יהודים תברחו מצרפת

אמנם עוד יש תקוה קלושה שראש הממשלה הסוציאליסטי מנואל ואלס, האוהד ליהודים, ירוץ לבחירות לנשיאות צרפת וייבחר, יש אפילו סיכוי קלוש שהנשיא המכהן פרנסואה הולנד ירוץ לנשיאות וייבחר – גם במירוץ הקודם בחירתו לנשיאות התקבלה בהפתעה, והמפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, שיהודים מילאו בה בעבר תפקיד משמעותי, עדיין נזהרת שלא לתת דרור לאנטישמיות, אבל הפרשנים מעניקים את רוב הסיכויים למועמדים מימין, פרנסואה פיון ומארין לה-פן, ושני המועמדים האלה הם בשורה קשה ליהודי צרפת. מארין לה-פן ניסתה אמנם בשנים האחרונות להתרחק מאביה ז'אן מארי לה-פן, מעריצו של גנרל פטן ומי שלא חסך בהתבטאויות שנועדו לטהר את שיתוף הפעולה הצרפתי עם הנאצים ואת השמדתם של יהודי צרפת, לדבריו "פרט קטן בהיסטוריה". אבל האנטישמיות והאהדה לנאצים טבועה בשורשיה האידיאלוגיים של החזית הלאומית הצרפתית, מפלגתה של מארין לה-פן, והיא חזרה לא פעם על דבריה שהיהודים צריכים לוותר על סממנים דתיים למען האחידות הצרפתית, למעשה למען החזות הנוצרית של המרחב הציבורי הצרפתי: ללא כיסויי ראש מוסלמיים או יהודים. כיסויי ראש קתוליים, של נזירים ונזירות או אנשי כמורה קתוליים, הם כמובן מובנים מאליהם, ומבחינת הצרפתים הם שקופים. אבל כיפות מפריעות להם. כבר לפני שנים הם אסרו על חבישת כיפה בבתי הספר הממלכתיים, ומארין לה-פן מתכוונת להרחיב את האיסור למרחבים ציבוריים נוספים.

אבל לאחר בחירתו לראשות המפלגה השמרנית של פרנסואה פיון, שלדעת הפרשנים יתחרה במארין לה-פן על הנשיאות, נשקף לחיי היהודים בצרפת איום גם מצדה של המפלגה שבעבר כיהן מטעמה כנשיא ניקולה סרקוזי, בן לאב יהודי. פיון, קתולי מאמין, דאג להכריז שיילחם ב"אינטגריזם" המוסלמי, אחד מאותם מונחים שבאמצעותם מכתימים הצרפתים מגמות שמאפיינות אותם עצמם: אינטגריזם פירושו שמרנות בשם הדת והמסורת, מושג שהולם לחלוטין את אמונותיו של פיון עצמו, קתולי שמרן שמתנגד להפלות ולנישואי הומוסקסואלים, אבל מתפרש כשמרנות וכהתנגדות לקידמה רק כאשר הוא מיוחס לבני אמונות אחרות. וכדי להצדיק את התקפתו על האיסלם טען פיון שצריך להילחם באינטגריזם המוסלמי כמו שצרפת נלחמה בעבר באינטגריזם הקתולי, וכפי שנלחמו ברצונם של יהודים לחיות בקהילה שאיננה מכבדת את כל הכללים של הרפובליקה הצרפתית.

