לקח הרבה זמן עד שקיבלתי את העיתונים מגרמניה, אז אני מתרגמת רק
עכשיו:
די צייט, גיליון 18, 27 באפריל 2017
ידידים זרים
סירובו של בנימין נתניהו לפגוש את שר החוץ הגרמני, מראה שממשלת ישראל
מנהיגה את ארצה בחברה בינלאומית אפלה
מאת מיכאל תוּמַן
שר החוץ הישראלי הותיר את שר החוץ הגרמני לעמוד לפני הדלת. בנימין
נתניהו, בתפקידו הראשי ראש הממשלה, סירב לפגוש את זיגמר גבריאל בעת ביקורו הראשון
בישראל. גבריאל לא רצה "לעשות מזה דרמה", אבל אמר שזה היה "צעד
ראוי לציון". בהחלט. סירוב זה חורג באופן רדיקלי מהמסגרת, שהיתה נהוגה במשך
52 שנות היחסים הדיפלומטיים. יש מתח בין ישראל לגרמניה.
נתניהו התנהג בדומה לאותן ממשלות שמתעלמות בהפגנתיות מצורה מסוימת של
המדיניות הגרמנית. יותר ויותר מדינות אוסרות על מפגש עם האופוזיציה ומכנות זאת
"התערבות בעניינים פנימיים", עד כה רק מדינות אוטוריטריות מתחו את הגבול
הזה. כעת גם ישראל. בזמנים קשים אלה טווח התימרון של המדיניות הגרמנית מצומצם.
נתניהו סירב לפגישה עם גבריאל, מכיוון שביקר גם שני ארגונים לא
ממשלתיים, שמבקרים את מדיניות ישראל. מדובר ב"בצלם" ו"שוברים
שתיקה". ארגונים אלה אוספים תיעוד להפרות זכויות אדם של שני הצדדים בסכסוך
הישראלי-פלשתיני. הם מותחים ביקורת חריפה על בניית ההתנחלויות הישראליות. בישראל
הם נחשבים לפיכך לאקטיביסטים שמכפישים את ארצם. הממשלה פועלת נגדם באמצעות חקיקה.
אבל בגרמניה ובאירופה הם נמנים על חוג שותפי השיח המוכרים. הם מקבלים מימון
מהאיחוד האירופי. נשיא גרמניה לשעבר יואכים גאוק פגש את חבריהם בעת ביקורו בישראל
בשנת 2012. באותה שנה הציג בית וילי בראנדט בברלין תערוכת צילומים של שוברים
שתיקה.
אך מאחורי סירובו של נתניהו עומד יותר מכך. זה נוגע למנהג הראוי של
שרי החוץ הגרמנים להיפגש לא רק עם ראשי מדינות ושרי חוץ, אלא גם עם האופוזיציה,
נציגי החברה האזרחית, אמנים. למדיניות חוץ יש מישורים רבים. קרנות, עמותות, מכון
גיתה וכנסיות תומכים בשותפיהם בחו"ל בכסף ובסיוע ארגוני. קרנות מפלגתיות
משחקות תפקיד חשוב. עקרון היסוד הוא שמדובר ביחסים בין העמים ולא רק בין הנהגות
פוליטיות.
מדיניות החוץ הרב-שכבתית הגרמנית הזו מותקפת כבר זמן רב על ידי מדינות
כמו רוסיה, מצרים או סין, לאחרונה גם על ידי תורכיה. כפי שהממשלות שולטות בעמיהן,
הן רוצות להציב את היחסים בין אנשים תחת חסותן. קרנות וארגונים בלתי ממשלתיים
בחו"ל נתקלים לכן בקשיים. שותפיהם המקומיים מוטרדים. מדובר בעצם בהחנקת
החירות. האוטוריטרים היו מעדיפים שרק השגרירים ישבו לשולחן, עם דגלונים ועוגיות.
כמו פעם בגוש המזרחי.
בנימין נתניהו שנבחר באופן דמוקרטי, מנהיג את ארצו בחברה אפלה. מבחינה
פוליטית פנימית כוונתו להחניק ארגונים בלתי ממשלתיים ביקורתיים. בכך שדחה את
גבריאל, הוא רוצה להפוך את העמותות לאסורות במגע. שאיש לא יראה עוד, כדי שלא לקלקל
יחסים עם נתניהו. זוהי הפחדה, אבל יותר מכך: נתניהו תוקף חלק חשוב ממדיניות החוץ
הגרמנית. זה בנפשנו.
