אשה כובסת

כשמכבסים חצאית שחורה, המים בקערה נראים עמוקים מאד, והקצף על פניהם דומה לקצף הים. את החצאית השחורה צריך לכבס אחרונה, שמא יישאר בקערה משהו משחור המים ויצבע באפור את הבגדים הלבנים. אותם צריך לכבס ראשונים, ולהשרות אותם זמן ארוך, כי מן הבהיר קשה ביותר להוציא את הכתמים. קודם כל את כתונת הלילה הלבנה-אפורה עם הפסים, ואחר כך את החולצה התכלת עם ציור הירח המלא, ורק לבסוף את החצאית השחורה והתחתונים השחורים, שצריך לשטוף במים רבים עד שהקצף על פניהם, שמזכיר את קצף הים, ייעלם. כמה שנים כבר לא הייתי בים, אבל כשמגיע הקיץ ריח המלח ומגע המים הקריר מציפים אותי בגעגועים, ואז כל דבר מזכיר לי את הים, במיוחד הקצף על פני החצאית השחורה. כעת הכל מכובס יפה, ורק התחתונים הלבנים יחכו לכביסה הבאה במכונה. אני לבדי בבית, איש איננו חודר לפרטיותי, רק הכלב, אבל הכלב איננו פוגע בפרטיות, כי איננו מחשיב אותה כלל. ואת הכלב אני אוהבת יותר מאשר את האנשים.

עלה בדעתי שיכולתי להתפרנס ככובסת. פעם זו היתה מלאכה נפוצה לנשים. אינני יודעת מדוע דוקא לנשים, כי זו איננה מלאכה קלה ביותר, אבל אולי היא זקוקה לחכמת הלב ולכושר הבחנה. גברים גם נוטים יותר מנשים לסבול מעיוורון צבעים, כמו אמנון חברי מהתיכון, שתמיד התווכח איתי על צבען של מכוניות וצבען של חולצות. התווכח בלהט, לא הבין איך אינני רואה את אשר הוא רואה, ורק במבחני הגיוס לצבא גילו שהוא עיוור צבעים, מונח לא מדויק, כי עיוורי צבעים אינם עיוורים לצבעים, הם רק רואים צבע לא נכון, למשל כחול במקום ארגמן, או ירוק במקום אדום. אילו העיוורים האמיתיים היו דומים לעיוורי צבעים, הם היו רואים למשל ברווז במקום חתול, או כסא במקום שולחן. אבל עיוורים אמיתיים אינם רואים דבר, או שהם רואים משהו מטושטש מאד. אני רואה את הצבעים נכונה, אבל לא את המראות. לפעמים נדמה לי שגזע העץ השחור בעמק המצלבה הוא כלב שחור שרובץ במידרון, ואתמול בלילה היה נדמה לי שהדוד האדום שמאחורי העמוד בפינת הרחובות הוא פניו של גבר שמביט בי במבט רע, אבל כל המראות המדומים האלה נולדו בי בוודאי בגלל הפחד מגברים ומכלבים אחרים, שאינם הכלב שלי. 

היום נשים כבר אינן מתפרנסות ככובסות, כי יש מכונות כביסה, ואלה כובסות ביעילות הכל, אבל עדיין אני אוהבת לכבס ביד את הבגדים העדינים, כדי שלא יתקלקלו. חצאיות, וחולצות דקות עם הדפס או רקמה, וסוודרים שעלולים להתקמט ולהשיר חוטים או פקעות צמר קטנות. אני מכבסת אותם בקערה והם מתכווצים כמו הכלבה שלי שמתה, שהיתה מתכווצת מאד כשהיו מרטיבים את פרוותה, כי היא היתה כלבה קטנה ורק הפרווה שלה היתה תפוחה. ואת הכלב שיש לי עכשיו אי אפשר להקטין כשמרטיבים, כי הוא פשוט גדול. לעולם אינני מספרת את הכלבים בימי הקיץ, כפי שעושים רבים ואולי לטובה, אבל אני אוהבת את הכלבים שלי עם פרווה, ובכלל אינני אוהבת להציק להם בכל מיני טיפולים כביכול מיטיבים. לעומת זאת אני כן מרבה לרחוץ את הכלבים באמבטיה, ואז אני משפשפת אותם במגבת ומסרקת אותם במברשת של כלבים, ואז הם מתנגבים בעצמם במיטות ובעיתונים עד שהם יבשים. אולי הנטייה שלי להרבות ברחיצת הכלבים נובעת מהנטייה שלי לכבס כל דבר, מהאהבה שלי להטביל דברים במים ולשפשף אותם עד שהם נקיים. אולי אם הייתי נולדת בזמנים אחרים באמת הייתי כובסת, והייתי מרתיחה סדינים לבנים גדולים בדוודים גדולים שמבעירים על האש, כמו שפעם היו מכבסים, והפנים שלי היו אדומות מהחום. גם עכשיו הפנים שלי אדומות מהחום ואני נוטפת זיעה. מפעם לפעם אני צריכה להניח לכביסה ולשטוף את פני במים קרים, כדי שהזיעה לא תדלוף לתוך מי הכביסה הנקיים ותכתים את הבגדים.