אפשר לפרש את דבריו של פיון לקולא, כפי שעשה למשל דב אלפון (הארץ 25.11.16), שפירש את דברי פיון כמתייחסים להכפפת הכנסיה הקתולית למדינה הצרפתית בזמן המהפכה (שזוהי משמעות ה"חילוניות" הצרפתית ולא אתאיזם), ולכפייה שכפה המלך לואי פיליפ על היהודים בשנת 1844 לפזר את בתי הדין היהודיים בתמורה לקבלת אזרחות. למעשה מאז המהפכה הצרפתית זכו היהודים בהדרגה בזכויות אזרחיות בתמורה לויתורים שונים על סממנים לאומיים ודתיים של חייהם, על פי העיקרון שנקבע עוד בימי נפוליון הראשון "הכל ליהודים כיחידים, לא כלום כאומה". אבל קשה להתעלם מהטראומות הגדולות של ההיסטוריה הצרפתית, טבח ליל ברתולומי הקדוש בהוגנוטים באוגוסט 1572, רדיפת ההוגנוטים הנמשכת במאה ה-17 ולמעשה גירושם מצרפת, ורצח היהודים בשואה. ההיסטוריה הצרפתית מגואלת בדמם השפוך של בני אמונות אחרות שהמימסד הצרפתי הקתולי רדף ואף רצח בהמוניהם. היהודים נרדפו מאז ימי הביניים, כמה פעמים גורשו ורכושם הופקע, הענקת האזרחות ליהודים בעקבות המהפכה הצרפתית ועלייתו של נפוליון היו מלוות בדרישה מן היהודים להתנער מלאומיותם היהודית, דרישה שעלתה בקנה אחד עם הסירוב הנוצרי המסורתי להכיר בלאומיות היהודית, שהרי הכנסיה הקתולית היא לדעת מאמיניה "ישראל האמיתי", ואילו היהודים שסירבו להכיר באלוהותו של ישו הם זיוף, המכונים "היהדות הרבנית", שלתפיסת הנצרות היא סילוף של דת ישראל האמיתית שאמורה לתפיסת הנוצרים לזנוח את מצוות התורה ולצפות לגאולה בזכות האמונה באלהותו של ישו כהתגלמות האל בבשר. מעל הכל היהודים חיים עדיין את הטראומה של השואה, לפני שבעים שנה בלבד, זמן לא רב בחייהן של אומות, השואה שצרפתים רבים עדיין מצדיקים, גם אם תוך התחכמות מסוימת, ויהודים לא מעטים בצרפת ראו בדבריו של פיון מין התחכמות שכזו. איגוד הסטודנטים היהודים בצרפת אכן שאל את פיון האם התכוון לתקופת וישי, ולכך שיהודים נאלצו לחיות במסתור או לשאת טלאי צהוב. הרב הראשי של צרפת התקשר לפיון והדגיש שהיהודים בצרפת מעולם לא בחרו להתבודד מן החברה הצרפתית, אלא נאלצו לחיות כך מאחר שחברה זו סירבה לקבלם. ההיסטוריונית וחברת הסנאט הצרפתי אסתר בנאבאסה הדגישה שהיהודים תמיד רצו להשתלב בצרפת, ורבים מהם אפילו התנערו מדרייפוס והאמינו שבגד ברפובליקה. גם היא הזכירה את תקופת השואה שבה נרצחו 73,000 מיהודי צרפת, כתקופה היחידה שבה נאלצו היהודים לסמוך רק על קהילתם. פיון התנצל בפני היהודים, אבל קשה לומר שההתנצלות הזו הרגיעה מישהו. היהודים חוששים שהדברים ילבו את היחס אליהם כאל זרים ומפירי חוק, דבר שחושף את הבעיה הבסיסית של הקיום היהודי בצרפת: תושבות ארוכה, אזרחות צרפתית ונאמנות מוחלטת מעולם לא היקנו ליהודים חסינות מלהיתפס כזרים ושונים שאינם באמת שייכים.

אני מסכימה עם מבקריו היהודים של פיון ואף רואה את הדברים ביתר חומרה, על רקע השימוש הפוגעני המתמיד שעושה צרפת בתושביה היהודים לצורך יחסיה הבעייתיים מאד עם תושביה המוסלמים. כבר חזרתי וכתבתי כאן על התפיסה המאד מקובלת בצרפת, ובפרט במימסד הצרפתי, שהסיבה לטרור המוסלמי כולו, ולא רק לטרור הפלשתיני, היא ישראל, ושהיהודים הם האשמים בכל הטרור המוסלמי בעולם. אנשי מימסד צרפתים הצדיקו חזור ושוב טרור מוסלמי נגד יהודי צרפת כ"יבוא מהמזרח התיכון". לצד דיכוי ביטויים לאומיים ודתיים של המיעוט המוסלמי בצרפת, כמו איסורים על לבוש דתי ותפילה בציבור ואיסור שיחה בשפה הערבית, למשל בין ילדים ערבים בבתי הספר הצרפתים, דוקא אלימות מוסלמית כלפי יהודים התקבלה בצרפת בסלחנות מופגנת כתגובה מוצדקת לפשעי מדינת ישראל, וגם לאחר הטבח באנשי השבועון הסאטירי שרלי הבדו שמיד לאחריו התרחש רצח במרכול יהודי, הקפידו הצרפתים להבחין בין רצח יהודים בידי מוסלמים שהתקבל בהבנה כטרור פוליטי מוצדק, לבין רצח צרפתים קתולים בידי מוסלמים, שרק הוא נתפס כפשע שנאה, והנשיא הולנד אף ניסה למנוע את השתתפותו של בנימין נתניהו בתהלוכת האבל, כדי לשמור על ההבחנה הזו, שבאמצעותה משמרת צרפת את האנטישמיות שלה וגם מצדיקה את השואה. גם לאחר פיגועי הטרור המאד קשים בצרפת בשנה האחרונה לא השתנתה הגישה הבסיסית הצרפתית, שקושרת בין טרור מוסלמי לאשמה יהודית.      

