הפצצת דרזדן בזיכרון הגרמני

היום, ה-4 בינואר, הוא יום הולדתו של אחי המנוח, הפרופסור גלעד מרגלית ז"ל. אחד ממחקריו החשובים ביותר של אחי עסק בניסיון הגרמני להפחית מאשמת השואה על ידי האדרת סבלם של הגרמנים במלחמת העולם השנייה, מחקר שעיקרו הובא בספרו "אשמה, סבל וזיכרון, גרמניה זוכרת את מתיה במלחמת העולם השנייה", שהתפרסם בשנת 2007 בהוצאת אוניברסיטת חיפה. בספרו עסק אחי בהרחבה במיתוס של דרזדן, ובעיקר בהשפעת המלחמה הקרה על התפשטות המיתוס, והשימוש בו עד ימינו אלה. לפני כמעט שנתיים התפרסם ב"די צייט" מאמרו של הפרופסור דיטמר זיס, שמתאר את שורשיו הנאציים של מיתוס דרזדן, והוא משתלב במחקרו של אחי. אני מביאה כאן תרגום של המאמר בכמה קיצורים.  

די צייט, 13 בפברואר 2015, גיליון 7.

פצצות על המערב

עד היום מעצבת התעמולה הנאצית את זכר חורבן דרזדן לפני 70 שנה

מאת דיטמר זיס, פרופסור להיסטוריה חדשה באוניברסיטת אוגסבורג

שבעה ימים ושמונה לילות בערה העיר. תושביה נשרפו, נהרגו, הורעלו. חומותיה הקורסות קברו תחתיהן 135,000 מתים, 75,000 יותר מאשר בהירושימה. "סדום בסכסוניה", הכתיר "דר שפיגל" בשנת 1963 את כתבתו על ספרו החדש של ההיסטוריון הבריטי דיוויד אירווינג, שבו תוארה "נפילת דרזדן" ב-13 וב-14 בפברואר 1945. היקף החורבן היה תנ"כי, "פעולת טרור סתמית", במלים אחרות: הקרבנות האמיתיים של מלחמת העולם השנייה הם הגרמנים.

ספרו של אירווינג, שנודע לימים כמכחיש שואה, עשה כותרות בגרמניה כמו גם באנגליה. הוא נתפס כמספק הוכחות לכך ש"פירנצה על האלבה" חסרת-המגן נפלה קורבן לברבריות של בעלות הברית ולאסטרטגיה רצחנית של מלחמת אוויר. אירוינג גם הצביע על האשמים: ארתור האריס, מפקד חיל האוויר המלכותי, וראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל.

העובדה שגם בריטי טוען את מה שרבים בגרמניה היו תמיד משוכנעים בו, הלהיבה את הציבור הגרמני. גם ב"די צייט" הופיעה בספטמבר 1964 – בעוד משפט אושוויץ מתנהל מזה כשנה – כתבה לרגל תרגום ספרו של אירוינג לגרמנית מאת מרגרט הופמן, שפסקה: "רצח ההמונים הגדול ביותר בתולדות האנושות, שהתרחש במהלך יום אחד, הוא לא זה שסבלו תושבי הירושימה, כפי שמניחים כמעט אוטומטית, אלא זה של תושבי דרזדן". דרזדן הוצגה יותר מכל עיר אחרת כסמל לחוסר הטעם שבמלחמה ולאסטרטגיה הצבאית המפוקפקת מבחינה מוסרית של בעלות הברית.

זיכרונות מלחמת האוויר מעולם לא היו בגרמניה "טאבו", כפי שטוענים לעתים כה קרובות, לא במזרח ולא במערב. להיפך: החוויות במרתפים ובבונקרים, מראה הרחובות הבוערים, היו לעתים קרובות החוויות היחידות מן הרייך השלישי שנדונו ברצון, בגלוי ובפירוט בחוג המשפחה. מאז 1945 משל בכיפה הסיפור על לידתן מחדש של הערים הגרמניות, שקוממו את עצמן מתוך ההריסות. במערב-ברלין, בהמבורג, קלן, הנובר ובערים רבות אחרות, התהוו בחורבות הכנסיות אתרי זיכרון בולטים,

בנוסף לכך עיצבה המלחמה הקרה את התיאור: בעוד שבמערב-גרמניה התחשבו לפחות רשמית בבנות-הברית המערביות, במזרח אימצו ללא עכבות את הטרמינולוגיה הנאצית ודיברו על "מתקפות הטרור האנגלו-אמריקניות". מאז שנות התשעים ניתן להבחין כיצד הדיבור על מלחמת-האוויר כ"טאבו" וכ"חור בזיכרון" נקשר לטענה על קורבנות המלחמה הגרמניים שלכאורה "נשכחו" ולתלונה על פשעי מלחמה של בעלות הברית. הדבר נכון במיוחד לגבי דרזדן.

