"האונס של ריסי טיילור" בפסטיבל הסרטים בירושלים

סיפור האונס של ריסי טיילור בשנת 1944 איננו סיפור שמוביל לקתרזיס. למרות שריסי דיברה, וזיהתה את תוקפיה, לא העמידו אותם לדין ולא הענישו אותם. למרות שהפעילים לזכויות השחורים, ובפרט רוזה פארקס שהתפרסמה בשל סירובה לעבור לאחורי האוטובוס, אבל היתה פעילה ותיקה לזכויות שחורים וטיפלה במיוחד בנשים שחורות שנאנסו על ידי לבנים, התערבו ולחצו והשיגו שימוע נוסף, השורה התחתונה היתה זהה: התוקפים של ריסי טיילור, ששבו אותה באיומי רובה ואנסו אותה בזה אחר זה, שבעה צעירים לבנים, הבוגר ביניהם חייל בן שמונה עשרה, הוא זה שאיים עליה ברובה, והצעיר ביניהם בן ארבע-עשרה, הוא היחיד שלא אנס אותה, ששת האחרים אנסו אותה והתעללו בה במשך שעות, ואחר כך היא לא יכלה עוד להרות וללדת, נותרה לה רק בתה היחידה שלימים נהרגה בתאונת דרכים, והותירה גם כן אחריה בת יחידה, מעולם לא הועמדו לדין. החיים של ריסי היו נוראים, אבל היא האריכה ימים עד גיל 97, ובשנת 2010 פירסמה דניאל מקגוויר את ספרה "בקצה האפל של הרחוב" על האונס של נשים שחורות והתנועה לזכויות האזרח. זה קרה שנתיים אחרי שברק אובמה נבחר לנשיא, ובשנת 2011 התנצל בית המחוקקים של אלבמה בפני ריסי טיילור על כך שלא נעשה עמה צדק, וריסי טיילור האריכה ימים כדי לקבל את ההתנצלות הזאת. אלה היו ימיו של ברק אובמה, ונדמה היה שנפתח לשחורים בארצות הברית עידן חדש, והספר של דניאל מקגוויר והסרט התיעודי של ננסי בוירסקי, והרעש שהם חוללו,  נראים לי כמו תוצר של עידן אובמה, אבל שמונה השנים האלה עברו, ועכשיו יש נשיא שמאיים כל הזמן לפעול נגד העדפה מתקנת של שחורים, וקורא לזה גזענות נגד לבנים, ואני חושבת אם ימי אובמה כנשיא, שגם בהם שוטרים התנכלו לשחורים וירו בהם למוות שלא בצדק, האם הם היו תור זהב קצר לשחורים שלא יחזור, והאם עכשיו ארצות הברית, שתמיד היתה מדינה נוראה, תהיה טראמפלנד עוד לזמן רב, וכל העולם יהפוך למקום נורא, ובמיוחד לשחורים ולנשים, שהנשיא הנוכחי של ארצות הברית חושב שהן רק צעצועים להנאתו.

בימיו של אובמה גם התפרסם הספר Hidden Figures שעל פיו נעשה סרט באותו שם שנקרא בעברית "מאחורי המספרים" והוא היה סרט יותר אופטימי, שסיפר על המתמטיקאיות השחורות שערכו את החישובים בפרוייקט החלל לפני שהשתמשו לכך במחשבים, כמו קתרין ג'ונסון שחישבה את מסלול הטיסה של ג'ון גלן, וברק אובמה העניק לה מדליה וגם קראו בניין על שמה בפרוייקט החלל. לסרט "מאחורי המספרים" היה סוף אופטימי, בביטול ההפרדה בין שחורים ללבנים ובטיסה המוצלחת של ג'ון גלן, אבל במציאות כשעברו בפרוייקט החלל לשימוש במחשבים כל הנשים האלה פוטרו ממשרתן בפרוייקט החלל, והתרומה שלהן נשכחה למשך שנים רבות. ועדיין פרוייקט החלל היה בועה מאושרת לשחורים, לעומת אבוויל באלבמה, ששם חיו ריסי טיילור ומשפחתה, ושם שבו אותה הלבנים באיומי רובה ואנסו אותה וציפו שהיא תשתוק ולא תעז לספר מה עשו לה, אבל ריסי טיילור דיברה, והיא לא זכתה לצדק, רק ניסו לשרוף לה את הבית והיא נמלטה עם בעלה ובתה לבית אביה, ויותר מאוחר עזבה בכלל את אבוויל וחיה בפלורידה, שהיא מדינה יותר טובה מאלבמה, ויותר סובלנית. בכל זאת האחיות והאח של ריסי נשארו באבוויל כל החיים, והם החזירו לשם את ריסי כשהזדקנה מאד ומצבה הבריאותי הידרדר. ריסי היתה הבת הבכורה במשפחה ואמה נפטרה כשאחיה היו קטנים ואחיה הצעיר היה עדיין תינוק, והיא גידלה אותם כמו אמא. הבילוי היחיד שלה היה ללכת לכנסיה, וכשהיא חזרה מהכנסיה עם חברתה האנסים שבו אותה באיומי רובה ולקחו אותה במכוניתם ליער. אחר כך הם אמרו שהיא היתה זונה ושהם התנהגו אליה מאד יפה והכל היה בהסכמה והם נתנו לה כסף. אבל אחד מהם סיפר את האמת, שחטפו אותה באיומי רובה ושהיא כל הזמן בכתה והתחננה שיתנו לה לחזור לתינוקת שלה. כל הגברים שאונסים נשים בכל העולם אומרים אחר כך שהנאנסת היתה זונה ושהם היו צדיקים. אחיה של ריסי סיפר שאבותיהם היו עבדים של משפחת השריף של אבוויל לואי קורביט, שגם סידר שלא יעמידו לדין את האנסים, וגם הרביץ לרוזה פארקס שבאה לדבר עם ריסי והוציא אותה בכוח מהבית שלהם והשליך אותה על הקרקע. אבל רוזה פארקס חזרה לשם למרות שהשריף שוב הרביץ לה. אחר כך כשהסיפור התפרסם גם הוא שיקר. מבחינת השריף המשפחה של ריסי נשארה משפחה של עבדים שחורים שמותר לעשות להם הכל, כולל לאנוס את הנשים שלהם. רוב הלבנים שהקיפו את המשפחה של ריסי חשבו עליהם בתור עבדים שחורים שמותר לעשות להם הכל מבלי להיענש.