גם אנשי שרלי הבדו הצדיקו תמיד את הלעג למוסלמים בעיתונם בכך שהם לועגים גם לאפיפיור ולרבנים. קשה לקבל את סוג ההצדקה הזה לאחר השואה. הקהילה היהודית בצרפת היא קהילה קטנה שכבר הצטמצמה בשנים האחרונות לכארבע-מאות אלף איש, והיא איננה מאיימת על אורחות החיים בצרפת בשום צורה, וזכאית לאחר מה שיהודי צרפת סבלו בשואה לכך שהצרפתים יניחו לקהילה לנפשה, ולא יסיתו נגדה כדי להצדיק את יחסם המחפיר למוסלמים. צרפת שיודעת היטב שיחסה למיעוט המוסלמי הגדול, כששה מיליון נפש בצרפת, הוא יחס מחפיר, שמכליל על כל הקהילה המוסלמית את אשמת הטרור המוסלמי הרדיקלי, מנסה להצדיק את התנהגותה על ידי כך שהיא זורקת למוסלמים את העצם של ההתנכלות גם ליהודים: גם על היהודים נאסור חבישת כיפה, גם על היהודים נדבר באופן מעליב ומאיים, וכך נרצה את זעמם של המוסלמים על התנכלות המימסד הצרפתי דוקא לביטוי הלאומי והדתי הערבי המוסלמי שאיננו גורם כל נזק, כמו דיבור בשפה הערבית, תפילת יחיד בגן ציבורי או לבוש דתי בשפת הים. כדי ליצור שיוויון מלאכתי בין הקהילה היהודית לקהילה המוסלמית נוהגים הצרפתים לומר ש"אצלנו נמצאת הקהילה המסולמת הגדולה ביותר באירופה והקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה". אבל הקהילה המוסלמית בצרפת מונה לפחות ששה מיליון נפשות, והקהילה היהודית המידלדלת כמה מאות אלפים. לא בדיוק קהילות שקולות זו לזו.

קשה להניח שבחירתו של פיון לנשיא תשפר את יחסו ליהודים, ולגבי מארין לה-פן אין שום ציפיה כזו. אפשר לקוות שיהודים לא ייפגעו בגופם מעוינותו של המימסד הצרפתי נגדם, שעלולה להגביר מאד את הלגיטימציה לפגוע בהם, אבל קשה מאד לקוות שהחמרת ההתנכלות הצרפתית למוסלמים, הצפויה תחת שלטונם של פרנסואה פיון או מארין לה-פן, לא תגרור גם התנכלות ליהודים, הצרת צעדיהם ופגיעה באורחות חייהם. גם אווירה שיוצר המימסד היא דבר חשוב ביכולתה של קהילה יהודית להתקיים, ובצרפת האווירה שיוצר המימסד איננה מבשרת טובות ליהודים. הלואי שיהודי צרפת יעלו לישראל, הלואי שממשלת ישראל תסייע להם יותר ותסיר את החסמים הבירוקראטים למציאת תעסוקה במקצועם בישראל, למשל של רופאים ואחיות יהודים שמערכת הבריאות בישראל משוועת לשכמותם. הלואי, אבל גם קנדה היא מקום טוב ליהודי צרפת, ודוברים בה את שפתם. צרפת שמעולם לא קיבלה אחריות אמיתית לרצח יהודיה בשואה, שדיפלומט שלה לא התבייש אפילו לכתוב במאמר לעיתונות הישראלית בשבחה של ארצו ש"צרפת זיכתה את דרייפוס והצילה בשואה שלושה רבעים מיהודיה". דבריו של פיון מוכיחים שהחוצפה הצרפתית כלפי היהודים וסילוף ההיסטוריה העקובה מדם של יחסה ליהודי צרפת נמשכים. צרפת איננה ראויה למגורי יהודים.     

