היכרתי אותה מהשכונה

לא ידעתי את שמה של האשה אבל היכרתי את פניה מהשכונה, וכמה פעמים נפגשנו בימי ששי בחנות המאפים והעוגות, שבכל יום ששי קניתי שם שתי חלות. החלות שלהם היו טעימות במיוחד ואושר ציפה בשקיקה לקבל חתיכה ולזלול אותה על הדשא המלאכותי שהדביקו בכניסה. על הדשא המלאכותי היה גם שולחן עם שני כסאות, כי הם הציעו גם קפה ועוגה למי שרצה לשתות משהו במקום, אבל רוב האנשים רק קנו לחם או חלות והסתלקו. הבעלים התחלפו שלוש פעמים ולבסוף סגרו את החנות.

בכניסה לחנות הזאת פגשתי כמה פעמים בבוקר יום ששי את האשה שאהבה ללבוש מכנסיים חומים וסוודר אדום או כתום ולכרוך סביב צוארה צעיף שנראה היה שסרגה אותו בעצמה. כשבאתי לפניה היא עמדה בכניסה וחיכתה שאני ואושר נלך משם. היא אמרה שהיא פוחדת מכלבים. אמרתי לה שהוא כלב טוב ולעולם לא יפגע בבן-אדם. היא אמרה שהיא יודעת, אבל היא לא יכולה להתגבר על הפחד. ולפעמים אני באתי כשהיא היתה כבר בפנים ולמרות שהבחנתי בה וחיכיתי שהיא תלך בשביל להיכנס לשם, היא הסתכלה באושר בפחד ואמרה: חכי שאני אלך, אני מפחדת מכלבים.

בליל חורף אחד קר וקצת גשום, כשטיילתי עם אושר עטופה במעיל, ראיתי אותה עומדת במכנסים החומים ובסוודר אדום או כתום וצעיף כרוך סביב צווארה, אבל ללא מעיל, והיא קצת רעדה, ושאלה אותי מה השעה ואמרתי לה שבערך עשר. ואז היא שאלה אותי מתי פותחים את המעדניה, זו שבדיוק על יד חנות המאפים שנסגרה, שלידה היא עמדה כעת. אמרתי לה שבתשע בבוקר, אולי ביום ששי אפילו קצת קודם, כי זה היה ערב יום חמישי, והיא עמדה שם ללא מעיל בחושך ליד המעדניה. אבל אמרת שכבר עשר, היא אמרה. אבל עכשיו עשר בלילה, אמרתי, והוא יפתח רק מחר בתשע בבוקר. אה עכשיו זה עשר בלילה, היא אמרה, כאילו לא ראתה שחושך סביב. טוב, התבלבלתי, היא אמרה, ושוב חזרה לעצמה: עכשיו עשר בלילה, לא נורא, לא קרה כלום, פשוט התבלבלתי. אולי תלכי הביתה, אמרתי, מנסה להישמע כרגיל, אולי תלכי הביתה שלא תתקררי. אני כבר אלך הביתה, היא אמרה, אני גרה מאד קרוב. ואז היא באמת הלכה ונעלמה. לא באתי אחריה כי ידעתי שהיא מפחדת מאושר, אם כי כשפנתה אלי נדמה היה שאיננה רואה גם את אושר, כפי שלא ראתה את הלילה. היא לא נראתה מפוחדת מאושר כמו בדרך כלל, רק מודאגת מכך שהחנות עוד לא נפתחה.

למחרת הלכתי לבקר את רינה, ששברה את הרגל והיתה עדיין מרותקת למיטה. סיפרתי לרינה על האשה הזאת שלא ליוויתי הביתה ואני דואגת לה, כי אולי היא לבד, בכל אופן מעולם לא ראיתי אותה עם עוד מישהו, ואולי היא חולת אלצהיימר ואף אחד איננו יודע שצריך לטפל בה. רינה אמרה את חושבת שאת אחראית עליה? אמרתי לרינה שאני לא חושבת שאני אחראית עליה, ואני גם לא מכירה את האשה הזאת, אפילו אינני יודעת את שמה, אבל כן אכפת לי ממנה ואני כן דואגת לה.

