עלילת הדם של אורי אבנרי

כפי שקורה לי לא פעם, רק באיחור, לאחר שצפיתי באתר "הארץ" באינטרנט בתגובות המרובות למאמר מסוים, אני מחפשת את המאמר בעיתון הכתוב וקוראת אותו. כך קרה לי עם מאמרו האנטישמי הארסי של אורי אבנרי על ליל הסדר ("טקס גאוני", הארץ 27.4.16). כבר לפני שנים רבות גיבשתי את דעתי על אורי אבנרי, לא רק בעקבות מאמריו בעברית, אלא בעיקר בעקבות מאמרים שפירסם בתקשורת הגרמנית, שהוא מהכותבים והדוברים האהובים עליה, ורובם עסקו במתן לגיטימציה לאנטישמיות הגרמנית אחרי השואה ובדברי שבח לאנטישמים בולטים כמו חברו לכיתת הגימנסיה וקצין הוורמאכט ולימים העורך המיתולוגי של השבועון המוביל בגרמניה "דר שפיגל", רודולף אוגשטיין, שאבנרי נמנה על מספידיו, וכדרכו האדיר בהזדמנות זו גם את עצמו. למען האמת לא פעם חשתי שמאמריו בעברית נכתבים בראש וראשונה כדי שיתורגמו לגרמנית עם חותמת הכשרות של מאמר בעיתון ישראלי, למרות שעיתון "הארץ" איננו בדיוק ישראלי: כבר לפני עשור נמכר חלק נכבד ממניותיו למשפחה גרמנית בעלת עבר נאצי. כבר כמה שנים קודם לכן חדל עיתון "הארץ" לפרסם את מאמרי בהוראת שגרירות גרמניה, וזאת בעקבות תגובתי למאמר של אבנרי שמאד לא נשאה חן בעיני דובר שגרירות גרמניה: טענתי במאמר תגובתי שבאמצעות דבריו של אבנרי, גרמניה מטהרת את עצמה מאשמת רצח היהודים בשואה, ודובר שגרירות גרמניה הביע את דאגתו מכך שעיתון "הארץ" מפרסם את מאמרי, ומאותו יום אכן חדל עיתון "הארץ" לפרסם אותם, ובכלל הוא מקפיד  לפרסם בעיקר מאמרים שחביבים על שגרירות גרמניה, הרבה השוואות בין ישראל לנאצים, דברי חנופה והלל לאנגלה מרקל ולגלוג על זכר השואה.

התגובות למאמרו הנ"ל של אבנרי היו מעניינות מכמה סיבות: חלקן למשל ציינו בצדק שליל הסדר, למרות תוכנו היהודי, שואב את צורתו וחלק ממנהגיו ממנהגי הסימפוזיון היווני והקולוקוויום הרומי, ועל כך אוסיף שאפילו האוכל הכשר לפסח מציית לסדר הארוחה הרומי מן הביצה ועד התפוח, de ovo ad melam והיהודים אימצו כנראה את מנהג הסדר בתקופת השלטון הרומי בארץ ישראל, כנראה אחרי חורבן בית המקדש, ונדרשו לעשות כן בימי השמד כדי להסוות את טבעה האמיתי של ההתכנסות, דברים שנרמזים אף בהגדה. אבל לאבנרי חשוב לתאר את ליל הסדר כהמצאה יהודית מובהקת, שהרי הוא מעוניין להשתמש במנהג כדי לתאר את היהודים כנאצים, אך לכך עוד נגיע. תגובות אחרות, משעשעות במיוחד, היו של חילוניים מושבעים שקראו כנראה רק חלק מן המאמר ומיהרו להאשים את אבנרי שכתב מאמר ימני ודתי כביכול שמשבח את ליל הסדר. או אולי מדובר באותם אנשים שחסרים כליל את החוש לאירוניה ומבינים דברים כפשוטם. אבנרי לא בא לברך אלא לקלל. אבל מאמרו שואב לא רק את תכניו האנטישמיים אלא גם את סגנונו מהכתיבה האנטישמית הגרמנית, שעוטפת את שנאת ישראל החולנית והמרושעת שלה בדברי שבח כביכול ומנסה לאשש את התיזות האנטישמיות הארסיות בפסוקים מטקסטים יהודיים, מה שאמור להעצים את המסרים האנטישמיים ולבססם. יותר מכל הזכירה לי חוויית הקריאה במאמרו של אבנרי את חוויית הקריאה בכתבת "דר שטירמר" על חג הפורים, שגם בה שימשו פסוקים מהתנ"ך ומהתלמוד כהוכחה לרצחנותו של העם היהודי, טענה שנועדה לשמש הצדקה להשמדת היהודים. היו כמובן מגיבים שהבינו היטב את המסר האנטישמי מרחיק-הלכת של המאמר, וציינו בצדק ששנאת ישראל חסרת מעצורים מאפיינת הן את מר אבנרי והן את עיתון "הארץ" שמשמש לו אכסניה, וזאת בחסותה ובעידודה של שגרירות גרמניה, כפי שחזיתי מבשרי כנ"ל.

