איך ארי שביט פגע בי מבלי לגעת בי

הרשימה הזו, בשונה מכתבתה של דניאל ברין, איננה על תקיפה מינית, אלא על פגיעה מסוג אחר, שלכאורה איננה קשורה לסיפורה של דניאל ברין, אבל להרגשתי האישית קשורה מאד, ואני אסביר בהמשך מדוע. בכל מקרה כתבתה הנ"ל הסעירה אותי מאד ופתחה בי הרבה פצעים.

לפני כחמש-עשרה שנה, אינני זוכרת בדיוק מתי, טילפן אליי ארי שביט וביקש לראיין אותי לצורך הכנת כתבה על מפלגת החירות האוסטרית, מפלגת ימין קיצוני שהתאפיינה באהדה לנאצים ובביטויים של הכחשת השואה. עקבתי במשך שנים אחרי המפלגה הזו, שבשנת 1999 הצליחה מאד בבחירות והצטרפה לקואליציה האוסטרית, צעד שגרר סנקציות כלפי אוסטריה מצד האיחוד האירופי וחרם מצד ישראל. בשנת 2000 הרציתי על מפלגה זו באוניברסיטת תל-אביב ואחר כך במכון וידאל ששון לחקר האנטישמיות באוניברסיטה העברית, הרצאה שאחר כך הרחבתי לחיבור שיצא במסגרת פרסומי המכון.

ארי שביט לא התעניין במיוחד במפלגת החירות או בפוליטיקה האוסטרית, אבל הוא נשלח אלי על ידי מרצה באוניברסיטה העברית שהכיר אותי מתקופת לימודינו והכיר את עבודתי, וביקש באמצעות המאמר שיכתוב שביט לסגור חשבון עם פוליטיקאי ישראלי שהיו לו קשרים עם מפלגה מפוקפקת זו. המרצה דיבר איתי על כך קודם לכן ולא ששתי לשתף עמו פעולה, אבל מכיוון שארי שביט טילפן אלי בעצמו וביקש להיפגש, הזמנתי אותו בכל זאת לביתי.

מיד כשנכנס לביתי ועוד בטרם התיישב, הכריז ארי שביט: באמת שאלתי, מי זאת הענת פרי הזאת? היה ברור מן האמירה ומן הטון שבו נאמרה שעלי לדעת שהוא איש מפורסם וחשוב מאד, ואני עפר לרגליו. במשך השנים ריאיינו אותי כמה וכמה עיתונאים על עיסוקי באנטישמיות. איש מהם לא דיבר אלי בהתנשאות ובגסות-רוח כזאת.

העדפתי לא לענות על השאלה הרטורית שלו ולהתמקד בנושא שלשמו בא. סיפרתי לו על מפלגת החירות ומסרתי לו בין השאר רשימות שלי על המפלגה שטרם פורסמו. לא הבנתי בדיוק מה הוא רוצה לכתוב, וחשבתי שבעצם מדובר בשיחת רקע להכרת הנושא, ושהוא ייעזר בחומרים שלי כחומר רקע. אבל כשהכתבה התפרסמה בעיתון נדהמתי לראות שכמעט כל הכתבה נערכה מלה במלה מתוך הרשימות שלי, אבל שמי כלל לא הוזכר בה, כאילו היה מדובר במחקר של ארי שביט או בידע אישי שלו.   

התקשרתי לארי שביט ושאלתי אותו איך הוא כותב כתבה שכולה ציטוטים ממחקרי מבלי לציין שמדובר במחקר שלי. הוא ענה שכך אמר לו לעשות המרצה ששלח אותו אלי, וסיים מיד את השיחה בטענה שהוא עסוק ומבלי להתנצל. למותר לציין שלאותו מרצה לא היתה שום סמכות או זכות לוותר על זכויות היוצרים שלי במחקר שעסקתי בו שנים רבות, ומכל מקום זו אחריותם של העיתונאי והמו"ל, שלא לפגוע בזכויות היוצרים של אנשים שמוסרים להם חומרים ומידע.

היום אולי הייתי מגיבה אחרת, אבל אז לא ידעתי מה לעשות והרמתי ידיים. הרגשתי שארי שביט פשוט דרך עלי והמשיך ללכת הלאה מבלי לתת לרגע את דעתו על כך ומבלי לשלם שום מחיר. את כתבותיו לא הייתי מסוגלת לקרוא יותר, כי תמיד חשבתי שאולי הועתקו מעבודתה של אשה אחרת או אדם אחר מבלי שהדבר יצוין.

בהתנצלות שלו לפני דניאל ברין טען ארי שביט שלא פירש נכון את פגישתו איתה, ושהוא מכבד כל אשה וכל אדם. אמירתו זו, שהוא מכבד כל אשה וכל אדם. קוממה אותי יותר מכל, מפני שכל התנהגותו של ארי שביט, כפי שחוויתי אותה אני וכפי שחוותה אותה דניאל ברין, היא התנהגות של חוסר כבוד מינימלי לנשים, ולבני אדם בכלל. כמו דונלד טראמפ חושב גם ארי שביט שהוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו: הוא חשב שהוא יכול לפרסם את מחקרי מבלי לציין שמדובר במחקר שלי, דבר שבעיני הוא פשוט גניבה של עבודתי, כי הוא מספיק מפורסם וחזק כדי לצפצף על זכויותי, כפי שדאג להבהיר לי מיד בכניסתו לדירתי "מי זאת לעזאזל הענת פרי הזאת", והוא חשב שהוא יכול להתנפל על דניאל ברין, עיתונאית צעירה שהוא מבוגר דיו להיות אביה, שבאה אליו לרגל עבודתה לראיין אותו על ספרו, לנסות לנשק אותה בכוח ולהציע לה לשמש כפילגשו, ולנצל את אי הנעימות שלה כעיתונאית צעירה למול עיתונאי בכיר ומפורסם כדי לכפות עליה חיבוק. הבעיה עם אנשים כמו דונלד טראמפ וכמו ארי שביט איננה שהם אינם מפרשים נכון את הסיטואציה, אלא שהם חושבים שהם יכולים להרשות לעצמם הכל מבלי להיענש על פגיעותיהם באחרים, ובהרבה מקרים הם אכן צודקים: בעולם שבו אנחנו חיים, גברים בעלי מעמד, מוצדק או בלתי מוצדק, יכולים לפגוע בנשים רבות פגיעות רבות ושונות מבלי להיענש על כך.

ובכל זאת, פה ושם מישהי מוצאת בלבה את האומץ, או הזעם, כדי לספר את סיפורה, ופה ושם הם בכל זאת נענשים.