המצב ההריוני כאתגר מוסרי וחברתי

הדיון בזכויות נשים, כמו הדיון ברפואת נשים, סובל מכך שמודל הדיון הוא מצבו של הגבר, ולכן הוא מחמיץ לא פעם את מצבן הייחודי של נשים והקשיים המוסריים והחברתיים הנגזרים ממנו. כאשר אני קוראת דיונים העוסקים במעמד האשה ובזכויותיה, אני מופתעת בכל פעם מחדש כיצד נמנעים העוסקים – ואף העוסקות בנושאים אלה, מהתייחסות למציאות הגופנית והמשפחתית של נשים, כאילו עצם ההתייחסות לכך היא מיננית וחורגת מן הטעם הטוב, בעוד שהמציאות הזו והשלכותיה היא עצם העניין, וההתחמקות ממנה רק משטיחה את הדיון ומרחיקה אותו מן המצוקות האמיתיות.

מצב האשה ההרה הוא מצב ייחודי שאין לו מקבילה גברית. במצב זה מקיים ומגדל גוף האשה בתוכו גוף חי נוסף, שהוא ישות אחרת ונפש חיה אחרת. המצב ההריוני הוא מצב שבו קיומו והתפתחותו של יצור חי תלויים לחלוטין בגוף זולתו, ועדיין הוא מהוה ישות נפרדת לגמרי מהגוף שבו הוא תלוי. הדיון בהפלות בורח לרוב מן המציאות הייחודית הזאת. המצדדים בחופש הפלה לנשים מדברים על "זכות האשה על גופה", ומתעלמים מכך שהפלה היא הרג של גוף חי אחר, שתלוי לקיומו בגוף האם, אבל איננו מהוה בשום צורה חלק מגוף האם אלא הוא ישות נפרדת לגמרי. והמתנגדים להפלות טוענים, בצדק לדעתי, שהפלה היא רצח, אבל מכך הם מסיקים שרשויות המדינה חייבות להתערב בביצוע הפלות, לפקח עליהן, או למנוע אותן, בעוד ששאלת התערבות המדינה היא שאלה נפרדת לגמרי, שאיננה מתחייבת מהגדרת ההפלה כרצח או כהריגה. אפשר לראות בהפלות רצח או הריגה ועדיין לחשוב שמטעמים חברתיים מוטב למדינה להניח לנשים המפילות את עובריהן לנפשן, כדי להבטיח שהפסקות ההריון, שקשה מאד למנוע אותן, תיעשנה במוסדות רפואיים מפוקחים ועל ידי רופאים מומחים, ולא באופן פיראטי שיסכן את חיי הנשים ויוליד שוק שחור של הפסקות הריון מפוקפקות תמורת בצע כסף, כפי שקרה וקורה בחברות שאוסרות על ביצוע הפלות במסגרת רפואית תקנית. הפללה של הרופאים שמבצעים הפלות ושל הנשים המפילות את ולדותיהן, תגרום בהכרח למצב רע ומסוכן יותר, והדילמה הזו אופיינית לתופעות חברתיות הקשורות בנשים, שקשה לבודד בהן את האשה עצמה מבלי להתייחס למעורבות של נפשות נוספות, ואין זה משנה מבחינה זו אם המטרה היא להגן על האשה או להעניש אותה. מבחינה זו המצב ההריוני איננו רק מציאות של תקופות ההריון, אלא הוא מטפורה למצב האשה בכלל: אם לילדים מכילה את חיי ילדיה לאורך כל חייה, ומצבה כאם הוא תמיד מצב הריוני: לכל החלטה ובחירה שלה יש השלכות מרחיקות לכת על חיי ילדיה: אם תחליט להקדיש את רוב עתותיה לעבודה, עלולים הילדים לסבול מהיעדרה. אם תוותר על הצלחה מקצועית כדי להתמסר לגידול ילדיה, עלולה המשפחה כולה לשלם מחיר כלכלי עד כדי מצוקה כלכלית ומעמד חברתי נמוך. בחירות של אם הן תמיד בחירות שיש להן השפעה מרחיקת לכת לא רק על האם, אלא גם על הילדים, ולעתים גם על נפשות נוספות. כמובן שלא תמיד יש כאן בחירה אמיתית: אם חד-הורית תיאלץ לעבוד כדי להתקיים ולקיים את ילדיה, והמחיר שישלמו הילדים הוא מחיר בלתי נמנע. בנסיבות אלה החברה יכולה וצריכה לסייע על ידי הקטנת המחיר שהאם עצמה וילדיה משלמים על בחירותיה, למשל על ידי תמיכה משמעותית יותר במסגרות לילדים במקומות העבודה, שיכולה להקל משמעותית על עבודתם של שני ההורים.

