בזכות
בתי שרון צפיתי אתמול בנשימה עצורה בסרט "מאחורי המספרים", שמאד משמח
לצפות בו, כי הוא עושה קצת צדק עם נשים אמריקניות שחורות שעבדו בנאס"א,
סוכנות החלל האמריקנית, ותרמו תרומה מכרעת לפרוייקט החלל האמריקני, תוך שהן סובלות
מאפליה וקיפוח קשים הן כנשים והן כשחורות עור, וגם מאד מעציב לצפות בו, כי אי אפשר
שלא לחשוב כמה המאבקים של הנשים בו עדיין רלוונטיים ואקטואליים לגמרי. כשצפיתי בטראג'י
פ. הנסון, שמשחקת באופן מרגש ביותר את המתמטיקאית קתרין גובל-ג'ונסון, רצה בגשם
לשירותים המרוחקים של הנשים ה"צבעוניות" כפי שמכנים אותן בשפה נקייה
הלבנים – הן עצמן מעדיפות לומר על עצמן negro women בלי כחל ושרק שהגזענים
נזקקים לו – לא יכולתי שלא לחשוב על כתבה שראיתי לא כל כך מזמן באחד מערוצי
הטלויזיה, על מפעל בגליל שאוסר על עובדות קבלן שמועסקות בו להשתמש בשירותי הנשים
בבניין שבו הן עובדות, ומחייב אותן לצאת לשירותים מרוחקים, וזאת בטענה המעליבה שהן
מלכלכות את שירותי הנשים, כי כשמפלים ועושקים, צריך גם להעליב ולהשפיל, זה אמור
להצדיק את האפליה, אבל זה ממש ממש לא. הסרט מבליט שלוש מהנשים שהצטיינו במיוחד
בהישגיהן, המתמטיקאית דורותי ווהן, שבימי מלחמת העולם, בשנת 1943, החלה לעבוד
במרכז המחקר של לנגלי שלימים הפך לחלק מנאס"א, ועמדה שנים רבות בראש צוות
המתמטיקאיות השחורות שפעל בו בתנאי הפרדה ואפליה, קתרין ג'ונסון, המתימטיקאית שהתמחתה
בגיאומטריה אנליטית וחישבה את מסלולי החלליות ואתרי הנחיתה שלהן, ומרי ג'קסון שעתרה
לבית המשפט כדי להשתתף בשיעורים שיכשירו אותה ללימודי הנדסה, ולימים שירתה
בנאס"א כמהנדסת, אבל בספר התיעודי שעליו התבסס הסרט, Hidden
Figures, ספרה
של מרגוט לי שטרלי, בעצמה בתו של מהנדס שחור במעבדת החלל בוירג'יניה, שזכתה להכיר
בילדותה חלק מן הנשים שעבדו בסוכנות החלל האמריקנית, מוזכרות נשים רבות נוספות,
למשל מרים מאן, שהתעקשה להסיר בסתר שוב ושוב את המדבקה "צבעונים" משולחן
הקפה הנפרד של הנשים השחורות, עד שהמדבקה חדלה להופיע שם. המאבק של הנשים השחורות
נגד ההפרדה והאפליה וההשפלות האינסופיות היה ארוך וקשה ואיטי, ולא קצר ודרמטי כמו שחלק
ממנו מוצג בסרט, אבל הסרט חושף לא מעט מן הניצול והאפליה של הנשים השחורות, שבנוסף
לאפליה בשכר, במעמד ובהכרה, שאיתה התמודדו גם הנשים הלבנות בנאס"א, שגם
סיפורן הושכח שנים רבות והתפרסם רק לאחרונה בספרה של נטליה הולט Rise
of the Rocket Girls,
נאלצו הנשים השחורות להתמודד גם עם השפלות ההפרדה הגזעית בוירג'יניה הגזענית,
שאסרה על נישואים בין-גזעיים וכפתה הפרדה גזעית במוסדות חינוך, באוטובוסים
ובמקומות ציבוריים אחרים. מאבקן של הנשים להתקדם ולממש את יכולותיהן בשירות סוכנות
החלל התקיים על רקע מאבקי הקהילה השחורה לביטול חוקי ההפרדה הנוקשים בוירג'יניה
בפרט ובארצות-הברית בכלל, והוא היה ארוך וקשה ומכאיב מאד.
סיפורן
של הנשים בנאס"א החל בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר המחסור בגברים הביא לגיוס
נשים לעבוד כמחשבות החישובים הנדרשים למעבדת התעופה ומאז 1958 מעבדת החלל בהמפטון
וירג'יניה (מרכז לנגלי למחקר), תחילה בעיקר נשים לבנות ואחר כך גם נשים שחורות, computers, כפי שהן נקראו, ממש
באותה מלה שבה כונו מאוחר יותר המחשבים האלקטרוניים. הנשים גויסו מפני שהיה מחסור
בגברים עקב המלחמה, מפני שהעבודה היתה מרובה וקשה, ומפני שהכישורים שנדרשו לעבודה
התובענית היו גבוהים מאד, מבלי שאיש העלה בדעתו להעניק להן מעמד או שכר שניתנו
כמובן מאליו לגברים בעבודות דומות. רוב הנשים עבדו שם תקופות קצרות, עד שנישאו
וילדו ילדים וכמנהג הזמן חדלו לעבוד עם נישואיהן או לכל המאוחר עם לידת ילדיהן, אם
לא נזקקו נואשות לשכרן. קתרין גובל ולימים ג'ונסון עבדה תחילה כמורה בתיכון
ובקולג', והחלה לעבוד בנאס"א בשנת 1953. בעלה חלה בסרטן ונפטר בשנת 1956,
והיא הפכה למפרנסת יחידה לשלוש בנותיהם,
עד שנישאה מחדש בשנת 1959 לג'יימס ג'ונסון. היא היתה ילידת מערב וירג'יניה, צאצאית
להורים ממוצאים מעורבים – מצד אחד שפחה שחורה שילדה ילדים לבעליה הלבן, מצד אחר ילידים
אינדיאנים. במערב וירג'יניה שבה גדלה היא סבלה פחות מאפליה מכפי שתסבול לימים
בוירג'יניה, שבה שררה עדיין בשנות הששים הפרדה גזעית אכזרית.
