לפעמים החלטות חשובות ומשפיעות מתקבלות בעקיפין ומהסיבה הלא נכונה,
כמו ההכרה של טראמפ בירושלים כבירת ישראל, שהתקבלה בעיקר כדי לחפות על כך שהוא
איננו מקיים את הבטחת הבחירות שלו ליהודים להעביר את שגרירות ארצות-הברית
לירושלים, וכנראה לא יקיים אותה גם בהמשך כהונתו. יחד עם זאת הטענות של מתנגדי
ההחלטה שהיא חפוזה וחסרת אחריות אינן הוגנות, כי ברור שההחלטה הזאת לא התקבלה
כלאחר יד, אלא נשקלה היטב גם במחלקת המדינה, והיא בעצם פשרה בין אלה שרצו לשמור על
המצב הקיים לבין אלה שחושבים שהיחס לישראל איננו הוגן ואיננו משקף את הידידות
המוצהרת בין שתי המדינות, אלא את הפחד ממדינות ערביות ומוסלמיות, פחד שמאז פיגועי
ה-11 בספטמבר אמריקאים רבים רואים בו סוג של השפלה, ורבים מהאמריקאים האלה תומכים
בטראמפ. לא כולם אוונגליסטים אדוקים שחולמים על שיבת ישו השנייה, חלקם פשוט מתקשים
לסלוח למוסלמים על פיגועי הטרור, בדיוק כמו שישראלים רבים מתקשים לסלוח לפלשתינים על
פיגועי הטרור נגד אזרחים. עליית טראמפ לשלטון היא במידה רבה תוצאה מאוחרת של
פיגועי ה-11 בספטמבר, שהטרור של דאעש חזר והגביר את עוצמתם בתודעה האמריקאית, כפי
שהימין בישראל התחזק מאד ושומר על כוחו בגלל השפעתה הנמשכת של אינתיפאדת אל-אקצה.
האמריקאים מסרבים לראות את הדברים כמו חוסני מובארק ומנהיגים מוסלמים נוספים,
שטענו לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר כי כעת ארצות-הברית צריכה להפסיק לתמוך בישראל
ולנטות יותר לטובת הערבים. גם טוני בלייר מיהר אז להאשים בעקיפין את ישראל
בפיגועים. אבל התרבות האמריקאית, שיש לה הרבה מגרעות, בכל זאת יש לה מסורת של
הוגנות, ולא נראה לאמריקאים הוגן להעניש דוקא את ישראל על פשעי הערבים. גם ברק
אובמה שרצה מאד לעזור לפלשתינים לא מאד הצליח בכך, לא רק בגלל השליטה הרפובליקנית בקונגרס,
אלא בגלל שהציבור האמריקני בכללותו מעולם לא אהד את הערבים, ומאז ה-11 בספטמבר
אוהד אותם עוד הרבה פחות.
אני אישית מאד שמחה על ההכרזה של טראמפ שהוא מכיר בירושלים כבירת
ישראל, למרות שאני מודעת לכך שהיא תגבה מאיתנו מחיר. השמחה שלי נובעת בעיקר מכך
שהסירוב להכיר בירושלים כבירת ישראל והדרישה להפוך את ירושלים לעיר בינלאומית אינם
נובעים מהתחשבות בפלשתינים או בערבים בכלל, אלא מהתפיסה הנוצרית האנטישמית שאומצה גם
בידי המוסלמים, שהיהודים איבדו את זכותם לירושלים בגלל אחריותם כביכול לרצח אלהים
ועליהם לנוד לעד בגלות ולהיות מעונים ומבוזים, תפיסה שעד 1965 הכנסיה הקתולית
החזיקה בה במוצהר, ומאז היא מחזיקה בה שלא במוצהר. לא במקרה ההתנגדות החזקה ביותר
להכרזת טראמפ בעולם הנוצרי מגיעה מאיטליה ומצרפת, מדינות שהקתוליות הלא מוצהרת
שלהן היא מרכיב מכריע ביחסן לישראל. לא במקרה המדינות הכי אנטי קתוליות,
ארצות-הברית וצ'כיה, הן אלה שיחסן לישראל הוא החיובי ביותר. דת היא מרכיב חשוב מאד
בפוליטיקה, לא רק אצל מי שמצהיר על כך בגלוי, גם אצל מי שקורא לעצמו חילוני. לכן
גם הזעם הגדול על החלטת טראמפ וביטויי העוינות כלפי ישראל: פגיעה בתיאולוגיה
הקתולית קשה יותר לעיכול מפגיעה באינטרסים ארציים.