המורכבות של המצב ההריוני שמכתיב לא פעם בחירה בלתי אפשרית, מחייבת התייחסות מורכבת ולא פנאטית, שמבוססת על רגישות אנושית, חמלה, וגם מידה של סלחנות. כפי שעדיף להתייחס בסובלנות להפלות גם אם רואים בהן רצח או הריגה, עדיף להימנע מהפללה של לקוחות זנות, כשם שחובה להימנע מהפללה של העוסקות בזנות, גם אם רואים בזנות אונס של נשים שהן קורבנות של מצוקה והתעללות מינית, וגם אם היא אכן כזאת. הפללה של לקוחות זנות היא גם קשה להוכחה ומחייבת חדירה בלתי נסבלת לפרטיות, וגם איננה מסייעת לנשים העוסקות בזנות אלא פוגעת גם בהן, והיא איננה מפסיקה את תופעת הזנות אלא מרחיקה אותה לדירות פרטיות, ולבנייני מגורים, דבר שמגדיל גם את סבלם של השכנים. הכלל העתיק שאין גוזרים על הציבור גזרה שאינו יכול לעמוד בה נכון גם כאן, גם אם הוא מחייב ויתור  על שאיפות תיקון העולם של הלוחמים והלוחמות בזנות – בעבר היו אלה בעיקר שליטים אדוקים בדתם שפעלו נגד מה שראו כפריצות, וכיום אלה בעיקר פמיניסטיות שמאמינות כי הפללה ודה לגיטימציה חברתית של לקוחות הזנות יעקרו את הזנות משורש, דבר שאני מודה שאינני מאמינה כלל שהוא אפשרי. תופעות חברתיות שליוו את האנושות מאז ראשית הזיכרון – צריך לזכור שלא רק זנות היא עתיקה מאד, גם מאמצים של נשים להפיל עוברים לא רצויים, שלא לדבר על הרג תינוקות פגועים, ליוו את האנושות לאורך כל העבר הידוע לנו ועד ימינו אלה, כשבדיקת האולטרסאונד הפכה לכלי בהפלת עוברים ממין נקבה במדינת ענק כמו הודו. יש קושי גדול להיאבק בתופעות האלה, ודרך ההפללה נראית מהירה ויעילה יותר, אבל תוצאותיה לרוב גרועות בהרבה מחינוך ושינוי איטי וממושך, שכבר הביא לכך שבארצות המערב אין כיום העדפה מיוחדת לבנים, ואנשים שמחים להביא ילדים לעולם בין אם הם בנים ובין אם הם בנות. ייתכן גם שנטייתן של נשים להקדיש משאבים רבים למראן החיצוני נובעת מתכתיבים חברתיים, ותעשיות שלמות מבוססות על כך. אבל אולי אין טעם להקדיש משאבים למאבק בתעשייה הזו שהנשים עצמן מעודדות ומפרנסות וגם מתפרנסות ממנה בעצמן. מצד שני ממש אין צורך שכל פאנל העוסק במעמד האשה יכלול בהכרח יחצ"נית של מותגי אופנה וקוסמטיקה, שתסביר שהעצמת נשים זה מסג' וטיפול פנים, ושהנשים כבר התקדמו יותר מדי ועכשיו הן מסרסות את הגברים וכדאי שיחזרו להתמקד בטיפוח עצמי ובצריכה של קרם לחות. לא חייבים להזמין לכל פאנל שעוסק במעמד האשה מישהי שתהדהד את רוח ההמון הגברי, שאנו נתקלות בו במנות גדושות בכל מעבר ברחובה של עיר, הרבה מעבר ליכולתנו לספוג.

לעתים האפליה הבולטת לעין של נשים, כמו במיעוט הזוכות בפרס ישראל, היא רק מראה לאפליה הקשה של נשים בדרגים הגבוהים באקדמיה, שרוב חתני פרס ישראל מגיעים משורותיה ומומלצים על ידיה. תיקון המצב מחייב מאבק על קידום הוגן של נשים באקדמיה ועל סיוע לסטודנטיות וחוקרות שהן אמהות לילדים, ולא רק תיקון קוסמטי של הגדלת מספר הנשים שתזכינה בפרס ישראל, אם כי יש גם לכך חשיבות חינוכית וסמלית. לכן צריך להילחם בכל הכוח בקיום מסגרות מדירות נשים עבור דתיים וחרדים, שבהן נאסר על נשים ללמד – גברים מורשים ללמד גם גברים וגם נשים, ומכאן ברור שהמטרה האמיתית היא קיפוח נשים ולא הפרדה לשם צניעות. המדינה חייבת גם לכפות על המפלגות החרדיות לכלול ברשימותיהן נשים, שכן חופש הייצוג הוא זכות יסוד של הדמוקרטיה, ולא ייתכן שיניחו לפגוע בו כדי להתחשב במה שהחרדים מגדירים כערכיהם הייחודיים. מדינה דמוקרטית חייבת לכבד זכויות פרטיות שאינן פוגעות באיש, כמו הזכות להתלבש כרצונך ולהתפלל כרצונך, אך היא  איננה יכולה לאפשר פגיעה בזכויות יסוד של חלק מהציבור, במקרה זה פגיעה אנושה בזכות הייצוג של נשים, שהיא זכות מהותית במשטר דמוקרטי וביטוי מהותי ובסיסי לערך השוויון.