אבנרי איננו מתמהמה וכבר בפיסקה הרביעית הוא מסביר שד"ר גבלס – סתם יהודים מסתפקים בגבלס בלי תוספות, שהרי אין חשש רב שיחליפוהו באחר, אבל אורי אבנרי קיבל בגימנסיה הקתולית בהנובר חינוך גרמני טוב והוא מקפיד לציין את תוארו האקדמי של הד"ר גבלס, שלדבריו לא הגיע לקרסולי הרבנים שהמציאו את ליל הסדר. וכבר כאן אנו אמורים להבין שתעמולת השמדת היהודים של גבלס איננה אלא צלה העלוב של אגדת הפסח שלנו, שכמובן קדמה לה בהרבה – ואנחנו עוד מעזים לגנות את הד"ר גבלס על התעמולה האנטישמית שלו! מי הוא לעומתנו היהודים שקוראים בהגדת ליל הסדר? כאן באים כמה תיאורים מפי אבנרי של החברה היהודית שקשה להאמין שנכתבו לאוזני יהודים:

"ילד וילדה שחוו את החוויה הזאת (ליל הסדר) בילדותם הם יהודים ויישארו יהודים לכל ימי חייהם, גם אם ייהפכו לחילונים, לאתיאיסטים או ימירו את דתם. זה לא יעזור להם, הם יישארו יהודים".

מכאן אנו למדים שהחיים היהודיים לדידו של אבנרי אינם עניין של בחירה, אלא נובעים ממהות מאגית שאיננה ניתנת לשינוי, והיא מונחלת בליל הסדר שילד יהודי שהשתתף בו איננו יכול להפסיק להיות יהודי גם אם כפר בעיקר או אפילו התנצר. היהדות בתפיסתו של אבנרי, כמו בתפיסה הנאצית, היא תופעה מהותנית שלא ניתן לחמוק ממנה על ידי אימוץ השקפה או דת או דרך חיים שונה. לכאורה מתייחס אבנרי לכלל הידוע "ישראל שחטא ישראל הוא", כלל שנועד להקל עם החוטאים ולא להחמיר חלילה. אבל אצל אבנרי לובש הכלל הרחום הזה אופי מאגי גרמני: היהודי שהשתתף בטקס המסתורי של ליל הסדר יישאר תמיד יהודי. באיזה מובן הוא יישאר יהודי? חוששני שאבנרי איננו מכוון לכך שבמקרה גירושין ייאלץ גם המומר לתת גט פיטורין לאשתו. היהודי יישאר יהודי במובן שאבנרי מתאר בסיפא של מאמרו: היהודי הוא בעצם הנאצי המובהק מימים ימימה, שמעוצב על ידי הטקסט של "שפוך חמתך". כך אבנרי:

"שפוך חמתך על [נדפס בטעות במאמר אל] הגויים אשר לא ידעוך, ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו, כי אכל את יעקב, ואת נווהו השמו. שפוך עליהם זעמך, וחרון-אפך ישיגם. תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'" מלים שאי אפשר לשכוח אותן, שמשפיעות גם כיום על המדיניות של ממשלת ישראל."