הרבה ציירים ציירו כובסות לבושות בגדי עוני ומכבסות סדינים לבנים גדולים ופורשות אותם לייבוש בשמש. אני מניחה שבימים עברו כשהיית מהלך ברחובות הערים או בסמטאות הכפרים או בשדות, ראית הרבה פעמים נשים כובסות או מייבשות בגדים, והן היו חלק בלתי נפרד מן הנוף. נדמה לי שהיום ציירים כבר אינם מציירים נשים כובסות, כי לרוב מכבסים במכונת הכביסה ומי שעובר ברחוב או מתבונן מן המרפסות, יכול לראות לכל היותר נשים תולות כביסה ולנחש מי גר בבית: ילדות קטנות שלובשות חולצות קטנות ושמלות קטנות וגרביים צבעוניים קטנים, נשים מיניקות שתולות לייבוש חזיות גדולות, או תחתונים גדולים וחולצות כפתורים גדולות של גברים כרסתניים שמתנפחות ברוח. אבל גם נשים שתולות כביסה כבר רואים פחות ופחות, כי יותר ויותר גם מייבשים כביסה במכונות, וזה אולי לטובה, כי השמש מקלקלת את הצבעים והבגדים בקרניה החזקות, כמו שהיא מאדימה את פניהן של הכובסות והתולות, והיונים מרבבות את הכביסה הנקייה ושוברות את לבן של הכובסות ששיפשפו אותה בידיהן עד שעורן האדים ונבקע.

כעת כבר אין רואים נשים מהלכות ברחובה של עיר או בסמטאות הכפרים ובידיהן חבילה ריחנית של כבסים יבשים מקופלים יפה, שפעם היו מראה נפוץ, ואין רואים נשים מכבסות, ובקושי רואים נשים תולות. בתוך הבתים מכבסים את הבגדים בסתר, ומייבשים אותם בסתר, וכשאומרים לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ מתכוונים לדברים אחרים לגמרי, לא לבגדים מלוכלכים, ובכלל כבר אין כמעט בגדים מלוכלכים מאד, כי מרבים להחליף אותם ולכבס אותם או שמשליכים אותם וקונים חדשים במקומם, ובגד מלוכלך כמעט נהיה פשע בעצמו, כי רק בגדיהם של הרוצחים מגואלים בדם ומעידים על פשעיהם, והמשטרה תרה אחרי כתמי דם בבגדיהם ובמכוניותיהם של הרוצחים המשוערים, וגם בגדי הנרצחים כמובן מגואלים בדם, אבל בגדיהם של החפים מפשע הם נקיים לרוב, ולכל היותר הם מכוסים כמו בגדיי בשערות של כלבים, שנראים היטב על פני החצאיות השחורות. ואני מרבה לכבס את החצאיות השחורות. שוב ושוב אני מכבסת את החצאיות השחורות בתקוה להסיר מהן את שערות הכלב הבהירות, ולשוות לבגדיי מראה של ניקיון מדומה, ניקיון מיוחל ובלתי מושג, כי תמיד יפרו אותו כמה שערות לבנות של כלב, ובכל זאת אני מטביעה שוב ושוב את החצאיות השחורות בקערת המים והסבון ומתבוננת ארוכות בקצף שעל פני המים, שמזכיר לי כל כך קצף של ים. וכמו תמיד אני מרגישה אשה מזמן אחר, אשה עם פנים אדומות וידיים אדומות מאד, אשה כובסת.