, דבר שלא היטיב עמהם, את גירושיה מפטריק לאחר עשור ואת ניסיונותיה לטפח קריירה עצמאית משלה, שמרחיקים אותה לא רק מבעלה לשעבר אלא גם מבתה היחידה, סיפורים שמזכירים מכמה בחינות את דמותה של ג'ולייט בשלושה סיפורים בקובץ "בריחה", ולמרות שהקובץ "בריחה" התפרסם שנים רבות אחרי "הנערה הקבצנית", נדמה ששלושת הסיפורים על ג'ולייט שפוגשים את הגיבורה בשלוש נקודות שונות: היכרות והתאהבות, ביקור אצל הוריה עם בתה התינוקת, והיעלמות בתה לאחר שהגיעה לבגרות. הם גירסה מוקדמת ל"נערה הקבצנית", וכולם מבוססים על חייה של מונרו עצמה. אבל הסיפורים על ג'ולייט מנסים להתרחק יותר מחייה האמיתיים של אליס מונרו: התאהבות בין נערה לגבר מבוגר ונשוי שמתאלמן, זוגיות ללא נישואים שיוצרת קרע בינה להוריה, מות בעלה והקרע בינה לבין בתה, שכמו משכפל את הקרע בינה לבין הוריה ומחמיר אותו לכלל ניתוק גמור. לשלושת הסיפורים קראה מונרו "סיכוי", "בקרוב", ו"שתיקה", שמות שהקשר שלהם לסיפורים איננו ברור מאליו, והם מביעים את התקוה ואת חידלונה, התקוה לאהבה שעבורה מוותרים בקלות על כל השאר, רק כדי לוותר בסופו של דבר על האהבה. כמו מונרו עצמה וכמו רוז שהיא "הנערה הקבצנית", נעה גם ג'ולייט בין ילדות ונעורים בסביבה הכפרית של אונטריו, שבה גדלה מונרו, לבין החוף המערבי של קנדה, משם מגיעים הגברים, המאהבים, הבעלים, ההפכים הגמורים של גיבורותיה האינטלקטואליות בנות –העניים, והתנועה בין ונקובר לטורונטו וסביבתן, על ההבדלים הגיאוגרפיים, האקלימיים והאנושיים ביניהן, ממלאת תפקיד מרכזי בסיפורים. מונרו תמיד מודעת מאד לנוף הפיזי והאנושי של חייה וכתיבתה, ולאופן שבו מטביעים הנוף והאקלים את חותמם על האנשים .

דמותה של פלו, אמה החורגת של רוז, מופיעה בעיקר בפרקים הראשונים והאחרונים של הספר, כאשר רוז הילדה חיה בפרבר העוני מערב הנראטי של העיירה הדימיונית הנראטי עם אביה החולה שנפטר בהיותה נערה, ועם אשתו השנייה פלו שבאה לטפל ברוז התינוקת לאחר שאמה, שאותה לא זכתה רוז להכיר, מתה בפתאומיות. פלו, שבעצמה התייתמה מאמה בגיל שתים-עשרה ואביה מסר אותה למשפחה עשירה שניצלה אותה כמשרתת, התחתנה לדבריה עם אביה של רוז מתוך רחמים על התינוקת היתומה. למעשה פלו היא האם היחידה שרוז מכירה, והיא אשה בעלת יוזמה שמנהלת חנות קטנה לפרנסתם וממשיכה לטפל ברוז ובבנה שלה לאחר מות אביהם. יחסיה של רוז עם פלו אמביוולנטיים, ולא בגלל שאיננה אמה האמיתית, שהרי רוז לא הכירה אם אחרת מלבדה, אלא מפני שהן מאד שונות זו מזו: פלו, בעצמה יתומה מנעוריה, היא אשה פקחית וממולחת, אבל בורה ונעדרת יומרות, ואילו רוז שואפת מנעוריה ללמוד ולגלות את העולם, היא תלמידה שקדנית ומצטיינת, זוכה בפרסים ובמילגות, ובעזרת מילגה יוצאת ללמוד בקולג', ששם היא מכירה את פטריק, בן לבעלי רשת בתי-כלבו, שמתאהב בה נואשות. היא עצמה יודעת שהנישואים עמו לא ייטיבו עמה, אבל איננה מסוגלת לדחות, לא את אהבתו, ולא את ההתפעלות של כל מודעיה מכך שבת עניים מרודים כמותה תפסה בעל עשיר. היא תשלם ביוקר על ההצלחה המפוקפקת הזאת. לו נותרה ענייה מלכתחילה, לא היה אכפת הדבר לאיש, אבל העובדה שזכתה בעושר וויתרה עליו מרצונה, מזכה אותה בבוז, שאפילו הקריירה שלה ככוכבת סדרת טלויזיה איננה יכולה לסלק כליל.

