דונלד טראמפ והסכסוך הישראלי-פלשתיני

אינני יכולה להפסיק לחשוב על מופע השחצנות שהציגו אתמול ירון לונדון ורביב דרוקר בתכניתו של לונדון. הנושא היה דונלד טראמפ, וסיכוייו להביא להסדר בין ישראל והפלשתינים, שירון לונדון הלעיג עליהם, ורביב דרוקר הישווה את טראמפ לביל קלינטון, שהיה בקי בכל פרט הנוגע לתכנית ההסדר שהציע, וטען שטראמפ איננו מבין דבר וכי עומק הבנתו כעומק קרטון, ובכך פיקפק גם בדברי מקורותיו שיידעו אותו כי טראמפ דוקא מעודכן היטב בפרטים. מותר להתנגד לטראמפ ומותר גם לתעב אותו, אני עצמי מודה שאני מתעבת את האיש ונתתי לכך ביטוי לא פעם, אבל דבר אחד אסור לעשות: אסור לזלזל בדונלד טראמפ, ומי שמזלזל בו, סופו להצטער על כך.

אינני יודעת כמובן אם טראמפ יצליח להשיג הסדר בין ישראל לפלשתינים, וזאת מהסיבה הפשוטה, שהסדר כזה תלוי קודם כל ברצונם וביכולתם של ישראל ושל הפלשתינים להגיע להסדר, ואינני יודעת אם יש רצון ויכולת להגיע להסדר כזה. גם אינני יודעת מה באמת הציע טראמפ לנתניהו תמורת הסכמה לויתורים, אם כי קיבלנו רמזים עבים משני האישים שמדובר בשיפור יחסינו עם העולם הערבי הסוני, משהו שיכול לנוע בין ביטול מצב המלחמה בינינו לבין המדינות הסוניות, לבין יחסים דיפלומטיים מלאים. אינני רוצה לדבר על שלום, כי לדעתי גם בינינו לבין מצריים וירדן אין באמת שלום, אלא יחסים דיפלומטיים מתוחים, שזה כמובן טוב עשרת מונים ממלחמה, אבל שלום ורעות זה לא. באופן פרדוקסלי היחסים בין ישראל לפלשתינים הם היחסים הקרובים והמשמעותיים ביותר שיש לנו עם אומה ערבית כלשהי, וכך כנראה זה יישאר, כי שנאת ישראל על רקע דתי ולאו דוקא על רקע הסכסוך הישראלי-פלשתיני, מאפיינת את כל מדינות ערב, והשפעתה על יחסן לישראל גדולה יותר מהשפעתו של מצב היחסים עמן בפועל.

מתן משקל ראוי לשאלות הדתיות הוא מפתח הכרחי להבנת ושיפור היחסים במזרח התיכון, וזה דבר שלמרבה הצער קשה מאד לאנשים חילוניים לעשות. מדי פעם מאיימים עלינו שלא להפוך את הסכסוך הישראלי ערבי לסכסוך דתי, אבל הוא סכסוך דתי בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, ובשיח הישראלי על סעודיה, גם בשידורים המיוחדים הארוכים לרגל מסעו של טראמפ, שמעתי אינספור התייחסויות – לעגניות ומתנשאות – למחול החרבות שחוללו לכבוד טראמפ בסעודיה, אבל לא שמעתי התייחסות, אולי החמצתי התייחסות כזו, לעובדה הכל כך חשובה, שהכתר הסעודי רואה את עצמו לא רק כפטרון המקומות הקדושים לאיסלם בסעודיה, אלא גם כפטרון המקומות הקדושים לאיסלם בירושלים, ומסיבה זו ישנה מתיחות גם בינו לבין הכתר הירדני, שאף הוא רואה את עצמו כפטרון המקומות הקדושים לאיסלם בירושלים, ומתיחות גדולה עוד יותר בין הכתר הסעודי למדינת ישראל, שכלל איננה מדינה מוסלמית אבל מחזיקה במקומות הקדושים לאיסלם בירושלים. עוד לפני קום המדינה השפיעה השקפתו זו של הכתר הסעודי על יחסו לישוב היהודי ואחר כך למדינת ישראל, ומנהיגי ישראל, שגם כיום נוטים להתעלם מכך שהכתר הסעודי טוען בעצמו לפטרונות על המקומות הקדושים ורואה את מדינת ישראל כפולשת למקומות אלה לא רק במובן הטריטוריאלי אלא גם במובן הדתי, נטו תמיד להחמיץ את הבעייתיות שבעימות הדתי הזה ולטפח תאוריה חסרת שחר, על כך שקל יותר כביכול להגיע להסכם עם מדינות ערב שאינן גובלות בישראל מאשר עם אלה שגובלות בה ויש להן סכסוכי גבול איתה. ערב הסעודית רואה בישראל פולשת ומחללת המקומות הקדושים לאיסלם לא פחות מן הפלשתינים האדוקים ביותר בדתם, וכדאי שמנהיגי ישראל יתנו לעניין זה את המשקל הראוי.

