ברוך מילך / ואולי השמים ריקים

הדבר הטוב ביותר בסרטו של אבי נשר "החטאים" הוא, שבעקבות הצפייה בו הורדתי סופסוף מהמדף את הספר "ואולי השמיים ריקים" שערכו שוש אביגל ואלה שריף מתוך רשימותיו של אביהן ברוך מילך, שעל סיפורו מתבסס הסרט, וקראתיו בעיון מתחילתו ועד סופו. מאז צאתו לאור, לפני כשמונה-עשרה שנים, עמד הספר על המדף ולא העזתי לקרוא בו, ביודעי כמה נוראה עדות השואה הזו, שאת רובה כתב ברוך מילך סמוך להתרחשות הזוועות המתוארות בה, בעת שהסתתר אצל משפחת ז'ילינסקי הפולנית בכפר צ'רבונוגרוד הסמוך לטלוסטה, שם החביאו אותו אם המשפחה, אלמנה ואם שכולה, ובנותיה, ודאגו לו במסירות תוך סיכון חייהן, עד שהצבא האדום הגיע לאיזור ושיחררו מהכיבוש הנאצי. ועוד סיבה היתה לאימה שחשתי מקריאת הספר, שמתאר בפירוט את שואת יהודי פודהייצה וטלוסטה שבגליציה המזרחית, מעט צפונה מנהר הדנייסטר, שרק כמה עשרות קילומטרים דרומה משם, מדרום לדנייסטר, בעיר סטניסלבוב, נרצחו בני משפחתם של סבי וסבתי, ששנים ספורות קודם לכן עלו למזלם לארץ עם אמי ואחותה, ומעט צפונה משם, בעיירה פרמישלני, נרצחו אחד עשר אחיה ואחיותיה הגדולים של סבתי מצד אבי, עם כל בני משפחותיהם, ורק בן אחד של אחיה הבכור, שלמה הכהן-נס, שהתגייס לצבא הרוסי, ניצל ועלה לימים לישראל. הסיפור שמספר ברוך מילך הוא גם סיפור הרצח של משפחתי בשואה, שמעולם לא היה לי האומץ לחקור לעומקו, אבל בקוראי את זוועות סיפורו ידעתי, שכך אירע גם לבני משפחתי.

משברי שיחות בעברית בלולה ביידיש של בני משפחתי הבנתי עוד בילדותי שבני משפחתנו המורחבת בסטניסלבוב נרצחו בשלב די מוקדם של המלחמה, ובבגרותי קלטתי את שמו של מחנה הריכוז בלז'ץ, שאליו נשלחו יהודי גליציה להשמדה, וסברתי ששם נרצחו. אבל היה עוד סיפור נורא ששמעתי מסבתי, על חזן שחיילים נאצים הפשיטוהו עירום בשלג, ואילצוהו לשיר בעוד הם מכים על ראשו בקתות רוביהם עד שנפל ומת. מאוחר יותר שמע אחי את הסיפור מפי סבתי ולדבריו היא אמרה שהיה זה אביה שנרצח כך. כשהשווינו, אחי ואני, את הגירסאות בבגרותנו, כבר לא היתה סבתי בין החיים ולא יכולנו לברר מהי הגירסה המדויקת. סבתי שמעה את הדברים מפי בני משפחתה שניצלו ועלו לארץ אחרי המלחמה. אחי סבתי רובין מרפלד, עם אשתו פאני, פאנצ'ה בפינו, ובנו הרך רישק, הוסתרו בבונקר ושרדו, וכשיצאו מן הבונקר לא היה רישק הקטן מסוגל ללכת. מסתירם ומצילם היה פושע פולני שהדוד רובין, עורך-דין פלילי במקצועו, הגן עליו. לאחר המלחמה רצחו אותו האוקראינים בגלל שהציל יהודים. כך שמעתי מבני משפחתי.

כעת אני קוראת ברשימותיו של ברוך מילך כי לאחר פלישת הנאצים לברית-המועצות ביוני 1941, לא ראו בעיר מגוריו טלוסטה חיילים נאצים במשך ששה שבועות, ובאותו זמן השתוללו האוקראינים ורצחו את היהודים בכפרים השכנים. "פה ושם ניסו בודדים, מאנשי האינטליגנציה האוקראינית, לעצור את ההמון המתפרע. ביניהם היו הכומר המקומי ומנהל הבנק בעיר. בערים אחרות באזור – לבוב, טרנופול, צ'ורטקוב, בז'ז'נה וסטניסלבוב – נערכו פוגרומים נוראים: ריכזו את היהודים בתוך בתי הכנסת ושרפו אותם חיים."

