אורלי קסטל-בלום / הרומן המצרי

יחסי עם הספרות העברית מסובכים למדי, אם לומר זאת בעדינות – לרוב אני מתקשה להתחבר אליה, מתקשה למצוא בה עניין ומתקשה להבין את מאמרי הביקורת עליה: מה הם רואים בה לטוב ולרע שאינני מצליחה לראות כלל. כל זה היה נכון במיוחד לגבי כתיבתה של אורלי קסטל-בלום, שמכל ספריה קראתי רק את "הספר החדש" עד מחציתו ואז נמאס לי. עם "הרומן המצרי" זה היה שונה. הבנות שלי שקראו ואהבו את רוב ספריה של קסטל-בלום אמרו לי מיד שהספר הזה יפה ושאותו אני אוהב, ובכל זאת נדרשו לי בערך שנתיים ודלקת-גרון אחת כדי לקרוא אותו, ואני לגמרי מסכימה שהוא ספר מאד יפה, ולא מצאתי בו שום דבר מכל הדברים שהמבקרים כתבו עליו: יש בו הרבה סיפורים שאני יודעת שהם אמיתיים, והרבה צער וגם עלבון. לא שום עלבון לקורא כמו שמישהו כתב, אלא העלבונות שלה, שכל אשה גרושה שלא  נישאה מחדש ותלויה בסיוע כלכלי של משפחתה המתנשאת עליה מבינה טוב מאד, ותיאורים מאד אמיתיים של מפגשים משפחתיים שהופכים לבלתי נסבלים מפני שאי אפשר לעמוד במיפגש עם הבעל לשעבר שמצלם כל הזמן את בנו ושולח את התמונות לאשתו החדשה, כך שגם ילדייך, שהם גם ילדי בעלך, אבל ילדי בעלך איתך ולא עם אשתו החדשה, מנוכסים גם הם ברגל גסה למשפחתה החדשה של החדשה, וכדי לא להכאיב להם את אנוסה לשתוק, גם כשאת מתפוצצת מבפנים, שגם על ילדייך היא תופסת חזקה, ומה את כבר יכולה להגיד אם אינך רוצה לריב, שזה בוודאי לא יעזור, וגם במיפגשים עם משפחתך שלך מקפידים להתנשא עלייך, כאילו עשו לך טובה שלא התגרשו ממך גם הם, עד שאת מבינה שאין לך מנוס אלא להתגרש גם מהם. אפילו כשאמרה שאין לה כסף כעסו עליה, כי לא הבינו שאמנם יש לה כסף, אבל זה הכסף של הוריה או של אמה, ולעולם לא תרגישי שכסף של הורייך, שניתן לך תמיד כמעשה צדקה, אף פעם לא באותה נדיבות שבה הורים מעניקים מרכושם לילדיהם הנשואים, תוך מבט פוזל להורים מהצד השני: נכון שאנחנו נותנים הרבה יותר? הרבה יותר מההורים ההם? אבל כשנותנים לבת הגרושה, שם אין עם מי להתחרות ואין במי להתגרות, זו תמיד מין נדבה, שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לוותר עליה, וזה הכי נורא. על זה נאמר אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, אבל קשה לקיים את זה כשנדמה לך שלעולם לא תגיע למקומו, מה שלפעמים דוקא כן קורה, רק לפעמים. כמובן שזה רק חלק מהסיפור, חלקו הראשון של הרומן עוסק בדמויות המלבבות של ההורים והדודים מה"גרעין המצרי" בקיבוץ עין-שמר, ציונים נלהבים וסוציאליסטים מסורים, שגורשו מהקיבוץ בגלל שצידדו בעמדה הלא נכונה, ובלית ברירה יצאו העירה והפכו לבורגנים כמו הוריהם, וגם צברו להם רכוש שלא הביא להם אושר, כי דוקא המעבר לדירה המרווחת גוזל מאביה את שמחת חייו ומביא למותו המוקדם, וגם זה לגמרי דבר שהיה. כל כך שובים את הלב שני האחים צ'רלי וויטה, האבא והדוד, עם התמימות וההסתפקות במועט שלהם, שאיננה מאפיינת את נשותיהם הכל כך מעשיות, שגם הן ויתרו על חלומותיהן, אבל התמודדו עם הוויתור ביתר הצלחה. לו היה הדבר תלוי בי הייתי אכן מבקשת לשמוע עוד ועוד על צ'רלי וויטה, ולא להיפרד מהם מהר מדי. את הפרק המיתולוגי שמנסה לחבר את המשפחה למיתוס גירוש ספרד אהבתי פחות, ואילו הפרק הדימיוני לגמרי והיחיד שמתרחש כולו במצריים שיעשע אותי מאד. כולנו יודעים משהו על מוצא משפחתנו אבל לא מספיק כדי לרקום סיפור שלם, ויכולתי להבין מדוע אורלי קסטל-בלום חשה שצריך לחבר גם את מצריים וספרד למשפחה, למרות שעל החיבור הזה היא איננה יודעת שום דבר ממשי, ומחברת קצת יותר מדי מוטיבים מסיפורים שקראה ושמעה. ההורים שלה היו ציונים וסוציאליסטים: הם אינם מבטאים געגועים למצריים מהסוג ששובר את הלב בסרטי תיעוד כמו "סרט ערבית" שבו בוכות הדודות למשמע להיטי עבר מהקולנוע המצרי. ההורים שלה מתגעגעים יותר לעתיד שלא קרה מאשר לעבר כלשהו, ואלה געגועים לא פחות שוברי-לב ועזים.