כל זה אומר לעניות דעתי שבשורש כל הסדר בין ישראל לפלשתינים ולמדינות ערב נדרש הסדר שיכבד וייתן ביטוי לרגשות כל הצדדים לגבי הר הבית וירושלים המזרחית המקיפה אותו. בדיוק כפי שהרעיונות להקמת מדינה יהודית באיזורים שונים בעולם שאין לעם היהודי שום זיקה דתית ורגשית והיסטורית אליהם נכשלו, כך תיכשל כל תוכנית שמציעה לפלשתינים ולמדינות ערב מדינה פלשתינית שאיננה כוללת את מזרח ירושלים ואת הר הבית בפרט. אם מדינת ישראל לא תסכים לכך שהר הבית ומזרח ירושלים יחזרו לשלטון מוסלמי, או שלפחות יושג הסכם או הסדר פשרה כלשהו שבמסגרתו תהיה בעלות משותפת וניהול משותף של המקומות הקדושים, שיאפשר ליהודים להתפלל בביטחה בכותל ולערבים לחוש שהר הבית חזר לידי המוסלמים – סמכות הווקף בהר הבית שישראל, בחכמה רבה, הותירה אותה על כנה, לא תספיק לכך – אין לדעתי סיכוי להסדר.    

לכן בניגוד לפרשנים מלומדים שאולי בקיאים ממני בהרבה עניינים אחרים, אינני מייחסת שום משמעות לכך שדונלד טראמפ לא הציג תוכנית מפורטת להסדר, כי לדעתי דונלד טראמפ הבין את מהות הסכסוך טוב יותר מכמה מהם. הוא הבין היטב, אולי מפני שנסע למקום הנכון ביותר להבין זאת, ערב הסעודית, ששורש הסכסוך בין ישראל לפלשתינים ובין ישראל לעולם הערבי הוא דתי, ולכן הקושי לפתור אותו. כמו כן הוא הבין שגם הסכסוכים האחרים בעולם המוסלמי בסוריה ועיראק הם סכסוכים דתיים, בין סונים לשיעים, אבל הסכסוכים האלה למרבה הצער אינם מפריעים לו אלא משרתים אותו כרגע, במאבקו במדיניות קודמו השנוא עליו, והוא מציע איפוא לישראל לנצל את הסכסוך בין סונים לשיעים כדי להשיג שיפור ביחסיה עם המדינות הסוניות שמקורבות לארצות-הברית, והשיפור שסעודיה מעוניינת בו איננו רק מדינה פלשתינית, אלא החזרת הר הבית לשלטון מוסלמי שיהיו לה מהלכים בו, ובכך ריכוז כל המקומות הקדושים לאיסלם בידיים סוניות. זה עניינה העיקרי של סעודיה בפלשתין, והוא לא השתנה מאז כיבושה המוסלמי של ירושלים במאה השביעית לספירה. סעודיה רוצה להבטיח לא רק שליטה מוסלמית בהר הבית, אלא שליטה מוסלמית סונית בהר הבית. שליטה בהר הבית של מוסלמים שיעים, או אפילו מוסלמים סונים שכפופים לפטרונות איראנית, מפחידה אותה לא פחות משליטה יהודית.