ריכוז היהודים בתוך בתי כנסת ושריפתם חיים הוא מנהגם של פורעים נוצריים ביהודים מאז ימי הביניים, באירופה כולה. הצלבנים נהגו כך ביהודי אירופה בדרכם לארץ הקודש, וגם ביהודים שחיו בארץ-ישראל, שנטבחו יחד עם התושבים המוסלמים. כמו עלילות הדם עבר הנוהג הזה מדור לדור עד הנאצים, ולא נשאר, כפי שרוצים להניח, מוגבל לימי-הביניים.

מילך מספר שגם בטלוסטה פשטו האוקראינים בגרזנים על הבתים והרגו ופצעו עשרות יהודים. לאחר מכן הגיעו חיילים הונגרים ששדדו ואנסו, ורק אחריהם הגיעו הגרמנים, ומיד הצטרפו למעשי הטבח ביהודים, יחד עם הלאומנים האוקראינים.

עכשיו אני חושבת, האם בני משפחתי או חלקם נרצחו בעצם בידי שכניהם האוקראינים, עוד לפני שהגיע הצבא הנאצי לסטניסלבוב? ולאמי היתה מטפלת אוקראינית בילדותה, וממנה למדה לדבר את השפה. בסיפוריהם של בני משפחתי שניצלו נזכרו האקציות של הנאצים, ומחנה הריכוז בלז'ץ, שאליו הובלו ובו נרצחו גם חלק מבני משפחתו של ברוך מילך. אך רבים רבים, כך ברור מרשימותיו של מילך, נרצחו עוד בעיירותיהם, בידי שכניהם ומכריהם.

אם מסיפוריהם של בני משפחתי עלתה תמונה של השמדה מאורגנת היטב בידי הנאצים: אקציות של איסוף יהודים והריגתם במכונות ירייה והטלתם לבורות שהוכנו מראש, או איסופם ושילוחם למחנה הריכוז בלז'ץ כדי שיומתו שם, הרי מרשימותיו של ברוך מילך עולה תמונה מזוויעה של רצח יהודים ספוראדי שקדם לרצח המאורגן והוסיף להתקיים לצדו: השתוללות של פורעים מקומיים וחיילים הונגרים וגרמנים שרוצחים יהודים בכל מקום, משפחות שלמות, וממציאים להם שיטות רצח מטורפות כמיטב דימיונם: מרגע שהסתלקו הסובייטים הותר דמם של היהודים, והכל טובחים בהם להנאתם. במהרה פורצות גם מגפות שמפילות בהם חללים.

זהו זמנם של האכזריים שבבני האדם, וגם בין היהודים מגייסים את האכזריים והמושחתים מכולם. "למנהל המשטרה היהודית התמנה בחור יהודי אכזר ומופרע שסבל ממחלת הנפילה. הוא גרם סבל רב לקהילה ואף הוציא במו ידיו את הוריו ממקום מחבואם בבונקר, בעיצומה של אקציה פתאומית, והביא אותם למקום החיסול בבית-הקברות."

באוגוסט 1942 מתחילות בטלוסטה האקציות המאורגנות והמשלוחים לבלז'ץ. אבל הרציחות הספוראדיות, להנאת הרוצחים, נמשכות:

"ארבעה אנשי גסטאפו השתכרו מן הוודקה שסיפק להם היודנרט. אחרי השתיה יצאו העירה להשתולל. הם ירו באוויר בתת-מקלעים וצלפו בעורבים שעל מגדל הכנסיה. אחרי כן הלכו ליודנרט ודרשו כמה עשרות יהודים "לקינוח", כדבריהם. מכיוון שלא סיפקו להם את הקורבנות מיד, נכנסו לשלושת הבתים הקרובים, הרגו ארבעים וחמישה יהודים ועזבו את העיר בשירה קולנית."