  

הבריכה של גבריאל

אתמול לפנות בוקר חלמתי פתאם על חיים ואיליין, שלא ראיתי כבר שנים רבות. בפעם האחרונה ראיתי אותם בלוויה של גבריאל, בהתחלה מרחוק, כי היו שם אלפי אנשים, וסבתא ציונה שכבר לא בחיים, זעקה לאורך כל הלוויה גבריאל, גבריאל, והבנות שלה שישבו לידה ניסו להרגיע אותה, אבל סבתא ציונה לא הפסיקה לזעוק לשמיים, כאילו הם ייפתחו וגבריאל יחזור. כשגבריאל נרצח בפיגוע סבתא ציונה חשבה כמו תמיד על התינוקת שגנבו לה במעברת עין-שמר ואמרו לה שהיא מתה, וכל החיים סבתא ציונה חיפשה אותה וקיוותה שתבוא, לפחות שתבוא ותספר מה קרה איתה כל השנים, אבל סבתא ציונה מתה בלי לפגוש אף פעם את הבת הבכורה שלה שגנבו לה במעברת עין-שמר ושהיא חיפשה כל החיים. אחרי הלוויה של גבריאל, כשכולם ישבו לאכול פיתות עם סחוג ירוק, וחיים ואיליין ישבו על מרבד, וביניהם השתעשעו בן הזקונים שלהם שלומי שהיה רק בן שנתיים עם הנכד הבכור שלהם, הבן הבכור של בנם הבכור בן-ישי, שהיה אז בן שנה, דיברתי עם איליין, וחיים רק שתק ונראה כמו אדם שחרב עליו עולמו. לא הבנתי למה קברו את גבריאל בכפר-אדומים, שהם כבר לא גרו שם, הם גרו כבר שנים באלוני הבשן ברמת-הגולן, שזה תמיד היה החלום של חיים, לגור קרוב לכינרת, וחשבתי איך הם יעלו לקבר של גבריאל שנמצא כל כך רחוק מהבית שלהם, ולפעמים מסוכן ואפילו אסור לנסוע לשם. פעם נסעתי עם הבנות לבקר אותם, ירדנו מהאוטובוס בצומת מעלה-אדומים והמתנו לטרמפ, ובא משוריין צבאי ואמר לי איך את מסתכנת לעמוד פה עם הילדות, ואמרתי לו שרק אנשים שמתגוררים בכפר-אדומים עוברים בצומת ולוקחים את מי שמחכה, כי האוטובוס נכנס לשם רק פעמיים ביום, אבל הקצינים במשוריין אמרו לי שזה מסוכן מדי והם לקחו אותנו עד לבית של חיים ואיליין. זה היה בית מאד יפה שחיים תיכנן ובנה בעצמו, וחשבתי שעכשיו הם יישארו לגור שם כל החיים, אבל הם עברו לרמת-הגולן, ורק גבריאל שנרצח בפיגוע אכזרי במיוחד בישיבה של עתניאל עם עוד שלושה מחבריו, והוא בכלל לא היה צריך להיות שם באותו סוף שבוע, הוא החליף מישהו, תמיד הסכים לעשות טובה למישהו, הוא נרצח, ורק הוא נשאר בבית-הקברות בכפר-אדומים, ולעלות לקבר שלו מאלוני הבשן זה ממש ממש רחוק. החלום מאד הטריד אותי, כי חלמתי שאיליין באוסטרליה וקרה משהו לחיים ואני צריכה להודיע לה אבל לא מצליחה למצוא אותה. אני לא יודעת מה פתאם חלמתי שאיליין באוסטרליה. היא בכלל עלתה לארץ מאנגליה ששם היא גרה על יד פארק ריצ'מונד שיש בו איילים וגנים בוטניים, ואני לא יודעת אם היא היתה בכלל באוסטרליה אי פעם. החלומות הם כל כך משונים, והחלום הזה מאד הטריד אותי, אז נכנסתי לאינטרנט והקלדתי חיים חוטר, וראיתי שבחודש מאי האחרון דיווחו בחדשות, אבל אני לא ראיתי ולא שמעתי, שחיים הוכה כשפקחים של רשות שמורות הטבע הרסו בריכה שהחברים של גבריאל שיקמו לזיכרו במעיין שנמצא שם, מתחת לאלוני הבשן. הם אמרו שחיים ניסה לשכב מתחת לגלגלי הטרקטור שבא להרוס את בריכת הבטון שבנו שם, כי הפקחים אומרים שהבריכה מפריעה לבעלי החיים בשמורה לשתות ממי המעיין. אף פעם לא הייתי חושבת שחיים יתעמת עם הרשויות, ולא הייתי מאמינה שהוא ישכב מתחת לגלגלים של טרקטור, כי אסור לסכן את הנפש. ראיתי שחיים התחנן קודם לכן שלא יהרסו את הבריכה הזאת שהם בנו, כי היא מה שנשאר מגבריאל. חשבתי שכל זה אולי לא היה קורה אם הקבר של גבריאל היה יותר קרוב אליהם, והם היו יכולים לבקר אותו לעתים קרובות, כי הורים שהילדים שלהם בבית-הקברות מוכרחים לבקר אותם ולנקות את הקבר ולהשקות את הפרחים שמשהו חי יצמח שם, הם לא יכולים פשוט ככה להיפרד מהילד, שהיה רק בן שבע-עשרה, והבריכה היתה בשבילם כמו קבר שאפשר לבקר, וגם משהו חי. לא מצאתי עוד ידיעות ואני לא יודעת מה קרה אחר כך, אולי אני צריכה לכתוב להם בפייסבוק כמו שעושים היום. לפעמים הורים שכולים זה רק מושג, אבל כשמכירים אותם הרבה שנים ומכירים את כל הילדים שלהם וגם את הבן שנרצח בפיגוע מאז שהוא נולד ושרו לו כל הזמן את השיר של עפרה חזה גבריאל, ורואים כל השנים איך הוא גדל ואיך הוא נהיה בן אדם יחיד ומיוחד בין אחיו הגדולים ואחיותיו הקטנות, הוא מי שהינו כאילו היה בן יחיד, ואז הוא נרצח באכזריות כזאת ואי אפשר כבר לסובב אחורה את גלגל הגורל ואי אפשר לשנות, ואיך השבר שנשבר והסדק שנסדק מתקשה להתאחות, והכאב הזה הוא חותך וחותך ואין לו אף פעם סוף, ומצאתי גם סרט מהקיץ שבו סיפר חיים על אחותו הגדולה שנחטפה, שאחרי מות גבריאל אמא שלו אמרה לו שלה לפחות יש עוד סיכוי לפגוש את הבת שגנבו לה ממעברת עין-שמר, כשהם עלו מתימן לארץ אבותינו צעירים ומלאי תקוות וקראו לדוד בן-גוריון משיח בן-דוד, אבל סבתא ציונה מתה בלי לפגוש אף פעם את הבת שגנבו לה וחיים כבר לא יוכל לעולם לחבק את גבריאל והקבר רחוק בכפר-אדומים והבריכה הרוסה, ואולי יפתחו סופסוף את הפרוטוקולים של חקירת חטיפות ילדי תימן, ואולי חיים עוד יפגוש אי פעם את אחותו שנחטפה מהוריו כשהיתה בת שנה וחצי ויותר הם לא ראו אותה מעולם, ואולי אפילו ירשו לבנות מחדש את הבריכה סביב המעיין, אבל אפילו אם כל זה יקרה, הכל כבר יקרה מאוחר מדי אם בכלל, מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות.