ואז רינה סיפרה לי איך לפני שנים היא הלכה לחברה שגרה בבניין רב-קומות ושמעה דפיקות וצעקות מלמעלה ועמד שם בחור וצעק שיפתחו את הגג כי הוא רוצה לקפוץ מהגג, ורינה הרגיעה אותו ולקחה אותו הביתה, והתקשרה לפסיכיאטר שטיפל בו, אבל הפסיכיאטר לא הסכים לבוא באמצע הלילה, ואמר שהבחור יבוא בבוקר למרפאה, ותהיתי אם ככה פסיכיאטרים מטפלים במתאבדים פוטנציאלים. הבחור הלך הביתה ובבוקר הלך למרפאה, ואחרי כמה חודשים החברה של רינה התקשרה לספר לה שהבחור הזה ירה למות בעובדות הסוציאליות במרפאה והמשטרה הרגה אותו. זכרתי את התקרית הזאת מהעיתונות, אבל לא ידעתי שרינה הכירה אותו.

היכרתי אותו, אמרה רינה.

אמרתי לרינה שאי אפשר להשוות כי האשה הזאת לא אלימה ולא רוצה להתאבד או להרוג, שאני כבר יודעת מזמן שאלו שני צדדים של מטבע אחד. היא רק מבולבלת, חולה באלצהיימר או במחלה אחרת ולא יכולה להבדיל בין עשר בבוקר לעשר בלילה, ואני כן דואגת לה, למרות שאני לא אחראית. אולי כן. האם איננו אחראים כלל איש לרעהו?

יום אחד ראיתי את האשה הזאת שוב לבדה נכנסת לתוך בית, וחשבתי אז פה היא גרה, באמת קרוב למעדניה. אבל הייתי מהצד השני של הרחוב ולא דיברתי איתה.

אחר כך ראיתי אותה עוד פעם. הפעם היתה איתה אשה הרבה יותר צעירה, שסחבה שקיות עם מצרכים, וחשבתי טוב, לא צריך לדאוג, יש לה בכל זאת בת או אולי זו מטפלת. בכל אופן היא איננה לבד. דואגים לה ומטפלים בה. היא לא בירכה אותי לשלום, למרות שקודם נהגה לברך אותי לשלום, כי בכל זאת היכרנו מהשכונה.

אחר כך הרבה זמן לא ראיתי אותה, עד שראיתי פתאם מודעת אבל, ומיד חשבתי שזאת היא שמתה. אני לא יודעת למה חשבתי שזאת היא. הרי אינני יודעת את שמה. פתאם השם נראה לי מתאים, וזה שמזמן לא ראיתי אותה. כמובן שאולי רק נדמה לי. אולי לקחו אותה למוסד, ואולי היא פשוט סגורה בביתה. אולי פתאם אראה אותה שוב ברחוב ואומר לעצמי, מה פתאם עלה בדעתך שהיא מתה? אבל נדמה לי שלא. משהו בלב אומר לי שזאת מודעת האבל שלה. שהיא מתה.

והרגשתי עליה צער גדול, למרות שבקושי היכרתי אותה. אולי גם אני אהיה יום אחד זקנה מבולבלת ואצא לקנות חלות באמצע הלילה, ולא אבין למה החנויות סגורות. ואנשים ירחמו עלי, וידאגו לי, ואני אפילו לא אזהה אותם, ואחר כך אני אמות.

עדיין אני מחכה לראות אם עוד אראה את הזקנה במכנסים החומים ובסוודר האדום והצעיף הכרוך לצווארה. אבל נדמה לי שכבר לא. ולמרות שבקושי היכרתי אותה, אני עצובה בשבילה.