אני לא כל כך מבינה למה האח והאחיות של ריסי נשארו באבוויל לחיות עם האנשים שהתעללו באחותם. למה הם לא עזבו כמו ריסי למקום יותר נעים כמו פלורידה. רציתי שישאלו אותם למה הם נשארו. רציתי לדעת איך נראו החיים שלהם בעיירה במשך כל השנים, אבל הסרט עוסק באונס ובעדויות על האונס ובהליכים המשפטיים שהסתיימו ללא העמדה לדין בכלל של האנסים, שאפילו לא נעצרו, למרות שגם ריסי וגם החברה שהיתה איתה זיהו לפחות חלק מהם. הן הכירו אותם היטב, כי הם היו בעצם שכנים מהבתים הסמוכים, וזה עוד יותר הפליא אותי שהם נשארו לחיות בעיירה עם כאלה שכנים. אולי לא היתה להם ברירה. אחותה של ריסי רצתה להאמין שלפחות חלק מהאנסים שלה נהרגו בצורה טראגית ולמצוא בכך נחמה שלפחות אלהים עשה עם ריסי צדק, אבל לא ברור אם זה באמת נכון, כי אחיה של ריסי מספר שהשריף סיפר להם על שני אנסים שנהרגו בדמי ימיהם ואחר כך הוא גילה שזה לא היה נכון. הסרט לא ממש אומר מה היה נכון ומה לא, רק נותן לצופה להבין בעצמו את השקרים.

אני לא יודעת אם הוגן להשוות בין אונס של נשים בחברות חופשיות לאונס של ריסי טיילור שהוא אונס אכזרי במיוחד של אשה שחורה שמתייחסים אליה כאילו היא בכלל לא בן אדם, אבל בכל זאת אני חושבת שיש דברים דומים בין אנסים בכל העולם, שחושבים שנשים הן חפץ ואחרי שאונסים אותן אומרים שהן זונות ושהן בכלל רצו את זה ותמיד שוכחים את הרובה שאיים להרוג אותן, את האלימות והאדישות הגמורה לסבל של הנשים. בכל אונס יש דה-הומניזציה של האשה, אבל דה-הומניזציה של נשים היא חלק מדרך המחשבה המקובלת בחברה, כמו במקרה של פונדקאות, שאנשים בכלל לא מבינים מה לא בסדר בניצול של נשים, כי לנצל נשים בצורה מזעזעת נראה להם לגמרי נורמלי. האנס הכי בוגר שהיה בן שמונה-עשרה אמר לריסי שתתנהג כאילו היא עם בעלה וזאת בעצם לא היתה אמירה עליה אלא על עצמו, שכאילו הוא, שאונס אשה באכזריות באיומי רובה, הוא כמו בעל ששוכב עם אשתו, כאילו זאת זכותו החוקית לאנוס אותה, ובכל העדויות של האנסים הם תיארו כמה הם התחשבו בה. לא משנה כמה בן אדם הוא מפלצת, תמיד הוא יתאר את עצמו בתור בן-אדם למופת ויכפיש את הקורבן שלו, במיוחד כשהקורבן זאת אשה. כל כך קל לאנשים, ואפילו לנשים, כי הן חלק מהחברה, לשכוח שאשה היא בן אדם שמרגיש וסובל, ומאד קשה לאנשים וגם לנשים להזדהות עם הסבל שלה. ריסי טיילור, שהיתה כבר זקנה וחולה כשעשו את הסרט, כמעט איננה מדברת בסרט. היא רק אומרת שהמון נשים נאנסו, ושלאיש לא היה אכפת מהסבל שלה.