השותפות האיראנית ביצרנית הצוללות תיסנקרופ

מכל ההיבטים המוזרים והמתמיהים בעיסקות רכישת הצוללות בין ישראל וגרמניה, ההיבט הכי מוזר בעיני, שכנראה נעלם כליל מעיני התקשורת בישראל, הוא השותפות האיראנית ארוכת השנים ביצרנית הפלדה הגרמנית קרוּפּ, שבין השנים 1999-1997 עברה תהליך מיזוג עם יצרנית הפלדה המתחרה תִּיסֶן, ליצירת התאגיד המשותף תִּיסֶנְקְרוּפּ, שהמספנה בקיל שייצרה ואמורה לייצר צוללות נוספות עבור ישראל שייכת אליו, לפחות מאז שנת 2005. במאי 2003 עדיין היו לממשלת איראן קרוב לשמונה אחוזי בעלות בתאגיד, ועקב לחץ אמריקני ואיום בסנקציות על התאגיד כולו, רכש התאגיד בחזרה מאיראן חלק מהמניות, כך שאחוזי הבעלות האיראנים ירדו מתחת לחמישה אחוז. רק בספטמבר 2010 הודיעה תיסנקרופ שהיא מפסיקה לעשות עסקים עם איראן, ושהיא תיפרד במהירות האפשרית מהשותפויות שעדיין היו לה באיראן. לא הצלחתי לצערי למצוא מידע מתי בדיוק הסתיימה השותפות האיראנית בתיסנקרופ, או השותפויות של התאגיד עם חברות איראניות, אם בכלל, אבל לפחות במשך חמש שנים חפפה הבעלות של תיסנקרופ על המספנה בקיל לקשרים עסקיים ואולי גם לכמה אחוזי בעלות של איראן בתאגיד. האם ממשלת ישראל הבטיחה, יכלה בכלל להבטיח, שמסמכים הנוגעים לרכישת הצוללות של חיל הים במספנה, שלפחות מאז 2005 שייכת לתיסנקרופ, לא יגיעו באמצעות התאגיד לידי ממשלת איראן?