לכן אין שום מקום ללעוג לדונלד טראמפ על ההתמקדות שלו בצדדים הדתיים של הסכסוך, שהם הצדדים המהותיים ביותר לסכסוך וגם לאפשרויות פיתרונו, אם יש כאלה, ואין טעם להלין על כך שאיננו מציע תוכנית מפורטת, אלא מבע של אהדה לישראל והבטחות תמיכה בקיומה ובביטחונה, שזה הדבר היחיד שארצות-הברית יכולה להציע, בנוסף לשיפור ביחסינו עם המדינות הסוניות שטיבו איננו ברור. במקום לאיים עלינו במדינה דו-לאומית ובאובדן הדמוקרטיה וביחס אנטיפתי כולל כמו אובמה וקרי, הוא מציע לנו גזר של הרבה אהדה אמריקאית למצבנו, והבטחה לעתיד טוב יותר שאמורים להביא לנו שיפור היחסים עם מדינות ערב הסוניות והפלשתינים, אם רק נסכים למדינה פלשתינית ולוויתור על הר הבית. את הדבר האחרון דונלד טראמפ לא אמר, אבל מכיוון שברור לי שמדובר במסר סעודי, אין לי ספק מהו תוכנו. כשהסעודים ושאר השליטים הערבים הסונים חוזרים על המסר – המאד שקרי ואנטישמי לכשעצמו – שהסכסוך הישראלי פלשתיני הוא הסיבה לכל הסכסוכים האחרים באיזור ואפילו בעולם ולכל הטרור המוסלמי, טענה שכמובן אין לה שחר, הם מתכוונים לכך שהם רוצים שלטון מוסלמי סוני בהר הבית, ועל שאר פלשתין הם יהיו מוכנים להתפשר, כלומר להכיר במידה כזו או אחרת בקיומה של מדינה יהודית ברוב שטחי פלשתין, כל עוד לא נצפה שיסכימו לשלטוננו בציפור נפשם – הר הבית, שלמרבה הצער והקושי הוא גם ציפור נפשם של רבים מהיהודים. בכך כמובן אין המוסלמים, הסונים והשיעים גם יחד, שונים בהרבה מהנוצרים שמסרבים להכיר בירושלים כבירת ישראל לא בגלל הסכסוך הישראלי-פלשתיני כטענתם, אלא בגלל האמונה הנוצרית שהיהודים איבדו את ריבונותם בירושלים לנצח בגלל סירובם להכיר באלוהותו של ישו ובגלל אחריותם לצליבתו. אם דונלד טראמפ הירבה לדבר בנאומיו על אלהים המשותף לשלוש הדתות הגדולות – כנוצרי הוא מחויב להאמין שיש אלהים משותף כזה -  סימן שהוא מבין את אופי הסיכסוך הישראלי-פלשתיני, וגם את מצבנו הבינלאומי, טוב יותר מדרוקר ולונדון ופרשנים ישראלים רבים. ומה הטעם להצליף בנו כשכזה הוא מצב הדברים? הרי אנחנו אלה שנדרשים לוויתורים שהם גם כואבים וגם עלולים להיות מסוכנים, ומה שארצות-הברית יכולה להציע לנו בתמורה הוא די מצומצם, ואנחנו אלה שכך או כך הם נרדפים ושנואים. גם נוצרים רבים, למעט אולי חלק מהאנגליקנים וחלק מהאוונגליסטים בארצות-הברית שמרגישים קרבת נפש לעם היהודי, מעדיפים מסיבות דתיות לגמרי את שלטון הפלשתינים במקומות הקדושים על פני שלטון ישראל, סובלני ככל שיהיה. כזה הוא למשל הותיקן, שכבר לפני מאה שנה הודיע למנהיגי הציונות שביקשו את תמיכתו, כי לא יוכל לתמוך ביהודים, כי "הם לא תמכו באדוננו", והכיר בישראל רק לאחר הקמת הרשות הפלשתינית, כדי שיוכל להכיר במקביל בשליטה הפלשתינית בבית-לחם. באמצעות יועצו סטיב באנון טראמפ מאד מקורב לותיקן, ולאו דוקא לאוהדי ישראל בותיקן, אם יש שם בכלל כאלה. כן, גם החיבור לותיקן מלמד אותי שמדובר בדרישה לוויתור ישראלי על שליטה במקומות הקדושים לנצרות ולאיסלם, ולא בחילופי שטחים בנגב, שהרבה פחות מעניינים את בני שיחו של טראמפ בביקורו המאד עקבי ומאד מתוכנן.

כשאני כותבת את הדברים אני יודעת שהם אינם מעודדים אופטימיות: רוב גדול בקרב היהודים איננו רוצה להיפרד מהר הבית, וגם חושש בצדק, שבהעדר שלטון יהודי במזרח ירושלים, הביקור בכותל יהפוך קשה יותר ליהודים, אולי אפילו בלתי אפשרי. לכן לדעתי חמישים שנה אחרי מלחמת ששת הימים עדיין אין הסדר בין ישראל לפלשתינים, בגלל הר הבית, וגם השלום עם מדינות ערב מקרטע. אינני יודעת אם דונלד טראמפ יוכל להשיג הסדר בין ישראל לפלשתינים, וגם אינני יודעת אם הסדר כזה יועיל לישראל או יפגע בה, אבל נדמה לי שהדרך שבחר בה טראמפ לפעול להשגת הסדר כזה, איננה בהכרח גרועה יותר, ואולי אפילו טובה וחכמה יותר, מזו שהלכו בה קודמיו.