אין הרבה מחלוקת לגבי האירוע עצמו. ההתקפה נעשתה במודעות מלאה לכך שתיפגענה מטרות אזרחיות ומספר רב של פליטים. דרזדן היתה עבור בעלות הברית מטרה צבאית חשובה בשלבי המלחמה האחרונים: עיר מבוצרת שלא נפגעה, צומת תחבורה אסטרטגי לחניית כוחות ולהגנה על הבירה ברלין.

ההפצצה הבריטית לא נבדלה במהותה ממתקפות אחרות. הפצצת הערים הגרמניות, ביניהן גם לייפציג וחמניץ, נועדה לחסום הובלת דלק, לפגוע בתשתיות של הרייך וליצור כאוס, ומטרות אזרחיות נכללו בכך.

המפציצים הבריטים טסו בליל ה-14 בפברואר 1945 והטילו על העיר בשני גלים 2646 טון פצצות. בניגוד לטענות לא השתמשו בפצצות זרחן ולא בגיחות עומק להרג אנשים. ההרס היה גדול: כנסיות בארוק, בתי אזרחים וארמונות, 75,000 דירות מתוך 220,000 נהרסו. מספר האנשים שנהרגו נותר זמן רב במחלוקת קשה. רק בשנת 2010 בדקה ועדת היסטוריונים מטעם העיר את כל המקורות והגיעה למסקנה שמספר הקורבנות המקסימלי הוא 25,000 נפש.

הפצצת דרזדן מאפילה עד היום על הפצצת ערים שניזוקו קשה יותר כמו וירצבורג ופורצהיים. גם הן נחרבו בשבועות האחרונים למלחמה, כשלא היה עוד ספק בניצחון בעלות הברית. את מקומה המיוחד בזיכרון הקולקטיבי חייבת דרזדן לתעמולה הנאצית. בינואר 1945 פתח המיניסטריון של גבלס במערכה גדולה אחרונה. כדי לגייס נשים וילדים, נכים וקשישים, אך גם כמסר לעולם, תיאר מיניסטריון התעמולה את הרייך השלישי כקורבן של תכניות השמדה עתידיות ארוכות טווח של בנות הברית. לכך התאימה ההתקפה על דרזדן בדיוק. כבר ב-15 בפברואר הפיץ משרד החדשות הגרמני בהוראת גבלס את הפרשנות התואמת: "מתקפת הטרור" נגד עיר הבארוק הינה ההוכחה האחרונה לכך, שבעלות הברית אינן תוקפות מטרות צבאיות, אלא חפצות להשמיד את הגרמנים.

בעוד שאמצעי התקשורת הבריטים לא הקדישו לכך תשומת לב מיוחדת, במקומות אחרים התפשטו החדשות מהר. קודם כל בעיתונות השבדית הנייטרלית, הופיעו דיווחים יזומים של התעמולה הנאצית, שסיפקו מידע על היקף ההרס. מדובר שם על "קורבנות בחיי אדם שלא נודעו כמותם", על טרגדיה של עיר, על מצוקת הפליטים ועל מספר כמעט אינסופי של הרוגים. העיתון "סוונסקה מורגנבלאדט" דיווח ב-17 בפברואר בהסתמך על "מקורות מהימנים", על מאה אלף מתים. כשניים וחצי מיליון איש שהו בדרזדן בזמן המתקפה.

עיתונים אחרים, גם בארצות-הברית, אימצו מספרים אלה. דרזדן שוב לא הופיעה כמתקפה צבאית אחת מרבות, אלא כהתגלמות אלימות נטולת-מידה של בעלות הברית. ב-27 בפברואר הודיע העיתון "סוונסקה דאגבלאדט" לבסוף, שמספר המתים קרוב יותר למאתיים אלף מאשר למאה אלף, מספר שזכה מאז לתפוצה רחבה.

בעלות הברית עצמן שיחקו לידיו של גבלס: ב-16 בפברואר דיווחה סוכנות הידיעות אי-פי על מסיבת עיתונאים במטה הראשי של כוחות הפלישה של בעלות-הברית, לכאורה אימץ מישהו אחרי המתקפה על דרזדן אסטרטגיה חדשה, שמכאן ואילך הוחלט על "מתקפות טרור מכוונות על מרכזי אוכלוסין גרמנים", ושימוש חסר-אבחנה בכל האמצעים שעומדים לרשותם.   

