נגד החיידקים הצלחנו פחות

השבוע צפיתי בחדשות בעיקר בכאן, שאני אוהבת לצפות בהן גם בגלל שאין פרסומות, אבל יותר בגלל סדרת הכתבות של קטי דור שפחדתי לראות ובכל זאת רציתי לראות, על הזיהומים בבתי החולים שמדביקים חולים בריאים בחיידקים עמידים והורגים אותם. בישראל בתי החולים הרבה יותר מזוהמים מאשר באירופה ובארצות-הברית, והרבה יותר חולים סובלים מזיהומים ונדבקים בחיידקים עמידים שאין להם טיפול והם גורמים לפחות בחצי מהמקרים למות החולים, מה שאומר שבתי החולים שצריכים להציל אנשים ולרפא אותם בהרבה יותר מדי מקרים הורגים אותם. אני יודעת שזאת לא תופעה חדשה, כי עוד כשהייתי נערה היה לאבי חבר שהיה רופא מנתח בבית החולים רמב"ם בחיפה, שעלה לישראל אחרי שכבר עבד שנים כמנתח באנגליה, והוא התלונן בפני אבי על מצב ההיגיינה ברמב"ם שגרם לחולה לזיהום שדרש ניתוח נוסף, והוא אמר שבאנגליה זה לא היה כך. זה היה אם אינני טועה בתחילת שנות השבעים, ומאז המצב לא השתפר אלא רק הדרדר, כי האוכלוסיה בישראל גדלה פי כמה וכמות המיטות ובתי החולים לא גדלה בהתאם, כי בריאות ורווחת האזרח נמצאים בישראל בתחתית סולם העדיפויות, וזה מתבטא בתקציבים הנמוכים שהמדינה משקיעה בבריאות ורווחה ובעניין המועט שהממשלה מגלה בנושא. הגישה הזאת משתלבת כמובן בגישה הכללית שהתחילו בה עוד ממשלות העבודה והיא נמשכה ביתר שאת בממשלות הימין, לשים את הדגש ולהפנות את התקציבים לביטחון ולא לבריאות ורווחה, ובמקום להגדיל את ההוצאות לבריאות ורווחה להקטין אותן, על ידי מיעוט תקנים לרופאים ואחיות והפיכת רוב האחיות, כמו רבות מהמורות והעובדות הסוציאליות, לעובדות קבלן, שזה משתלב גם במגמה לדרדר את מעמדן של נשים משכילות בשירות הציבורי ולדרדר את מעמד הנשים בכלל, כדי לשחוק את הישגי הפמיניזם שהם לצנינים בעיני חלק גדול מהממסד. קטי דור דיברה עם הרבה רופאים ומנהלי מחלקות שמומחים לנושא הזיהומים והמחלות הזיהומיות, וכולם היו תמימי דעים שאפשר היה למנוע הרבה מהזיהומים לולא הצפיפות הנוראה בבתי החולים, שגורמת לכך שחולים קשים עם מחלות זיהומיות מסוכנות שוכבים במסדרון ליד חולים בריאים שעלולים להידבק מהם, ולא בחדר בידוד כפי שצריך להיות, כי לא רק שאין מספיק חדרי בידוד, אלא אין בכלל מספיק חדרים למאושפזים והרבה פעמים הם שוכבים במסדרונות, וגם לא מקפידים להשליך מיד לפח ציוד רפואי כמו חלוקים או תחבושות שבאו במגע עם החולה וצריך להקפיד להשליך אותם כדי שלא יבואו חלילה במגע עם חולה אחר וידביקו אותו, וצריך לזכור שאנשים חולים הם מראש בעלי מערכת חיסונית חלשה ופגיעים הרבה יותר לזיהומים מסוכנים, וגם אחראי על אחים ואחיות דיבר על העומס הנורא על האחיות שגורם להזנחה של ההקפדה על היגיינה, שלא מקפידים לרחוץ ידיים ולחטא את המיטות לפני שמאכלסים אותן במאושפזים חדשים, שזו שערוריה. הכתבות האלה מאד דכדכו אותי, אבל עוד יותר דכדכה אותי המחשבה שאין הרבה סיכוי שהממשלה תתעניין בזה וגם אין הרבה סיכוי שזה יהפוך לנושא מוביל בדיון הציבורי, למרות שכולנו מגיעים מדי פעם שלא בטובתנו לבתי חולים, והנושא הזה הוא בנפשנו, פשוטו כמשמעו, אבל הוא נושא שמאד לא נעים לחשוב עליו, ועוד פחות נעים לראות תמונות שממחישות אותו, והוא לא משהו שרוצים לחשוב עליו אלא יותר רוצים להדחיק אותו, והוא גורם רק לתחושה של בושה ופחד, ולא לשום תחושת גאוה כמו למשל השמדת הכור הגרעיני בסוריה שהיום, מסיבות שאין לי מושג מה הן, התירו לפרסם אותה, וכל העיתונים וכלי התקשורת מלאים בדיווחים וסיפורים ויש כזה צליל לא נעים של יוהרה, להבדיל מגאוה שאפשר להבין, אבל כל כך קל לגלוש מגאוה ליוהרה, אז ממש אין סיכוי שיתעסקו גם בזיהומים המיותרים בבתי החולים שנובעים מצפיפות ועומס שנובעים מהזנחה ממושכת רבת שנים ומאדישות שלטונית של מי שמראש מקבלים טיפול אח"ם ואין להם ממש מושג מה עוברים אנשים פשוטים וגם לא ממש אכפת להם, כי מה שהכי מאפיין את המדינה שלנו אלה הפערים העצומים והבלתי נתפסים בין אלה שלמעלה ואלה שלמטה, בין אלה שיש להם ואלה שאין להם, ואין המחשה יותר טובה למצב שלנו מזה שסיפור מלפני אחת עשרה שנה על השמדת כור גרעיני הרבה יותר מעסיק מזה שבכל יום אנשים מתים בבתי חולים מות מיותר בגלל ההזנחה והצפיפות ומחסור באחיות ורופאים ובציוד רפואי ובמיוחד מחסור במיטות ובחדרים. ובערב נשמע בכל הערוצים את אהוד אולמרט הנאלח מתפאר בהשמדת הכור הגרעיני בסוריה, מהלל את עצמו ומשמיץ את כל השאר, כאילו אין מדובר בראש ממשלה שהביא עלינו שתי מלחמות מיותרות לגמרי בלבנון ובעזה שנוהלו בהפקרות ובאכזריות וגרמו למות אנשים ללא צורך ולא שינו שום דבר, כי בישראל תמיד שואלים מנין יהא כסף לחינוך, לבריאות, לרווחה, מנין יהא כסף לרופאים ואחיות ותרופות וציוד רפואי ובתי חולים, אבל אף פעם לא שואלים מנין יהא כסף לעוד מלחמה ועוד מלחמה, כאילו המלחמות אינן עולות מיליארדים ומכלות את כל משאבינו ודמנו, ולמרבה הצער קשה להאמין שבקרוב זה ישתנה.