הבנתם? הטקס "הגאוני", כפי שמכנה אותו אבנרי, שכדי שנבין דברים נכוחה הקדים והסביר לנו שאפילו הד"ר גבלס לא היה גאון תעמולה זדוני כמו הרבנים שהמציאו את ליל הסדר, טובע ביהודים מהות מאגית של רדיפת הגויים והשמדתם, והמהות המאגית הזו, שמייצגת אליבא דאבנרי את מהותו  העמוקה של העם היהודי, שמוטבעת באורח מאגי בילדיו בטקס ליל הסדר, מכתיבה את מדיניות ממשלת ישראל, כלומר שמדיניותה של ממשלת ישראל היא לדידו של אבנרי לרדוף ולהשמיד את הגויים, ומדיניות זו הוטבעה בחבריה מילדותם בליל הסדר, ואין הם יכולים לסור ממנה.

למאמרים כאלה קוראים במסורת היהודית "עלילת דם", והמאמר אכן נושא את כל המאפיינים של האנטישמיות הנוצרית והנאצית: השלכת פשעי האנטישמים על קורבנותיהם היהודים תוך ביסוס "אשמתם" על פסוקים מטקסטים יהודיים, וייחוס ההתנהגות היהודית למהות מאגית שמוטבעת ביהודי מילדות באמצעות טקסים בעלי אופי מאגי, ובפרט טקסי חג הפסח, שבתודעה הנוצרית קשור בצליבת האלהים שהתגלם בבשר, ולא במקרה טוען אבנרי במאמר שפתיחת הדלת לאליהו הנביא – בזמן קריאת שפוך חמתך –  נועדה להוכיח שהיהודים אינם שותים את דמו של ילד נוצרי. אני מודה שבששים שנותי ובכל שנות לימודי מעולם לא שמעתי כדברים האלה, שהצטמררתי לקוראם.

ואכן מנהג הוא לפתוח את הדלת בעת קריאת "שפוך חמתך!" לאליהו הנביא, שכן הקריאה מכוונת לאלהים ולימות המשיח שאליהו הוא מבשרם על פי המסורת, ופתיחת הדלת היא ביטוי סמלי לשאיפת הגאולה המובעת בהגדת פסח, משל פעמי משיח כבר מאחורי הדלת נשמעו. אבל לא בכך העניין, ויכול יהודי להסתייג מהטקסט "שפוך חמתך" ולהימנע מלקוראו, וכך גם מטקסטים אחרים בהגדת פסח, שהיא כידוע יצירה של יהודים מעונים בעת מצוקה וצרה, שחשים עצמם כעבדים ומייחלים לשנה הבאה בירושלים, לשנה הבאה בני חורין, והמסר העיקרי שלה איננו "שפוך חמתך" אלא "עבדים היינו בארץ מצרים ויוציאנו ה' אלהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה", ולפיכך "לשנה הבאה בירושלים, השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין". והרי כל מי שנאנקו בעול עבדות וכיבוש – השחורים בשדות הכותנה בארצות הברית כמו האיטלקים תחת שלטון הקיסר, זעקו במלותיהם של בני ישראל "שלח את עמי!" והמלחין האיטלקי וֶרדי שם את הימנון הקריאה לשיחרור עמו, שהפך בעצמו להימנונם של המדוכאים, בפי "מקהלת העבדים העבריים", ויכול אדם לבחור לקרוא בליל הסדר את סיפור יציאת מצרים בספר שמות, ומסורת היא אף לקרוא את שיר השירים, איש הישר בעיניו יעשה, שהרי הקריאה בהגדה, להבדיל מאיסור אכילת חמץ, היא מסורת ולא מצוה מדאוריתא. אבל לא טקסטים בלתי נעימים בהגדת הפסח מעסיקים את אבנרי, אלא השאיפה לייחס לליל הסדר, דוקא מפני שליל הסדר מילא תמיד תפקיד מרכזי במסורת עלילות הדם, רעיונות נאצים גרמניים, ובמיוחד להשתמש במסורת ליל הסדר כדי לייחס ליהודים את רעיון השמדת העמים, שכולנו יודעים מי הגה ומימש אותו ומי היו המעונים והנרצחים, ומי מעוניין לפיכך במאמרים כמאמרו של אבנרי, שלא נועדו אלא להכחשת השואה.   

ולא רק את קלונו של אבנרי מגלה המאמר האומלל הזה, אלא גם את קלונו של העיתון שתמורת עשרים וחמישה מיליון אירו מכר את נשמתו לגרמנים, ומרוב מאמץ לקדם את האנטישמיות והכחשת השואה איבד כל מעצור ורסן, עד שכל עלילת דם אנטישמית מוצאת בין דפיו אכסניה ומעון.