אמנם בעלות הברית ניסו לעצור את הדיווח הכוזב, אך הוא כבר התפשט בעולם, והוכיח כביכול את מה שגבלס טען חזור ושוב ביתר קדרות. רוברט לי, ראש חזית העבודה הגרמנית, זעם: בעיתון הברלינאי "דר אנגריף" הוא הסית נגד מתקפת האוויר שפתחו בה "שכירי היהודים", שהפכה את מחצית האומה לחסרי בית והחריבה את "היהלום שבכתר", שכיית האמנות השלווה דרזדן. ובדיוק ברוחו של היטלר ניסה לי להפוך את החורבן למועיל למהפכה הנאצית: בעקבות החורבן יש צורך לבטל את כל המוסכמות האזרחיות, כל הגבולות וכל ההגנות, ולהתנפל במלוא העוצמה על מחרחרי המלחמה היהודים-בולשביקים.

בשבועון הברלינאי "הרייך" הופיע ב-4 במרץ תחת הכותרת "המות בדרזדן" מאמר מאת רודולף שפארינג, שניתח את המתקפה ותיאר אותה כחד-פעמית. שפארינג לא הציב במרכז את מות הגיבורים, כפי שהתעמולה הנאצית עשתה זמן כה רב, אלא את השאיפה האישית והנכונות לעזרה של "קהילת העם", שלמרות האסון של דרזדן או דוקא בגללו, מגלה דבקות רבה יותר מאי פעם. המתקפה מוכיחה מה קורה, כאשר התרבות המערבית מתמסרת להרס עצמי. דרזדן, הסמל, "נאמנת נכסי הכלל של המערב" הושמדה, ונפלה קורבן לציניות ולאלימות של מלחמת האוויר האנגלו-אמריקנית.

באופן כזה הפכה דרזדן בתוך מספר שבועות לסמל ניהול המלחמה הנפשע כביכול של בעלות-הברית, מין "עירבון מוסרי" שהמשטר הנאצי רצה לנצל לא רק בחודשי הסבל האחרונים של המלחמה, אלא גם בפולמוס הבלתי נמנע לאחר המלחמה על האשמה במלחמה ובפשעים שבוצעו בה.

רבים ממוטיבים אלה חזרו לאחר 1945 ולמרבה הצער גם היום הם לא נעלמו. כך קשרה עצמה מדיניות הזיכרון של מזרח-גרמניה באופנים רבים לתעמולה הנאצית. בשנים 1946 ו-1947 עוד דיברו פקידים קומוניסטים על שותפותם של הגרמנים במלחמת האוויר ורק אז התלוננו על מות חפים מפשע בעיר. עם החרפת המאבק בין שתי הגרמניות נעלמו הנימות של ביקורת עצמית גרמנית. יותר ויותר דובר על "פשעי בעלות-הברית", נטען שמלחמת האוויר הסירה את המסוה מעל האימפריאליזם המערבי. שוב דיברו על דרזדן "חסרת-המגן", שהופצצה כי המערב שאף להרוס את הטריטוריה העתידית של הסובייטים, וכך למנוע את בניית הסוציאליזם. דרזדן הפכה להיסטוריה של סבל עירוני ובה בעת לאגדה סוציאליסטית של גבורה ובנין מחדש. כמו כן היא איפשרה את תיאור ההפצצה כ"פשע אימפריאליסטי-פשיסטי", לצורך ביקורת על מגמות הרסטורציה של מערב-גרמניה. במקום ההיסטורי, ובתולדות הנאציזם בסכסוניה, לא התעניין כמעט איש: דרזדן המשיכה להיחשב ל"קורבן חף מפשע".

ב-14 בפברואר 1982 צוין לראשונה בטקס כנסייתי בעיר גורל היהודים (ב-Annenkirche). כעת עמד במרכז תפיסתן של הכנסיות במזרח ובמערב מושג ה"פיוס", פיוס במיוחד עם ערים שנהרסו בידי הגרמנים, כמו קובנטרי. ההתיחסות היתה בעיקר לחוסר התוחלת שבמלחמה. שאלת האשמה הודחקה והתפוגגה בתוך השיח על שלום ומחילה.

גם אחרי 1989 נותרה דרזדן לתושביה כעיר שלגורלה אין אח ורע. מי שדיבר על דרזדן יכול היה כעת להתנגד למלחמה בעיראק ובה בעת לזכור את הגרמנים כקורבנות של מלחמת העולם השנייה.

במרתון הזיכרון בשנת 1995 היה זה הנשיא רומן הרצוג, שניסח בדרזדן את ההשקפה הממלכתית החדשה: לא התחשבנות ותלונות, אלא צער בלבד. הרצוג לא דיבר על המקום ההיסטורי, אלא על ההתנגדות למלחמה בתור שכזו. כפי שציין ההיסטוריון [הישראלי] דן דינר בהקשר אחר, היתה זו "אנתרופולוגיזציה של הסבל", שאיננו מכאיב יותר לאיש, ולכן איננו רלוונטי.

