שאינם יודעים לכבד

לא פעם מקוממים אותי מעשים ואמירות של חברי כנסת ומשכילים ערביים, ואני משתדלת לכבוש את כעסי ולהתעלם, מתוך מחשבה שהיחסים בין יהודים לערבים גרועים דיים ומתוחים דיים ולא רצוי להוסיף על כך, וגם מתוך הכרה בכך שלממשלות ישראל, ולא רק הימניות שבהן, יש אחריות כבדה ליחסים הגרועים האלה, אבל הערב אני כן רוצה להביע את הכעס שאני חשה על יחסם של חברי הכנסת הערבים לשמעון פרס, סירובם להעניק לו כבוד אחרון, ובמיוחד האופן שבו הם מציגים באמצעות השחרת דמותו של פרס את הסכסוך הישראלי-ערבי ובעיקר את הצד הערבי בסכסוך, כקורבן חסר אונים של טבח, תיאור שרחוק מלשקף את המציאות.

הפלשתינים אוהבים לנכס לעצמם את אסונם של היהודים, ולתאר את עצמם כאילו היו היהודים בשואה. כמו שהשמדת היהודים בשואה לא היתה רעיון פלשתיני, למרות דברי ההבל של נתניהו, גם השוואת הפלשתינים ליהודים בשואה וכמובן השוואת היהודים לנאצים, איננה רעיון פלשתיני. גם היא מועתקת מהאנטישמיות הגרמנית לאחר השואה, שתיאודור אדורנו כינה אותה "אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה" (Schuldabwehrantisemitismus), והיא הצורה הנפוצה ביותר של אנטישמיות אחרי השואה, לטעון ש"היהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים, ולכן הם לא יכולים להאשים את הגרמנים בשואה". גם המונח נכבה שבו מכנים כיום הפלשתינים את האסון שהביאה עליהם מלחמת העצמאות היהודית, פירושו "שואה" בערבית, והוא איננו מונח תמים, אלא חלק מהניסיון האנטישמי להשליך את פשעי הנאצים כלפי היהודים על הקורבנות היהודים, כדי לשלול מן היהודים את מעמד הקורבן, שאיננו תואם את האנטישמיות הנוצרית הקלאסית שרואה ביהודים את רוצחי האלהים, וכמובן איננו תואם את הרצון הגרמני והנוצרי בכלל להתנער מאשמת רצח היהודים. השאיפה להכחשת השואה העניקה לפלשתינים מעמד בינלאומי ותמיכה בינלאומית שאין לשום עם אחר שכמה למדינה משלו, לא הבסקים והקטלונים, לא האבחזים והאוסטים, לא המונגולים והאויגורים ולא הטמילים מעסיקים כך את דעת הקהל הבינלאומית, כפי שהפלשתינים מעסיקים אותה, שלא לדבר על הכורדים, שפטרון הפלשתינים ארדואן הוא גדול מדכאיהם, וגם כשסדאם חוסיין טבח בהם טבח מחריד, הם לא העסיקו יותר מדי את דעת הקהל הבינלאומית, וגם כיום איש איננו תומך בשאיפתם להקים מדינה משלהם. אינני יודעת אם המצב הזה באמת עוזר לפלשתינים או מעכב אותם בעצם. ייתכן שדוקא אדישות בינלאומית, כפי שחווים רוב העמים החותרים לעצמאות, היתה דוקא מקלה על הסכם שלום ישראלי-פלשתיני, כפי שאפשר היה להיווכח כאשר ביל קלינטון ניסה בכל מאודו להשיג הסכם כזה בין עראפת לברק, אבל נשיא צרפת ז'ק שיראק לחץ על עראפת להימנע מחתימה על הסכם ללא מעורבות צרפתית. ספק אם הפלשתינים יצאו נשכרים מהעצה הזו.

במציאות פעלו הפלשתינים יחד עם מדינות ערב לא רק כדי לסכל את החלטת החלוקה של האו"ם משנת 1947, שהעניקה להם מדינה משלהם, כפי שהעניקה ליהודים מדינה משלהם, אלא גם כדי לחסל את הישוב היהודי. הם לא הצליחו לחסל את הישוב היהודי, אבל הסבו לו אבידות קשות ביותר: ששת אלפים יהודים, אחד מכל מאה משש-מאות אלף היהודים שחיו אז בארץ ישראל, נהרגו במלחמה, רבים מהם במעשי טבח של אוכלוסיה אזרחית. הפלשתינים הפסידו בסופו של דבר במלחמה ומאות אלפים מהם גורשו מן הארץ, אבל ההפסד, הגירוש והאבידות הפלשתיניות היו תוצאה של לחימתם האכזרית ביהודים והאבידות הכבדות שגרמו ליהודים, ותיאורם כקורבנות פסיבים וחסרי אונים של טבח יהודי הוא תיאור שקרי שאין לו שום קשר למציאות, ומטרתו היחידה היא לשכתב את ההיסטוריה ולתאר את היהודים כפושעים שטבחו אוכלוסיה חסרת-אונים, ולא כאנשים שנלחמו על חייהם, שכן כל הפסד מצד היהודים גרר מעשי טבח נוראים מצד הערבים. גם המימשל הצבאי והיחס האכזרי של ממשלת ישראל במשך תקופה ארוכה לציבור הערבי היו תוצאה של אימי מלחמת השיחרור, ופחדם הקיומי של היהודים מפני הפלשתינים.   