בספרו של הרולד ג'ימס,Krupp: A History of the Legendary German Firm  , שהתפרסם בשנת 2012 באוניברסיטת פרינסטון, שם הוא מלמד, הוא מספר שביולי 1974 רכשה איראן כרבע ממניות בתי היציקה של חברת קרופ, ובין השנים 1978-1976 כרבע ממניות הפירמה כולה. האיראנים הביאו לשותפות כמיליארד ורבע מארק גרמני, דבר שהיקנה להם חברות במועצת המנהלים של החברה. ממשלת איראן וחברת קרופ ייסדו חברה משותפת שמושבה בציריך. לאחר המהפכה האיסלמית מינו השלטונות החדשים נציגים חדשים מטעמם למועצת המנהלים של קרופ. לדברי ג'ימס היו אלה אנשי מקצוע ולא אידיאולוגים, ולא היה לחברת קרופ כל קושי להמשיך בשותפות איתם.

ג'ימס כותב שמאז 1991 הצטמצם חלקה של איראן בחברה בעקבות מיזוגים ומאז שנת 2003 ירד מתחת לחמישה אחוז. אבל בכתבתו של הנס-אוטו אגלאו בגיליון 19 של "די צייט" מיום ה-2 במאי 1997, שמתארת את ניסיון ההשתלטות העוינת של חברת קרופ על חברת תיסן, ניסיון השתלטות שנכשל אך הביא במהרה למיזוג בין החברות, נכתב שלאיראן יש כ-22 אחוזים בבעלות על חברת קרופ, כלומר לא הרבה פחות מכפי שרכשה בשנת 1976. המיזוג בין קרופ לתיסן ביחס 60 אחוז לתיסן וארבעים אחוז לקרופ שהושלם בשנת 1999, הפחית את אחוזי השליטה האיראנית, אך הותיר עדיין בידי איראן קרוב לעשרה אחוזים ממניות התאגיד הממוזג.

ב-20 במאי 2003 דיווח הפרנקפורטר אלגמיינה צייטונג שתאגיד תיסנקרופ רכש מבעלת המניות הגדולה שלו איראן 16,900,000 מניות במחיר של 406 אירו. המניות נרכשו מIFIC Holding, שבה החזיקה איראן את חלקה בתאגיד. המניות נרכשו במחיר 24 אירו למניה שהוערך אז כגבוה פי שלוש מערך השוק של המניות, והוצעו שוב למכירה בשוק. המחיר המוגזם והצעת המניות למכירה מחדש בשוק מעוררים חשד, ולדעתי צריך להביא בחשבון גם אפשרות של עיסקה מדומה, שבה איראן רכשה מחדש את מניותיה באמצעות חברת אחזקות חדשה באמצעות מתווכים כלשהם. העיסקה נועדה להסיר מעל התאגיד, שמחזור מכירותיו לארצות-הברית, בעיקר של מכוניות, הגיע לסך שבעה עד שמונה מיליארד דולר בשנה, איום מחמיר של סנקציות אמריקניות, שכנראה איננו מנותק מהכעס האמריקני על התנגדותה של גרמניה למלחמת המיפרץ השנייה, אחרת קשה להסביר מדוע המתינה ארצות-הברית זמן כה רב כדי לאכוף על התאגיד את הסנקציות.

ביוני 2010 החריפה מועצת הביטחון של האו"ם את הסנקציות על איראן, וב-23 בספטמבר 2010 דיווח ה"הנדלסבלאט" שתיסנקרופ תפסיק את כל עסקיה עם איראן, לא תחתום חוזים חדשים עם עסקים או לקוחות איראניים ותיפרד מהר ככל האפשר מאחזקות משותפות. כלומר שהתאגיד ממשיך למלא אחר החוזים הקיימים. דובר התאגיד מסר שבין ספטמבר 2008 לספטמבר 2009 תרמו עסקי תיסנקרופ באיראן רק חצי אחוז ממחזור החברה בסך 40 מיליארד אירו. לטעמי חצי אחוז מ-40 מיליארד איננו מעט.