הפרקים הראשונים והאחרונים שמתרחשים בהנראטי, ושבהם יש מקום נרחב לפלו וליחסיה הלא פשוטים עם רוז, הם בעיני הטובים והיפים ביותר בספר, אבל הפרק שהדהים אותי ביותר היה זה שהעניק את שמו לספר במהדורתו האמריקנית: "הנערה הקבצנית", דימוי שתורם פטריק לתיאור יחסיו עם רוז. כאשר רוז אומרת לו שהם באים משני עולמות שונים, פטריק אומר שהוא שמח שהיא ענייה, כי היא כמו הנערה הקבצנית, זו מהתמונה "המלך קופטואה והנערה הקבצנית". רוז לא ידעה על מה הוא מדבר, אבל מצאה את התמונה אחר כך בספר אמנות. גם אני לא ידעתי על מה הוא דיבר, אבל מצאתי את התמונה באינטרנט. תמונה מדהימה. צייר אותה האמן הבריטי מהמאה התשע-עשרה אדוארד ברן-ג'ונס, שעבד על גירסאות שונות שלה במשך עשרים שנה וסיים אותה בשנת 1884, והיא מבוססת על בלדה אנגלית עתיקה שהשפיעה מאד על הספרות האנגלית, והספרות הקנדית היא ענף של הספרות האנגלית הרבה יותר מהספרות האמריקנית, שהושפעה ממקורות אחרים ורחקה מצור מחצבתה. מה שמיוחד בתמונה "המלך קופטואה והנערה הקבצנית" הוא שהנערה הקבצנית היא הדמות הגבוהה יותר בתמונה, היא יושבת במעלה גרם מדרגות, והמלך קופטואה המעריץ אותה יושב למרגלותיה ומביט אליה מלמטה למעלה, והדמות של הנערה הקבצנית בתמונה מחברת גוף חושני מאד לפנים שמביעות צניעות ומבוכה. הגוף מכוסה בשמלה דקה מאד, שדרכה נראים מערומי חמוקיה של הנערה הקבצנית, וזה לכאורה מתאים לאגדה, שבה הנערה הקבצנית איננה לבושה די הצורך בגלל עוניה, אבל השמלה הכמעט שקופה חושפת את גופה בכל הדרו. בסיפור המלך משקיף תחילה על הקבצנית מהחלון, ואז הוא מביט עליה מלמעלה ומתאהב בה מיד, והיא אהובתו הראשונה והיחידה שהוא נושא לאשה וחי עמה באושר ועושר ואפילו המות איננו מפריד ביניהם, כי הם נקברים בקבר אחד. בתמונה הקבצנית היא זו שיושבת במעלה המדרגות והמלך יושב מתחתיה, נושא את עיניו אליה ואל חמוקיה המבצבצים מבעד לשמלתה הדקה השקופה.

כמה יהיר ואטום יכול גבר צעיר להיות כדי לומר לאהובתו בת-העניים שהם כמו המלך קופטואה והנערה הקבצנית. אליס מונרו איננה הראשונה שהשתמשה בסיפור הזה, שבאגדה יש לו סוף טוב, כדי לתאר הכל חוץ מסוף טוב. היא לא היתה הראשונה בספרות הבריטית לעשות כן. רק בסיפור המקורי זכתה הנערה הקבצנית לסוף טוב.

קודם לכן, כשרוז חשבה שתזדקק לעבודה, אולי בקפטריה של הקולג', היא דימיינה את גופה הרחב במדי הקפטריה, שלא היו מחמיאים לגזרתה, חשבה שאצל גברים עוני וחכמה יכולים להשתלב, אבל אצל נשים לא, אצל נשים העוני מושך רק אם הוא משולב בזנותיות מתוקה, בטיפשות. חכמה אצל נשים איננה מושכת אם איננה משולבת באלגנטיות, חכמה אצל נשים היא פריוילגיה של בנות המעמד הגבוה. אשה נושאת ספרים תיראה טוב יותר בלבוש מהודר, בחדר מרוהט בקפידה, לא בבגדי משרתת, לא במדי עובדות הקפיטריה מאחורי הדלפק. ולרוז היה אכפת כיצד נראתה בעיני זולתה. זו היתה מגרעתה. בכך נפלה מפלו ששנאה כל יומרה, שמעולם לא התלבשה בהידור. רוז היתה שאפתנית, מכירה בערך עצמה. בניגוד לנערה הקבצנית, היא מעולם לא חשבה שפטריק עשה עמה חסד. היתה קרובה יותר לחשוב את ההיפך מכך, שהיא זו שניאותה להושיט לו את ידה.