הניסיון של מתנגדי ההכרה בירושלים בעולם הנוצרי לטעון שמניעיהם הם
דאגה לפלשתינים או להחרפת הסכסוך הישראלי-פלשתיני יכלו לשכנע אילו יחד עם הכרתם
במדינת ישראל עם הקמתה בשנת 1948 היו מכירים במערב ירושלים כבירת ישראל. במקרה כזה
אפשר היה להפריד בין הכרה במערב ירושלים כבירת ישראל לבין סירוב להכיר בשליטה
ישראלית בשטחים הכבושים, לרבות מזרח ירושלים. מכיוון שהכרה כזו במערב ירושלים
כבירת ישראל לא ניתנה מעולם, הציבור הישראלי רשאי לראות בהבעות הדאגה של צרפת והנהגת
האיחוד האירופי להשפעת ההכרה האמריקאית בירושלים על הסכסוך הישראלי-פלשתיני ביטוי
של צביעות ושנאת ישראל, וסביר להניח שרוב הציבור הישראלי אכן רואה כך את הדברים.
הזעם הערבי והמוסלמי על הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל נובע מכך שכעת זהו
שינוי במצב שאליו התרגלו במשך שנים רבות ושהעניק גיבוי להתכחשות הערבית והמוסלמית המוחלטת
לקשר ההיסטורי והרגשי שבין העם היהודי לירושלים.
הזעם גם בעולם המוסלמי וגם במערב אירופה על ההכרה האמריקאית בירושלים
כבירת ישראל נובע מכך שההכרה הזו היא בהחלט החלטה שמשנה את המציאות, גם אם איננה
מלווה בהעברת השגרירות האמריקאית או השגרירויות האחרות לירושלים. למשל לגבי השאלה
שנדונה לפני זמן לא רב בבית המשפט העליון של ארצות הברית, האם רשאי אזרח אמריקאי
שנולד בירושלים להירשם בדרכונו האמריקאי כיליד ישראל. ברוב דיעות החליט בית המשפט
העליון בארצות הברית לאסור אפשרות כזאת, וזאת בין השאר בטענה שבענייני מדיניות חוץ
עמדת הנשיא גוברת על עמדת הקונגרס. כעת עמדת הנשיא היא להכיר בירושלים כבירת ישראל
מבלי לציין את גבולות ירושלים, לכן תיאלץ מחלקת המדינה האמריקאית ככל הנראה לאפשר
לאזרחים אמריקאים ילידי ירושלים להירשם בדרכוניהם האמריקאים כילידי ישראל,
והדמוקרטים שתמכו בעבר בטענה שמדיניות החוץ היא פררוגטיבה של הנשיא לא יוכלו לערער
על כך. לכן הטוענים שלהכרת ארצות הברית בירושלים אין שום משמעות ושהיא לא תשנה דבר
בפועל טועים. יש להכרה הזו משמעות רבה, דתית, משפטית, מדינית ופוליטית, ויש לה גם
מחיר. עד כמה תהא ההחלטה משמעותית, וכמה גבוה יהא המחיר שנשלם עליה עדיין איננו
יודעים. אבל יש לנו בהחלט סיבה לשמוח על כך שהאדירה במדינות מכירה בבירתנו. גם אם
נסיבות ההכרה הינן כפי שהינן, זו הכרה משמעותית וחשובה.