ב-25 באוקטובר 1976 תיאר "דר שפיגל" בכתבה עוקצנית את חתימת הסכם המכירה בטהרן של רבע ממניות קרופ לממשלת איראן, והעלה תהייה האם ידע השח של איראן את מצבה האמיתי של הפירמה קרופ, שהיתה שקועה באותם ימים בהפסדים וחובות, שכולם פורטו בכתבה קודמת של "דר שפיגל", שלדעת הכתב לא הגיעה כנראה לטהרן. בין השאר תיארה הכתבה כיצד הציגו בכירי קרופ ושר הכלכלה הגרמני לאיראן תמונות של מפעלות החברה. את תשומת לבי עורר במיוחד איזכור תמונת ה"סופרטנקר", מיכלית הענק שבנתה מספנת קרופ "וֶזֶר", והרשימה מאד את השח. האם כך ניסו נציגי תיסנקרופ למכור גם לנתניהו את הספינות נגד צוללות, או את הצוללות עצמן? הרולד ג'ימס מספר שראש הפירמה, ברטולד בייץ, התגאה לימים שמכר לאירנים את המניות במחיר כפול משוויין בשוק. ללא מכירת המניות לאיראן לא היתה שום אפשרות להשתלטות של קרופ על תיסן, ולכל עלילות התאגיד מאז. תמהני אם בלעדי איראן, הייתה ישראל קונה אי פעם מגרמניה צוללות.

ואת המשפט האחרון הזה תבינו איך שאתם רוצים.  

חופש עיתונות בחוק

יצחק הרצוג הבטיח שהאופוזיציה תגן על חופש העיתונות, וההגנה הזאת הופכת חיונית יותר מיום ליום, כי ראש הממשלה מאיים לא רק על קיומם של גופי התקשורת במדינת ישראל, אלא מאיים אישית על עיתונאים, כפי שקרה לפני שבוע עם אילנה דיין, וכפי שקרה אתמול, לא בפעם הראשונה, עם רביב דרוקר, וההתקפות המשמיצות והמאיימות האלה של ראש הממשלה על עיתונאים שחושפים מידע שאיננו נוח לו ומותחים עליו ביקורת הן בלתי נסבלות, וצריך לנקוט צעדים ממשיים כדי להפסיק אותן מיד. קודם כל אגודת העיתונאים ומועצת העיתונות צריכות לצאת להגנת העיתונאים בצורה נחרצת ופומבית, דבר שעד כה לא נעשה. אבל בכך אין די. מפלגות האופוזיציה, שבין חבריהן יש לא מעט עיתונאים, חייבות לא להסתפק בדיבורים ולפעול לעגן את ההגנה על העיתונאים בחקיקה.

במדינות דמוקרטיות רבות מוגן חופש העיתונות בחוק, בישראל לא כן. לא זו בלבד שחופש העיתונות בישראל איננו מעוגן בחוק, אלא שבמדינת ישראל המתיימרת להיות דמוקרטיה, חלים עדיין לגבי העיתונות חוקי ותקנות המנדט הבריטי, המקנים לממשלה סמכויות רחבות למניעת הוצאה לאור של עיתונים ולסגירתם, שלא לדבר על שליטת הממשלה באמצעי תקשורת אחרים. המגן היחיד בישראל על חופש העיתונות והתקשורת הוא בית המשפט העליון, וגם הוא נמצא היום תחת מתקפה קשה שמאיימת להגביל את סמכויותיו. בנוסף לפגיעותיה בחופש העיתונות, יש לממשלה אפשרות לתמוך ובעצם לממן עיתונות מתחנפת באמצעות לשכת הפירסומים הממשלתית, שמפרסמת כיום את פירסומיה ב"ישראל היום", הפועל כבטאון תעמולה של ראש הממשלה ומחולק בחינם, וכך מסייע ראש הממשלה, המכהן גם כשר התקשורת, לממן מכספי משלם המסים את בטאון התעמולה המהלל אותו ומקדם את ענייניו.