כשפרצה מלחמת השיחרור היה שמעון פרס בן 24 בלבד. הוא כיהן כעוזרו של בן-גוריון וטיפל בעיקר ברכישת נשק. הוא לא השתתף בלחימה עצמה ולא היה לו קשר לא לגירוש הפלשתינים ולא למעשי טבח בהם.

 מלחמת השיחרור לא היתה המלחמה האחרונה שבה פגעו הערבים ביהודים בצורה קשה. במלחמת יום הכיפורים בחר נשיא מצרים אנוואר סאדאת לתקוף את ישראל ביום הקדוש ביותר ליהודים. לעולם לא אשכח את המראה המצמרר של אנשים עטופים בטליתות, נוסעים בעמידה במשאיות צבאיות, שעברו ליד בית הוריי באמצע יום הכיפורים. הם נלקחו למלחמה מבית הכנסת, מבלי שהספיקו אפילו לקפל את טליתותיהם או להיפרד ממשפחתם, ולא כולם שבו הביתה. המדריכים שלי בצופים ובגדנ"ע, שלמה הלפרין, חיים שוורץ ועופר שוולבה, נהרגו במלחמה הזו בטרם מלאו להם עשרים, והיו עוד הרוגים רבים מבוגרי בית ספרנו. גם לנו היהודים יש פצעים מהסכסוך הישראלי-ערבי, ולא רק מהשואה. זיכרון השואה העצים את הטראומה של היהודים מהמלחמה, אבל אסור לשכוח שהערבים פגעו ביהודים פגיעות קשות והרגו בהם ועדיין הורגים בהם, בחיילים ולא מעט גם באזרחים. על הטרור הפלשתיני שהופנה תמיד בעיקר נגד אזרחים, וריסק את אמונתם של הישראלים באפשרות של שלום, אינני רוצה להרחיב כאן את הדיבור.

למרות ההתקפה האכזרית ביום הכיפורים והאבידות הנוראות במלחמה, שמח הציבור היהודי על בואו של סאדאת לישראל, קיבל אותו בברכה ותמך ברובו המכריע בשלום עם מצרים. גולדה מאיר באה לכנסת ללחוץ את ידי סאדאת ולבקש שגם גברת זקנה כמוה, כפי שסאדאת אהב לכנותה, תזכה לראות שלום בין ישראל למצרים. כשסאדאת נרצח התאבלו מנהיגי ישראל ואזרחיה על מותו, וכיבדו אותו כמי שהקריב את חייו למען שלום עם ישראל, למרות שהיה זה אותו סאדאת שפתח במלחמת יום הכיפורים שבה איבדה ישראל אלפיים וחמש מאות חיילים צעירים, מכה שממנה התקשתה להתאושש.

אם תושבי ישראל ומנהיגיה יכלו לסלוח לסאדאת על מלחמת יום הכיפורים וללחוץ את ידיו בחייו ולכבד אותו במותו, גם ח"כ איימן עודה וחבריו יכולים וצריכים לכבד את שמעון פרס, אדם שעסק שנים רבות בביטחון ישראל, והיה אחראי גם למלחמות והפצצות נגד פלשתינים, אבל גם נאבק למען הסכם שלום עם הפלשתינים, ופעל ללא הרף לשכנע את הציבור הישראלי לתת אמון בפלשתינים ולהגיע עמם להסכם שלום, ואפילו פעל נגד התכנית להפציץ את מתקני הגרעין באיראן, מתוך חשש שהדבר יגרום להסלמה ולמלחמה. למרות המחיר האישי והפוליטי ששילם, דבק פרס עד יומו האחרון בפעילות למען הסכם שלום, וגם כאשר הציבור הישראלי ברובו איבד בעקבות אינתיפאדת אל אקצה את אמונו באפשרות של שלום עם הפלשתינים, הוא המשיך לפעול בעקשנות למען הסכם שלום כזה.

גם לירי באזרחים ערבים בראשית אינתיפאדת אל-אקצה, שאיימן עודה ניסה לקשור אליה את פרס, לא היה פרס אחראי. ראש הממשלה אז היה אהוד ברק ושר המשטרה הפרופסור שלמה בן-עמי. אין שום סיבה מוצדקת לתגובות המחפירות של הרשימה המשותפת של ערביי ישראל למותו של פרס וסירובם להשתתף בהלוויתו, חוץ מניסיון להמציא היסטוריה שקרית שמציגה את הערבים כקורבנות תמימים ואת היהודים כפושעי מלחמה, דבר שאין לו שום קשר למציאות. ייתכן שהפלשתינים וערביי ישראל בכללם מוצאים וימצאו בקרב האנטישמים באירופה ובעולם אוהדים לשקריהם ולגישתם, אבל בישראל גורמת התנהגותם רק לביזוי התומכים בשלום והנלחמים למענו, ששמעון פרס היה המסור והנלהב שביניהם, ולחיזוק אנשי הימין הטוענים שהשמאל שוגה באשליות והוזה כשהוא קורא לשלום עם הפלשתינים. והגרוע מכל, התנהגותם נוטעת יאוש אפילו בלבם של המאמינים העיקשים ביותר בהסכם שלום עם הפלשתינים ובכל הויתורים הנדרשים למענו. אני מאמינה שאיימן עודה עתיד להצטער על סירובו לכבד את שמעון פרס, שאיננו מוסיף כבוד לו ולחבריו.