מיכל זמיר / חמש ארוחות ביום

כל הזמן שאלתי את עצמי מה אמיתי ומה בדוי. האיש שמחפש את הרכבת ללמברג. הוא לא אמיתי. וגם פעם הוא אומר "יהופיץ", ואין באמת עיר כזאת, זאת המצאה של שלום עליכם. אני לא יודעת למה זה הטריד אותי, כי מהמשפט הראשון הייתי חייבת לקרוא את הספר הזה, וכמעט שכחתי לעלות למטוס בגללו, וגמרתי אותו עוד לפני אמצע הטיסה, הוא קצר ומרוכז מאד, כמו מנות קרב, וחסר רחמים לגמרי. אבל אחרי שהחלטתי עם עצמי שהאיש שמחפש את הרכבת ללמברג חייב להיות המצאה ספרותית, שהוא לא יכול להיות אמיתי, נזכרתי באבא של ג'ינג'י, החבר של הוריי, שכאשר ג'ינג'י בא לבקרו בבית החולים - זמן קצר אחר כך הוא הפסיק לאכול, סירב שיאכילו אותו, ובמהרה מת - כשג'ינג'י נפרד ממנו כדי לחזור לביתו בחיפה, אמר לו אביו: כן, אתה צריך לנסוע לדארמשטאדט. הוא לא היה חולה באלצהיימר, רק סנילי, וזיהה בהחלט את בנו, אבל היה בטוח שהם עוד מתגוררים בגרמניה, שממנה עלו למזלם לארץ עוד לפני המלחמה, כשג'ינג'י עוד היה קטן. גם אמי עלתה לארץ כשהיתה בת שמונה, מסטניסלבוב, שהיא לא רחוקה מלמברג. אבל במשפחה שלה לא היו חולי אלצהיימר – סבי וסבתי מצדה היו צלולים מאד עד סוף ימיהם. אבל סבתא ציפורה מצד אבי היתה חולה באלצהיימר שלא ידעו לאבחן, וכשיצאה מביתה בחלוק והלכה לאיבוד חשבו שהיא משוגעת. גם דודתי מתה מאלצהיימר. שתיהן היו גם חולות סוכרת, אבל אינני יודעת אם זה קשור. בכל אופן אחי ואני תמיד ציפינו לחלות מתישהו באלצהיימר, למרות שאבא שלנו מעולם לא חלה באלצהיימר. הוא נהרג בגיל שבעים מפגיעת מכונית, בדיוק כשיצא לגימלאות ויום אחרי שהשלים את פסק הדין האחרון שלו. אני עדיין מפחדת מהמחלה הזאת. כשאחי חלה בסרטן המוח הקטלני והתחיל להרגיש בעיות בזיכרון הוא היה בטוח בהתחלה שחלה באלצהיימר. המספרת רוצה דוקא למות מסרטן. כדי לא לחלות באלצהיימר. ההידרדרות האיטית של המחלה המתמשכת לאורך שנים רבות מפחידה אותה יותר ממות מהיר. אני שראיתי את הסרטן מכלה את אחי מיום ליום לא בטוחה שזו עיסקה משתלמת. אבל הרי כל זה טפשי להחריד. מה כבר אפשר לעשות כנגד המחלות והמות, איטי או מהיר. דבר אינו בידינו. ומי באמת יודע מהו המות הטוב. ביוונית קראו לזה אוותנסיה, וגם את המושג הזה הנאצים זיהמו לחלוטין.

גורל, תחושת הגורל מרחפת מעל מי שסועדים את הוריהם במחלה שאולי עברה אליהם בירושה, כמו שאמה של המספרת ירשה את המחלה מאביה, שאותו סעדה בזמנו במסירות. כעת מאושפזת האם כבר שנים רבות במוסד, מידרדרת ממחלקה למחלקה על פי מידת ההידרדרות במצבה, ובתה, שאותה כבר מזמן איננה מכירה, מייחלת לכך שתמות כבר, ובה בעת מייחלת גם לאיזו הארה, שאולי אמה תזהה אותה לפתע, שאולי האשה שכבר איננה דומה במאום לאם שהיתה לה, שכפי שנמחקו ממנה זהותה וזיכרון בנותיה, היא הולכת ונמחקת בתודעתה של בתה, כאילו תהליך המחיקה של זהות האם החולה פועל גם על מוח בתה ומוחק ממנו את האם שהיתה לה, שהאשה הזו תתנער לפתע ותשוב לרגע להיות אמה, מה שכבר לא יקרה. אם יש משהו שדומה להארה, הוא מן הסוג שרק מגביר את היאוש, את הכאב של בת שאמה שוב איננה מזהה אותה.

אולי לא הכל אמיתי, אבל הרבה כן. המטפלת הגרוזינית, האח הערבי, אותו שילוב שמצוי בכל צוותי עבודות השירות הדחויות בארצנו: עולות ממדינות ברית המועצות לשעבר, ערבים, מטפלות פיליפיניות שהותירו את משפחתן במולדתן כדי להגשים חלומות כלכליים. יחד עם בני משפחות החולים הם הופכים למין קהילה, יוצרים מין ברית ביניהם, כדי להתמודד עם הטרגדיות האנושיות שמסביבם, עם המחלה שנתיבה האכזרי ידוע לכאורה מראש ובכל זאת איננו מפסיק להפתיע. יש משהו מנחם באחוה הזאת בין מי שמודעים לטרגדיה של המטופלים שהם עצמם אינם מודעים לה. לפעמים נדמה מבין השורות שנוח לה, למספרת, בחברתם של המטפלים ובני משפחות החולים, שלהם איננה צריכה להסביר דבר, ושם היא יכולה לשפוך את לבה ואיננה צריכה להתנצל על מחשבותיה המדכאות, האובדניות, ועל הכאב והפחד והכעס והצער, ודוקא שם למול אמה החולה שמזמן איבדה כל צורך לעשות רושם על מישהו, גם היא יכולה להיות היא עצמה ללא מסכות, יותר מאשר בקרב הבריאים, וגם בכך קסמו של הסיפור הזה, ובנוסף לאחוה המנחמת הזאת במקום שאפשר לראות בו בועה ואפשר גם לראות בו את לב הדברים, את האמת שבאמת, אל תוך ייאושה המריר של הבת שמתרגלת שוב ושוב מחדש למה שקודם לכן התקשתה לדמיין, מפכים החיים שנמשכים מחוץ לקירות המוסד – לחולה שכבר שנים רבות איננה מזהה את בנותיה ונכדיה, נולדו כבר תשעה נינים. 

מיכל זמיר, חמש ארוחות ביום, הוצאת כתר, הסדרה הקטנה, 2018