גבריאל חזר על המשפט של מרקל, שביטחון ישראל שייך לטעם קיומה של
המדינה הגרמנית. זה עומד בעינו. אבל שתי המדינות שוב אינן חושבות באותה צורה. אם
בעניין מדיניות ההתנחלויות, או פתרון שתי המדינות לסכסוך במזרח התיכון, או
המדיניות כלפי סוריה או איראן – או היחס בין חירות למלחמה בטרור. בכך אין הרבה התאמה.
לאחרונה ביטלה מרקל עקב מדיניות ההתנחלויות התיעצויות ממשלתיות. כאשר נשיא גרמניה
פרנק-ולטר שטיינמאייר יבקר בישראל [כעת, ע.פ.] , שוב יהיו ההתנחלויות והארגונים
הלא-ממשלתיים נקודת מחלוקת.
מרגיע שישראל וגרמניה תמימות דעים בשיפוטן על העבר והפשעים הגרמניים נגד
היהודים. זיגמר גבריאל הדגיש זאת בעת ביקורו באתר הזיכרון ביד ושם.
אבל באשר להווה ולעתיד, מתרחקות שתי המדינות באופן מדאיג זו מזו.
סוף המאמר
מכיוון שאדם קרוב אצל עצמו, בכל פעם שאני קוראת נזיפה גרמנית
לדמוקרטיה הישראלית, אני נזכרת במכתבו של דובר שגרירות גרמניה, שדרש מעיתון "הארץ"
שלא לפרסם את מאמריי על האנטישמיות הגרמנית, שבעקבות זאת חדל העיתון לפרסם את
מאמריי, וגם בנציגה של קרן מינרווה של משרד החינוך הגרמני, שדרשה מפרופסור
באוניברסיטת תל-אביב שלא לפרסם את המחקר שהזמין ממני על הימין הקיצוני באוסטריה,
כי כתבתי בו על קשרי הימין הקיצוני באוסטריה עם אנשי ימין גרמנים ועל ההשפעה
העמוקה שנודעת לימין הגרמני על הימין הקיצוני באוסטריה, והנציגה של קרן מינרווה של
משרד החינוך הגרמני כתבה בראש המחקר שלי "מה הקשר בין גרמניה
לאוסטריה?", ובכך שלחה את מחקרי לפח (זה לא היה נורא, הוא התפרסם במקום אחר).
על כל מיני דברים כאלה אני חושבת, ויש עוד ועוד, אבל לא אפרט את כל תולדות המאמץ
הגרמני להשתיק אותי, שחלק מהקוראים מודעים לו, רק אציין עוד שהגרמנים דאגו לסלק את
אחי המנוח, הפרופסור גלעד מרגלית ז"ל, מהמכון לתולדות גרמניה באוניברסיטת
חיפה שהוא היה ממקימיו וממנהליו והחליפו אותו בפרופסור נוח יותר לגרמנים, וזה היה
כעונש על ספרו של אחי על תרבות הזיכרון המפוקפקת בגרמניה, שמנסה ליצור הקבלה בין
סבלם של הגרמנים במלחמת העולם השנייה לסבלם של היהודים מידי הגרמנים. זה לא תרם
לבריאותו של אחי שחלה בסרטן קטלני ומת לפני שנתיים וחצי, ועד עכשיו לא תירגמו את
הספר שלו לגרמנית, כי בגרמניה יותר מתעניינים בתיעוד על פשעי מלחמה של יהודים,
שלצורך זה הם מממנים את "בצלם" ואת "שוברים שתיקה", ובאמת
כשנתניהו מנסה למנוע מהגרמנים להיפגש עם "בצלם" ו"שוברים
שתיקה", הוא תוקף את המרכיב הכי חשוב במדיניות הגרמנית כלפי ישראל והיסוד הכי
חשוב של התרבות הגרמנית אחרי השואה, שזה להשוות את ישראל לנאצים, שלצורך זה גרמניה
מעוניינת מאד לתעד פשעי מלחמה ישראלים או כל דבר שאפשר להציג תחת הכותרת
"היהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים, ואין להם זכות
להאשים אותנו", שלכך נועדה תערוכת שוברים שתיקה בברלין. לי באופן אישי לא היה
אכפת אם נתניהו כן היה נפגש עם זיגמר גבריאל, או עם כל גרמני אחר, שנפגש עם שוברים
שתיקה ובצלם או לא נפגש, כי ממילא אני רואה בקשרי ישראל וגרמניה אילוץ שישראל
חייבת להסכין איתו, כי גרמניה היא המדינה הכי גדולה והכי חזקה באירופה, ואחת
המעצמות החזקות בעולם, ולכן ישראל שהיא מדינה קטנה חייבת להיות איתה בקשר, אם כי לעניות