בעצם במקור נקרא הספר על שם הפרק האחרון "מי את חושבת שאת?", שאלה דברי המורה הקשוחה הטי מילטון לתלמידתה הצעירה רוז. במקור קראה אליס מונרו לספר בשם הזה, שהזכיר לגיבורתו את הצלחתה היחסית לעומת בני עיירתה האחרים, כמו גם את יחסיות הצלחתה. רק בארצות-הברית הופיע הספר בשם "הנערה הקבצנית". זה שם מוצלח דוקא בגלל המסר האירוני של הסיפור. כראוי לאמריקנים הוא הופך את הסיפור לסיפור מוסר: החיים כניסיון להיגאל בעזרת ההשכלה מן העוני, שמתגלגל בהתעשרות דרך נישואים, שעליה משלמים ביוקר ולבסוף חוזרים להיות עניים, ולומדים להסתדר עם מה שיש. הרומנים של אליס מונרו, במסורת הרומנים הנשיים הבריטים, עוסקים במעמדות, בעשירים ועניים, בעלייה וירידה בסולם החברתי, כפי שכבר כתבתי על הקובץ "סודות גלויים" שגם הוא מוצג כאוסף סיפורים, אבל דן בעלייתה ובשקיעתה של משפחת עשירי העיירה, בעלי בית החרושת שבו עובדים רוב תושביה, הדמויות של אליס מונרו מעלות בזיכרון את אלה של ג'יין אוסטן. העוני מאיים עליהן תמיד, והאהבה נועדה להצילן בראש וראשונה מן העוני, רק כדי ללמדן שהן זקוקות לאהבה שאיננה תלויה בדבר, אבל זו נשארת בעיקר ברמת האידיאה. כמו ג'יין אוסטן חושפת מונרו את נפשן של גיבורותיה ללא רחמים וללא בושה.

אבל בראש וראשונה מונרו כותבת בהשראת חייה שלה, החמצותיה שלה. הנישואים הראשונים האומללים, הקושי לתפקד כאם, הבגידות, המאהבים המאכזבים, כולם מופיעים ברומן בהרחבה. אפילו יהודי ניצול שואה, סיימון, מופיע ביניהם. נדמה לי שזו הפעם היחידה שאליס מונרו מזכירה יהודים. הם לא היו חלק מחיי העיירה הקטנה שבה גדלה. כנראה פגשה אותם לראשונה בטורונטו, זו שתמיד תישאר עבורה הכרך הגדול, שבו מתוודעים להוויות העולם. הקוטב המנוגד להנראטי העלובה. מקומם של המצליחים ושל ההצלחה. בסופו של הספר רוז, שנעה מהנראטי לוונקובר וחזרה, מתגוררת בטורונטו. זו דמותה הגיאוגרפית של ההצלחה.

בראשית הספר רוז גדלה במערב הנראטי כילדה מרדנית, מתחכמת, שחוטפת מכות רצח על יוהרתה, ובסופו היא מבקרת בהנראטי כאשה מבוגרת כדי לטפל בפלו הקשישה, ובוחנת את גורלה לעומת חבר ילדות שנשר מן הלימודים, התגייס לצי ושירת בו שנים רבות עד שנפצע קשה מאד ושב לעיירה פגוע וחולה. רק כחוט השערה בין הצלחה לכישלון, היא חושבת, רק כחוט השערה.

ונדמה לי שכך חושבת כלת פרס נובל אליס מונרו גם על חייה שלה.

Alice Munro, The beggar Maid ( Who do you think you are?), Vintage Books, 2004

הספר כנראה טרם תורגם לעברית, אבל בזמנו נמסר לי כי הזכויות לכל ספריה של מונרו נמכרו להוצאת כינרת, ובוודאי גם ספר זה יתורגם לעברית בקרוב.