מפלגות האופוזיציה, ובמיוחד מפלגת העבודה, שהיא כיום מפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר, חייבות לפעול לחקיקת חוק חופש העיתונות והתקשורת בישראל, שיעגן בחוק את זכותה של העיתונות למתוח ביקורת על השלטון, ויחייב את רשויות השלטון להשיב לביקורת תשובות ענייניות, ובעיקר יאסור על רשויות השלטון ובפרט על הממשלה וראש הממשלה לתקוף עיתונאים, לאיים עליהם, לאסוף עליהם חומרים מרשיעים או לפגוע בפרטיותם. כמו כן צריך לאסור בחוק כהונה של ראש הממשלה כשר התקשורת. ייתכן שאין איסורים דומים במדינות דמוקרטיות אחרות, אבל כפי שכנסת ישראל נאלצה להוסיף לחוק הבחירות איסור להשפיע ולאיים על בוחרים באמצעות נדרים וקמיעות שלא עלה כלל על הדעת קודם לכן, כך מחייב המשך קיומה של הדמוקרטיה הישראלית חקיקה שלא רק תגן על חופש העיתונות ועל הזכות לבקר את הממשלה, אלא גם תגן אישית על עיתונאים מן ההתנכלות המתמשכת של ראש הממשלה לתקשורת, ומניסיונותיו הבלתי פוסקים לדה-לגיטימציה של כל ביקורת על ראש הממשלה, אשתו וילדיו, שכולם נהנים ממימון ציבורי, למשל לצורך אבטחתם, בהיקף שלא היה מקובל אצל שום ראש ממשלה שקדם לו, ובמשך שנות כהונה רבות יותר משל כל ראש ממשלה אחר, עניין שהוא בעייתי בפני עצמו ופוגע בדמוקרטיה, שנשמת אפה היא חילופי שלטון לעתים קרובות, ולא שלטון רב שנים של אדם יחיד, הרוכש לו עוצמה מצטברת נטולת-רסן.

העובדה שהאופוזיציה תתקשה להעביר חקיקה כזו בכנסת איננה צריכה למנוע את הכנתו והגשתו של חוק כזה, גם אם הקואליציה לא תאפשר להעביר אותו, כי לניסיון חקיקה כזה, גם אם ייכשל, יהיה ערך מוסרי וציבורי, ועצם העלאתו תקרא לסדר את ראש הממשלה החסר ריסון עצמי והבנה של מהות הדמוקרטיה, וסבור שהעיתונאים הם אלה שחייבים לו ולציבור דין וחשבון, במקום שהוא ייתן לאזרחי המדינה דין וחשבון על כל מעשיו ויענה תשובה עניינית על כל שאלה שהוא נשאל, מכיוון שבמדינה דמוקרטית ראש הממשלה חייב לתת לציבור דין וחשבון ולקבל ביקורת. פגיעה ביכולתם של עיתונאים לבקר את ראש הממשלה היא פגיעה מהותית בדמוקרטיה, והכנסת חייבת למנוע אותה לא רק בדיבורים, אלא גם בניסיון לחוקק חוקים שיוצאים להגנתם של העיתונאים ומבטיחים את יכולתם לפעול לחשיפת מידע על רשויות השלטון ולביקורת עליהן ללא מורא ומבלי להיפגע.

וכדי לחסוך ללשכת ראש הממשלה העסוקה עבודה, אני כבר מודיעה כאן שענת פרי היא אשת שמאל קיצונית שסבורה שראש הממשלה הוא לא רק אדם שהיא מתנגדת לדיעותיו, אלא גם סכנה לדמוקרטיה שאת מהותה איננו מבין כלל, שפועל לקידום עיתונות מתחנפת כמו "ישראל היום" המחולק בחינם ומשרת ומקדם את ענייניו, תוקף אישית עיתונאים, מכפיש אותם ומאיים עליהם, ופועל לסגירת ערוצי תקשורת שמותחים עליו ביקורת וביניהם ערוצי השידור הציבורי. בעבר מתחה ענת פרי חזור ושוב ביקורת קשה על ראש הממשלה ורעייתו, ותמיד ראתה בו ראש ממשלה שהלגיטימיות שלו מוטלת בספק, מאחר שנבחר לשמש כראש ממשלה  לאחר רצח רבין, ולדעתה השמאלנית קיצונית של ענת פרי נבחר לשלטון רק בזכות הרצח, שהוא אחד מהאחראים העקיפים לו, עקב חלקו בהסתה נגד ראש הממשלה רבין. ענת פרי מייחלת בכל לבה להפלת שלטונו של ראש הממשלה ולהחלפתו ברעהו הטוב ממנו, ותשמח לפעול בכל דרך חוקית למען מטרה זו, שהיא רואה כנשמת אפה של הדמוקרטיה, וכתיבתה של רשימה זו היא בהחלט חלק ממאבקה של השמאלנית הקיצונית ענת פרי להפלת שלטונו של ראש הממשלה ולהחלפתו ברעהו הטוב ממנו. וכן יהי רצון.