עם הזמן התפתחו יוזמות לשלב את הזיכרון היהודי והנאצי של העיר. בהיסטוריה הנאצית של דרזדן מיעטו לטפל. מסוף שנות התשעים צועד בעיר הימין הקיצוני "נגד שואת ההפצצות".

סוף המאמר

המונח "שואת ההפצצות" מוביל אותי לעמוד 133 בספרו הנ"ל של אחי, שם הזכיר את אותו ציטוט מכתבתה של הופמן ב"די צייט" שגם זיס מצטט. ואחי ממשיך וכותב:

"בשנת 1965, לרגל יום השנה העשרים להפצצה, הופיע מאמר ארוך בעיתון הליברלי "זידדויטשה צייטונג, שכותרתו "מדוע נגזר על דרזדן לגווע?" לדברי הכותב "הטבח הנורא ביותר לא אירע בהירושימה, אף לא בנגסקי, אלא בדרזדן." המאמר מלווה בטבלת ההפצצות הקשות ביותר במלחמת העולם השנייה. בראש הטבלה – דרזדן, עם 130,000 חללי הפצצות [נתון מומצא שנלקח מספרו של מכחיש השואה דיוויד אירווינג.] אחריה טוקיו (84,000 הרוגים), הירושימה (71,000 הרוגים), המבורג (43,000 הרוגים) ונגסקי (36,000 הרוגים). בצד המאמר תצלום שריפת גופות של חללי ההפצצה במרכז דרזדן. ככל הידוע לי זה תצלום ראשון מסוגו שהתפרסם בעיתונות ברפובליקה הפדרלית. התצלום התפרסם גם בספרו של אירווינג. הבחירה בו מצביעה, לדעתי, על קיומו של מרכיב סמוי מובנה בסוגיית דרזדן. תצלומי ערימות הגוויות שהתפרסמו בתקשורת בגרמניה המערבית במהלך המלחמה הקרה היו ברגיל תצלומי גופות של יהודים. הם שהיו לייצוג החזותי של אושוויץ – ההשמדה המתועשת של בני אדם בידי הנאצים – כזוועה ייחודית בתולדות האדם.

הצגת תמונה זהה, לכאורה, של ערימת גוויות של גברים, נשים וילדים גרמנים שהרגו בעלות הברית, מתריסה, תוך שימוש בייצוג שנקשר לשואה במובהק – כי גם האנגלים והאמריקאים אחראים למעשי זוועה דומים נגד אזרחים גרמנים תמימים. מטרתה היא לערער את ההכרה שחלחלה בהדרגה אל התודעה הקיבוצית הגרמנית מאז 1945, כי פשעי הנאצים חורגים ממקרים רווחים של הרג אזרחים במהלך מלחמה. תכליתה לקעקע את תחושת האחריות הקיבוצית לזוועה ייחודית, שגברה בציבור הגרמני מסוף שנות החמישים."

ולא יכולתי שלא לחשוב על כך שספר הכחשת השואה של דיוויד אירווינג תורגם לגרמנית מיד לאחר צאתו לאור וזכה שם להתלהבות כללית, ועד היום הוא מעצב את הזיכרון הגרמני. ספרו של אחי, למרות שהוא ועבודתו מוכרים היטב בקרב ההיסטוריונים הגרמנים, לא תורגם לגרמנית עד היום.

ועוד הערה: רוברט לי, ראש אירגון חזית העבודה הגרמנית, כביכול הסתדרות העובדים הגרמנית של המפלגה הנאצית, ותועמלן נאצי ממדרגה ראשונה, הוא זה שאחראי לצי הספינות Kraft durch Freude (עוצמה מתוך שמחה), שלכאורה נועד לספק שיט תענוגות לפועלים, ולמעשה נועד לעקוף את האמברגו על אספקת נשק וסיוע לספרד הפשיסטית, ובאמצעותו הושטו לאי מדיירה הטייסים הגרמנים שהפציצו את גרניקה וגם פונו באמצעותו לאחר ההפצצות חזרה לגרמניה. בספרו "בהילוך סרטן", שהיה רב-מכר אדיר בגרמניה, תיאר גינתר גראס את רוברט לי וצי הספינות שלו כמופת של סוציאליזם ודאגה לפשוטי העם, עוד דוגמה להתמדתה של התעמולה הנאצית בשיח הגרמני עד ימינו - על כך ברשימותי "הסיפור הנאצי של גינתר גראס", ו"הפצצת גרניקה ותעמולת גינתר גראס".