כשצפיתי
בוידיאו של ראיון שנערך עם קתרין ג'ונסון הקשישה, כיום כמעט בת 100 שנה, חשתי
מוזר. היא נראתה לי לגמרי לבנה, ולא הבנתי מה שחור בה. זו לא היתה הפעם הראשונה
שבה התקשיתי להבחין במה שמכונה בארצות-הברית "שחור" או "
צבעוני". זר כנראה לא יבין את שיטת הקיטלוג של בני אדם בארצות-הברית, שנדמה
לי שלא מעטים מבני עמנו היו נחשבים בה ל"צבעונים". נדמה לי שהשחקניות
שנבחרו לשחק בסרט כהות עור יותר מן הדמויות המקוריות, וזה הזכיר לי טענה שהועלתה
נגד הנשיא אובמה, שעורו הושחר כביכול בפוסטרים כדי לקרוץ לציבור השחור. רוב מי
שמכונים שחורים בארצות-הברית, גם מישל אובמה ביניהם, הם בני תערובת של שחורים
ולבנים, וכשחושבים על כך בהקשר של מדיניות ההפרדה האכזרית בין שחורים ללבנים, הרי
שאין מדובר רק בהסתייגות ממראה חיצוני של אנשים, אלא בשיטת דיכוי שהסימון של הזולת
כנחות משמש בה יותר מטרה מאשר אמצעי, ובכך היא דומה לאופן שבו סימנו הנאצים את
היהודים בגרמניה: הרבה יותר משיהודי גרמניה היו שונים מהנאצים – בפועל הם נבדלו
מעט מאד במראם מהגרמנים – הם סומנו כשונים, כמושא לאפליה ופגיעה שנועדו להצדיק
הירארכיה חברתית דכאנית ומלאכותית לגמרי, ולבסוף גם רצחנית. ליהודים ששירתו
בנאס"א היה חלק חשוב בסיוע לנשים השחורות, כפי שבכלל היה ליהודים חלק חשוב
בסיוע למאבק השחורים. אולי בימים האלה כדאי להיזכר בברית היפה הזאת שהתפרקה מאז,
ולחדש אותה, לאור המתרחש בארצות-הברית בימים אלו.
כאמור
הסרט הסוחף הזה, שמתמקד ברגעי השפל של המאבק הבין-גזעי וברגעי השיא של המירוץ לחלל
האמריקני, נותר לגמרי רלוונטי ואקטואלי - לא יכולתי לצפות בו מבלי לחשוב כמה
מוכרות לי עד זרא הסיטואציות האלה: להיאבק על כך ששמי יופיע על עבודתי, כאילו היתה
זו הדרישה המוזרה ביותר בעולם, לחוות שוב ושוב כיצד אחרים, לרוב גברים, מנכסים
אותה לעצמם ולצרכיהם כאילו הייתי שקופה, לעמוד בחדר מלא גברים שלאיש מהם אין הידע
שלי, שהצלחתם תלויה בעבודתי, ולדעת שכולם מקבלים שכר שאני יכולה רק לחלום עליו,
וכולם מתנשאים עלי ומתפארים בעבודתי כאילו הם עשו אותה, כאשר לעתים אינם מסוגלים
אפילו להבין מה עשיתי ואיך, להבין שוב ושוב שהברירה היחידה העומדת בפני היא לבצע
את עבודתי מבלי לזכות בשכר, במעמד, בכבוד ובהכרה המגיעים לי, ולהשלים עם ניצול,
עלבונות והשפלות, או לסרב וללכת הביתה, כי אין שום סיכוי שהיחס אלי ישתנה, והצלחת עבודתי
תוביל אך ורק לניסיונות חוזרים ונישנים לנצל אותה בחינם או בשכר מעליב ובתנאים
משפילים, לעולם לא בתשלום שכר הוגן והכרה רישמית בתרומתי. כמה הערצה אני חשה כלפי
הנשים האלה, שהסכימו לסבול לאורך שנים כה רבות את הניצול, ההשפלות וכפיות הטובה
הנוראה, ועמדו בכך לאורך שנים, כדי לבצע עבודה שהאמינו בחשיבותה, כשהן שואבות את
כוחן זו מזו ומבני משפחתן, ובעיקר מאמונה פנימית ביכולתן ובחשיבותן. צריך כוח נפשי
עצום כדי לעמוד בכך לאורך שנים על גבי שנים ולהמשיך לעבוד ביעילות, כוח שאני
התקשיתי מאד לגייס, ואני מסירה את הכובע בפני הנשים האמיצות של נאס"א,
שסופסוף, באיחור גדול מדי, כשרובן כבר אינן בחיים, מקבלות משהו מהכבוד שהגיע להן
בחייהן, ובושש כל כך להגיע.
Margot Lee Shetterly, Hidden Figures, The
Story of the African-American Women who
helped win the Space Race, 2016