זו אותה ההנאה שברצח, העונג שרוו הנאצים מרצח היהודים, שדניאל גולדהגן היטיב לתאר והגרמנים זעמו על התיאור הזה, שבניגוד לסיפור שהם מעדיפים לספר, כיצד הוכרחו לרצוח יהודים בניגוד לרצונם, מדגיש עד כמה היה רצח היהודים מעשה של בחירה ועונג, ועד כמה התקשו הנאצים לשבוע ממנו. ללא כחל ושרק מתאר מילך את תוצאת הטבח, משפחות שלמות, נשים, גברים וטף מרוטשים. קשה מנשוא לקרוא את הדברים. הרבה עדויות וסיפורי שואה קראתי, ועדות זו היא מהקשות והנוראות ביותר שהזדמן לי לקרוא במשך השנים. ללא כל יומרות ספרותיות, כדי להותיר עדות במקרה שלא ישרוד, כדי להנציח את הנרצחים ולבוא חשבון עם מעניהם ורוצחיהם, וגם כדי להוקיר תודה לבנות משפחת ז'ילינסקי שהצילוהו ולבקש מקרוביו בארץ ישראל לגמול להן על מעשיהן, מספר ברוך מילך ללא כחל ושרק את אשר ראו עיניו ושמעו אוזניו ואת אשר חוה מבשרו, את מותם של בני עירו ושל בני משפחתו הקרובה, תחילה חמותו וגיסתו הצעירה באקציה עם בנו בן השלוש שנקבר חיים, ואחר כך רצח אשתו ואשת גיסו, וגם את יסורי החיים במסתור, לעתים מואס בחייו ובכל זאת נלחם עליהם וחרד להתגלות, עד שהגיעו החיילים הסובייטים, וגם אז לא מצאו היהודים שלוה ומנוח, עד שהגיעו לארץ ישראל, וכמו משפחתי השתקעו גם הם בעיר חיפה, שאליה הגיעה ספינתם.

למרות שאיננו מתיימר להיות סופר, יש לכתיבתו של ברוך מילך הכוח לקחת את קורא רשימותיו אל הבונקרים הנוראים, הבורות, האורוות ועליות הגג שבהם הסתתרו הוא וקרוביו ויהודים אחרים, כמעט ללא רגע של מנוחה, בפחד תמיד מחיפוש מקרי או בעקבות הלשנה, או מכך שבעלי הבית יחששו להחביאם עוד וישלחו או יסגירו אותם, ובכל זאת בתחושה ששפר מזלם, לאחר שחזו בקרוביהם נרצחים בדם קר ונקברים חיים. וגם את השיחרור נטול השמחה הוא מתאר, כאשר מגלים הניצולים המעטים כי לא נותר להם קרוב ומודע, כולם נרצחו, ובתיהם נהרסו או עברו לידי אחרים, חלקם מלשינים ורוצחים שרצחו וגם ירשו, ואיש איננו שמח על כך שנותרו בחיים, ולבד מתחושת הבדידות הם חשים אשמה על שלא הצליחו להציל איש מקרוביהם, והמעטים שהצליחו בכך, כמו האיש שהחביא את אשתו ושני ילדיו במחבוא שחפר ביער ומדי לילה יצא לכפרים להביא להם אוכל, וכך שרדו כולם עד תום המלחמה, דומים בעיניו של מילך לגיבורים מן האגדות, שלא לדבר על מי שהצליחו להרוג נאצים, מעשה של התאבדות, שהוא משתוקק לעשות לאחר המלחמה, ואפילו מצטייד לשם כך באקדח, שכצפוי לעולם איננו יורה בו.

למרות שחשב שלא יוכל לשוב לחיים, חוזר ברוך מילך במהרה לעבוד במקצועו כרופא, ובין הניצולים הוא פוגש את לוסיה היפה והצעירה ממנו בשנים שהוא נושא לאשה ומוליד עמה את בתם הבכורה רוזה'לה, היא שוש אביגל. שנים אחר כך, בארץ, נולדת אחותה אלה, והן מכירות את אביהן כאדם נוקשה וקפדן. נוראים הם דבריה של שוש אביגל במבוא על אביה: "גדלתי בביתו של איש מת, איש חכם וחזק, אבל מת". סיפורי השואה נוכחים בביתם כל העת, אבל רק כשהן קוראות את רשימותיו של אביהן, מתברר להן כמה מעט הן יודעות.

בדיוק אותם הדברים אני יכולה לומר על עצמי: גדלתי מוקפת בסיפורי שואה, אבל כל כך מעט אני יודעת על גורל משפחתי. וגם מפחדת לדעת, מה בדיוק אירע לאנשים שאת פניהם אני מכירה היטב מן התמונות בשחור לבן ששמרה סבתי באלבום.

רק עכשיו אזרתי עוז לקרוא את הספר הזה שמונח אצלי כמעט עשרים שנה, אחרי שצפיתי בסרט "החטאים" של אבי נשר ולא אהבתי אותו. אם כבר בוחרים לספר סיפור אמיתי, מוטב לדעתי להסתפק באמת כפשוטה.

אבל על כך אכתוב בפעם אחרת.

רשימה ראשונה

רשימה שנייה: חלום אחשוור של ברוך מילך

רשימה שלישית: כתב המחילה של הסרט "החטאים"


ברוך מילך / ואולי השמים ריקים, יד ושם, 1999