אבל מה שטילטל אותי יותר מכל הוא דוקא הפרק האחרון "לוסיה", שהרומן יכול היה להיות שלם גם בלעדיו, כי "לוסיה", כפי שאורלי קסטל-בלום קראה לה ברומן, בכלל לא היתה חלק ממשפחתה, היא באה בכלל מגולה אחרת, ומה שהיה מדהים בה זה האופן שבו התערתה בישראל והיתה כל כך בעניינים, מבלי שבאמת התערתה. גם אני היכרתי את לוסיה כשעבדה באחת מהוצאות הספרים שתירגמתי עבורה ספר אחד שהיה רב מכר אדיר, ואני סירבתי לחתום את שמי עליו. אבל לא על כך אני רוצה לספר. בניגוד לאורלי קסטל-בלום, אני לא הייתי חברה של לוסיה, נפגשתי איתה רק בענייני עבודה, ולא כל כך רציתי קשר מעבר לכך, כי חשתי שהיא מתנשאת עלי מעט, אותה התנשאות שהתרגלתי לחוות מאשכנזים חילוניים שמאלנים, שמקפידים להתייחס ליהודים מסורתיים או דתיים מרקע שונה משלהם כאילו היו רפי שכל, או משהו בדומה לכך, ושלכן אני מעדיפה לא פעם לשמור מהם מרחק. היה משהו פטרוני בלוסיה, שלא אהבתי, והיה נדמה לפעמים שאני, ילידת הארץ, אני הזרה והלא שייכת, ואילו היא, המהגרת, ממש במרכז העניינים, ולגמרי לגמרי בטוחה בעצמה. אחר כך קראתי שעבדה עם אורלי קסטל-בלום ושהפכו לחברות בנפש, ואחר כך, שרבו והפכו לשונאות בנפש, שפעם, כשכתבתי על סרט שנעשה על אורלי קסטל-בלום ופחות או יותר שנאתי בו כל צילום וכל מלה, והרשימה יצאה מצחיקה יותר משהתכוונתי, ובתי אמרה שהיא יצאה מאד ארסית, למרות שלכך לא התכוונתי, בכל אופן לוסיה השאירה תגובה מרת נפש שרמזה לכך שלא הכתיבה של אורלי קסטל-בלום אחראית להצלחתה, וחשבתי איך אשה אינטליגנטית כמוה איננה מבינה שמיד אזהה אותה גם מבלי שהזדהתה בשמה. הרשימה הזו כבר מזמן לא ברשת, ולא התחשק לי להחזיר אותה, בעיקר בגלל התגובה ההיא של לוסיה. אחר כך לוסיה חלתה בסרטן ומתה, ומאז שהיא חלתה אורלי קסטל-בלום לא אמרה עליה אף מלה רעה וגם הספידה אותה בלב שלם. חשבתי אז שאורלי קסטל-בלום התנהגה כלפיה מאד באצילות, באצילות ובחמלה. בכל אופן בספר הזה, בפרק האחרון הזה "לוסיה", היא מספרת עליה דברים מאד אינטימיים שהיו קצת יותר מדי אינטימיים בשבילי, אבל גם מספחת אותה רשמית למשפחתה, ונדמה לי שלוסיה היתה מאד שמחה על כך שאורלי קסטל-בלום כתבה עליה, ועוד בספר הכי יפה שלה שמוקדש למשפחתה. בגלל שידעתי מהחיים הרבה דברים מהפרק הזה, ומכמה פרקים נוספים, הבנתי שבמובן מסוים הכל בספר הזה אמיתי ויוצא ישר מהנשמה, ונדמה לי שהפעם המבקרים, שמחמיצים הרבה, הפעם הם לגמרי לגמרי החמיצו, למרות שהבינו שהספר הזה הוא יצירה מאד פיוטית ויפה ומלאה בעיקר בצער גדול על כל ההחמצות בחיים שלנו ובחיים של הורינו, שבמובן מסוים הן גם שלנו, על החיים שמצליחים גם להיות מלאים בסבל,  וגם להיות קצרים יתר על המידה.