דעתי לא צריכים לקנות מהם צוללות, או כל כלי נשק אחר, שראוי לעניות דעתי לקנות
מעמים שהתנגדו לנאצים, ולא מעמים שרצחו ששה מיליון יהודים, ולעניות דעתי מישהו
שרצח את העם שלך הוא לא חבר שלך, גם אם הוא יגיד שהוא כן ואתה תיאלץ להסכים איתו
מרוב פחד שהוא ירצח אותך שוב. לעניות דעתי אם מדינאים גרמנים מבקרים בישראל הם
צריכים להיפגש עם ניצולי שואה קשישים ולדבר איתם, ולא עם ארגונים שמאשימים את
ישראל בפשעי מלחמה, שבעיני זאת חוצפה של הגרמנים, מה גם שהמניע היחיד שלהם בפגישות
האלה הוא אנטישמיות והכחשת השואה ולא שום דבר אחר שהם טוענים. נכון שהם תמיד
הולכים ליד ושם ומסתכלים שם על תמונות וכל מיני מוצגים. אני מאד מעריכה את יד ושם
ואני הולכת לשם הרבה, אבל זה מוזיאון, מוסד שאוצר מוצגים דוממים מהעבר, וכל עוד יש
ניצולים חיים ראוי שמדינאים גרמנים ייפגשו וישוחחו איתם, ואני מכירה לא מעט
ניצולים שהם אמנם אנשים קשישים אבל יש להם הרבה מה לומר, והייתי יותר מתרשמת מכל
הדיבורים היפים של המדינאים הגרמנים שמבקרים בישראל אם הם היו נפגשים עם ניצולי
שואה, ושואלים אותם מה הם מרגישים, במקום להקדיש את ביקורם בישראל לקידום הכחשת
השואה, אחרי שהם יוצאים ידי חובת עברם בביקור ביד ושם ורצים להיפגש עם ארגונים שהם
מממנים ומעודדים כדי להציג את ישראל כפושעת מלחמה, שעל ידי כך הגרמנים מרגישים
יותר נוח עם הרצח של ששה מיליון יהודים. כמובן הייתי מעדיפה שגם נתניהו לא יצטרף
למכחישי השואה ויכחיש שהיטלר הגה את רעיון השמדת היהודים כדי להרשיע את שנואי נפשו
הערבים בפשעי הגרמנים, שמזה אני עדיין בהלם, ולא יודעת איך להתמודד עם זה. כל
היחסים בין ישראל לגרמניה הם יחסים שדומים יותר לזנות או לאונס, יחסים משפילים
מטבעם שמחייבים את היהודים להגיד כל הזמן כמה הרוצחים של העם שלנו, שעסוקים בכל
דרך אפשרית בלהשוות אותנו לנאצים כדי לטהר את עצמם, הם בעצם החברים הכי טובים
שלנו, כאילו מישהו שרצח ששה מיליון יהודים יכול להיות חבר של יהודים, וכאילו היינו
טורחים להיות איתם בקשר לולא היו חזקים ועשירים כל כך ומממנים המון גופים בישראל,
כמובן את אלה שמקדמים את האינטרסים שלהם, ובתנאי שמסלקים אנשים כמוני וכמו אחי
המנוח, שלא מפגינים מספיק ידידות לגרמניה, ולא מוכנים לזכות את הגרמנים ולהרשיע את
ישראל, כי דמוקרטיה גרמנית זה למתוח ביקורת על ישראל, אבל בשום פנים ואופן לא
למתוח ביקורת על גרמניה, ואם אתם מצפים שמישהו בגרמניה יביע אולי פעם דיעה אחרת,
ולא יתיישר עם העמדה הגרמנית הרישמית, אתם ממש מגזימים, כי בגרמניה הדמוקרטיה
מתבטאת בכך שכולם חושבים ואומרים בדיוק אותו הדבר, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר
בישראל, כמו שביטאה את זה גרמניה אחת שחיה בישראל: "בגרמניה הימין והשמאל,
כולם בעד מר"ץ". ואני רוצה להזכיר כאן את שני ספריו החשובים ביותר של
אחי ז"ל, בתקוה שבין הקוראים יש מי שקראו אותם, או מי שיחפשו ויקראו אותם, כי
אחי כבר לא בחיים ויש מי שמעוניין להשכיח אותו ואת עבודתו:
גלעד מרגלית, "גרמניה האחרת" והצוענים, יחסם של הגרמנים
אחרי 1945 לרדיפת הצוענים ברייך השלישי, הוצאת מגנס, ירושלים תשנ"ט
גלעד מרגלית, אשמה, סבל וזיכרון, גרמניה זוכרת את מתיה במלחמת העולם
השנייה, הוצאת אוניברסיטת חיפה, תשס"ז, 2007
וראו גם רשימתי הפצצת דרזדן בזיכרון הגרמני