הכרה במציאות אין פירושה לוותר מראש בדברים שחייבים שינוי כי פגיעתם בלתי נסבלת, כמו אפליית הנשים בישראל בהליכי נישואים וגירושים או בזכות לנכוח ללא פגע במרחב הציבורי, שבימים אלה דוקא משתנות לרעת הנשים ולא לטובתן, ועם כך אסור להשלים. אבל צריך לבחור היטב את המאבקים, ולא תמיד לנסות לחקות את מה שקורה במדינות סקנדינביה במציאות שונה לחלוטין. חינוך צריך להיעשות בדרך של חינוך ולא בדרך של חוקים, קל וחומר לא בדרך של חוקים מפלילים, וחקיקה פמיניסטית צריכה להתמקד קודם כל בתמיכה וסיוע לנשים, ולא בניסיונות לחנך את הגברים. חופשת הלידה בישראל קצרה מאד, מעט יותר משלושה חודשים. בתקופה קצרה זו רוב האמהות בקושי התאוששו מהלידה ועדיין מניקות, ולכן אין זה מעשי לצפות שהאמהות תצאנה בתקופה זו לעבודה והגברים יטפלו בילדים. בשבדיה חופשת הלידה ארוכה מאד, שנה ויותר, ואז יש סיכוי שהתינוק כבר נגמל ואפשר לבחור אם האם או האב יהיו אלה שיטפלו בו. בחופשת לידה של שלושה חודשים אין טעם בכלל להילחם על האפשרות הלא מעשית של האב להחליף את האם בטיפול בתינוק, ועדיף להילחם על שבועיים חופשה לאב עם הולדת הילד, כדי שיוכל לסייע בסידורים הרבים ובקניות הנדרשים עם הולדת ילד, וכן בטיפול ביולדת המתאוששת מהלידה ובילדים האחרים, ובכך צריך להסתפק עד שתוארך חופשת הלידה בישראל באופן משמעותי, וכל תוספת של שבוע נוסף היא לברכה, גם אם היא ניתנת בקמצנות. ושוב – במקום להשקיע בחופשת לידה לגברים, עדיף להשקיע במעונות יום במקומות העבודה ובאפיקים אחרים שיסייעו לנשים להתמודד בשוק העבודה, יגנו עליהן מפיטורים בתקופת ההריון ובחופשת הלידה, ויסייעו להן להשתלב מחדש בשוק העבודה גם אם נאלצו לעזוב לצורך גידול הילדים, שזו נקודת התורפה הקשה והכואבת ביותר בקידומן של נשים: האפליה של אמהות בשוק העבודה, שצריך להילחם בה על ידי תמיכה ממשלתית בתעסוקת אמהות, ולא על ידי ניסיונות בלתי ריאליים לגרום לגברים לצאת לחופשת לידה שתוצאתם אפסית. כל עוד מעמדן האישי של נשים בישראל כפוף להלכה דתית מקפחת ומפלה, הרצון לחקות את סקנדינביה בחקיקה איננו יותר מבדיחה גרועה, וכדאי שהלוחמות לזכויות נשים ילחמו קודם כל על ביטול הכפייה הדתית ועל דיני מעמד אישי שיוויוניים לנשים, על ביטול המוסדות הארכאיים האכזריים של עגינות וממזרות שאינם נסבלים בחברה שדוגלת לכאורה בשיוויון וחירות הפרט, ועל מניעת הרחבתה של הדרת הנשים באקדמיה, בצבא ובכל מרחב ציבורי אחר. המלחמה שלנו לצערנו איננה על עולם מושלם, אלא על מניעת שעבוד נשים והדרתן ממרחבים ציבוריים, ובמלחמה הזו נצחוננו כלל איננו מובטח, וגם התקדמות הדרגתית איננה כלל מובטחת, וכדאי שנדע היכן אנו חיות והיכן למקד את המאמצים.