פגישה ראשונה

הפעם אושר לא רצה לרדת לגן הפעמון, ופנה לחצות את הכביש אל טחנת הרוח של מונטיפיורי וגן בלומפילד הירוק, שבחורף אנחנו ממעטים לבקר בו, כי כשיורד גשם הדשא הופך בוצי, וקר מדי לאושר להתרחץ במזרקה, כמו שהוא אוהב לעשות בימי הקיץ. עברנו את המזרקה והמשכנו בשביל העובר על פני מערות הקבורה העתיקות, וממולנו בא בחור צעיר עם תרמיל ושיער ג'ינג'י מתולתל, ושאל בעברית טובה למדי ובמבטא אמריקאי אם יש כאן שער צהוב, ואמרתי לו שאני לא מכירה כאן  שער צהוב, והוא שאל לאן מוביל השביל, ואמרתי לו שמתחתינו טחנת הרוח ומצד שני, מעבר לכביש, גן הפעמון, והוא אמר מה, לא פה גן הפעמון? ואמרתי לו שלא, שיבוא איתנו ואראה לו איפה גן הפעמון, ונזכרתי שלגן הפעמון באמת יש שערים צהובים, רק שלרוב אני לא חושבת על זה, והתחלתי לחזור אחורה בשביל ואושר הושיט לו את האיצטרובל שהחזיק בפיו והוא אמר איזה כלב חמוד, ואז התקשרה אליו בחורה והוא אמר לה כן, כבר הבנתי שאני לא בגן הנכון, עכשיו מראים לי את הדרך, ושאלתי אותו מאין הגיע והוא אמר שממרכז העיר, ותהיתי איך הוא נקלע דוקא לכאן, במקום ללכת בדרך המלך, ואמרתי לו בחרת בדרך הכי יפה עם הנוף הכי יפה על העיר העתיקה, כי משמאלנו השתרעו החומות ומנזר הדורמיציון שבו עצמה את עיניה מרים אם-ישו ומשם עלתה כמובן לשמים, ואז הגענו למזרקה ואמרתי לו שפה מצטלמים חתנים וכלות, והוא אמר זאת הפגישה הראשונה שלי איתה, אולי זה לא מקום טוב, ואז כבר הגענו לשביל היורד מהמזרקה ואמרתי לו שילך ישר וימינה וגן הפעמון יהיה מולו, והוא ירד בשביל ופנה שמאלה, וצעקתי לא, בכיוון ההפוך, אבל הוא כבר לא שמע, ואמרתי טוב, יש אנשים שתמיד יבחרו בכיוון הלא נכון, אבל מישהו כנראה תיקן אותו, כי אחרי דקה או שתיים ראיתי אותו חוזר והולך לכיוון הנכון, וחשבתי טוב, בכל זאת הם ייפגשו, מזל שיש היום טלפונים ניידים ואפשר להתקשר ולתאם, ורציתי כבר לחזור הביתה, אבל אושר התגלגל והתגלגל בדשא וזרק ותפס איצטרובלים שהתגלגלו בגן בשפע, ואז ראיתי בשביל העולה אל המזרקה את הג'ינג'י והפגישה שלו, הם היו די רחוקים ממני ורק ראיתי שהיא לובשת חצאית ומעיל ויש לה תלתלים שחורים אסופים לזנב-סוס, וחייכתי לעצמי שכנראה הרשמתי אותו בדברים שלי על הנוף הכי יפה, ולכן הוא לוקח אותה לשם, כי סתם ספסלים לשבת עליהם יש בגן הפעמון די הצורך, ואז הסתכלתי אל המזרקה וראיתי שם חתן וכלה מצטלמים, ונזכרתי שזה יום שלישי של החתונות, ואושר הבחין מיד שאני לא נחושה די הצורך ללכת הביתה, ומשך אותי שוב אל המזרקה, וראיתי את החתן נושק לכלה שהשתעלה ומחטה את אפה בממחטת נייר, והיו שם שני צלמים שביימו אותם, ואמרו להם להחזיק ידיים ולכרוע ולהתרומם ולהסתובב וכל מיני כאלה דברים, אבל מדי פעם היו צריכים להפסיק את הצילומים כדי שהכלה תשתעל ותמחוט את אפה, ובכל פעם שזה קרה החתן הגניב לה נשיקה ליד האוזן. לא נעים להיות מצוננת בחתונה שלך, אבל ככה זה בחורף, צריך לשים על כל שולחן ליד סלט הוולדורף חבילת ממחטות, וגם אחת מתחת לחופה, ובכלל זה לא כל כך הוגן שהחתן בחליפה והכלה רק בשמלת תחרה לבנה שמאד קר ללבוש רק את זה בקור של ירושלים, אבל לפעמים דוקא אלה שמתחילים קצת ברגל שמאל מאושרים יותר מאלה שהחתונות שלהם מושלמות ואחרי שנה הם מתגרשים, ואושר משך אותי הלאה לתוך הגן אל מדרונות הדשא התלולים שהוא אוהב להתגלגל בהם, ואז ראיתי את הג'ינג'י והשחרחורת יושבים שם על ספסל מתחת לעצים. הוא ישב כשגבו אליי ופניו אליה ודיבר אליה, ואני ראיתי את פניה מחייכים אליו חיוך רחב, ואושר רצה ללכת אל הג'ינג'י, כי הוא הרגיש שהם כבר חברים, ואני התביישתי להיראות כאילו אני עוקבת אחריו, ואולי באמת עקבתי אחריו, בכל אופן לא ממש התנגדתי לראות מה קורה, אבל הבושה גברה, ואמרתי לעצמי תלכי כבר הביתה קופידונת מציצונת עם כלב הסוואה, ומשכתי את אושר דרך השער הגדול של גן בלומפילד שנמצא בדיוק מול הירידה לעיר העתיקה שתמיד רציתי לרדת בה ומעולם לא ירדתי. עד מלחמת ששת הימים כל זה היה שטח הפקר בשליטה ירדנית, ורק במלחמת ששת הימים כשהייתי בת אחת-עשרה ואחי בן שמונה, אבי לקח אותנו במכונית הפיאט החדשה שקנה והיתה מתחממת כל הזמן יותר מדי והצטרכנו לעצור ולחכות שהיא תתקרר, אבל נסענו בה לראות את כל הכיבושים החדשים לפני שיחזירו, ככה אבי אמר, וקודם כל נסענו לטחנת הרוח של מונטיפיורי והתפעלנו מהמרכבה שאחר כך שרפו ואחר כך גם שיחזרו בשביל התיירים, ובאיזה אלבום נשכח יש אפילו תמונה שלנו שם במכנסיים קצרים. מאז עברו חמישים שנה וטיילתי כל כך הרבה בשטח ההפקר, ועדיין בכל פעם יש לי תחושה מוזרה של חציית גבול, ומין כיווץ בבטן של סכנה, ובכל זאת אני באה לכאן עם אושר וחוצה איתו את הגן ומציצה באחוריו של מלון המלך דוד ובכניסה לעובדים שלו שממנה נכנסים העובדים שבאים מהעיר העתיקה, כי אולי זה יפגע במוניטין של המלון אם הם יכנסו מהכניסה הראשית, אבל הפעם יצאנו מהשער הראשי מצדו השני של המלון, ואמרתי לעצמי בלב תזמינו אותי לחתונה שלכם, כי אין עוד דבר שמרומם את הנפש כמו אהבה צעירה.