פרופ' נחום גרוס ז"ל

 הפרופ' לכלכלה נחום גרוס נפטר בשבוע שעבר ולא הלכתי להלויה שלו, כי מודעת האבל התפרסמה רק אחרי ההלויה ורק אז נודע לי שהוא נפטר. הוא לא היה ממש מורה שלי, כי לא שמעתי אצלו שיעורים, רק אחרי שהחלטתי לכתוב על כלכלת יהודי הונגריה במאה השמונה-עשרה, אחרי שאוסטריה כבשה אותה מהתורכים, אמרו לי ללכת לדבר איתו, ובאמת דיברתי איתו והוא שמח שמישהו רוצה לעסוק בהסטוריה כלכלית ולחקור את יהודי קיסרות הבסבורג, ונתן לי הרבה עצות. לא כל מה שהוא הסביר לי אני זוכרת, אבל אני זוכרת ששאלתי אותו פעם על מושג שהופיע הרבה במסמכים שאספתי, Wechselbrief, כלומר מכתב חליפין, שזה היה מכתב התחייבות לשלם סכום מסוים, למשל אלף או אלפיים פלורינים, שכתב בדרך כלל אחד האצילים, והיו משתמשים בזה לתשלום כמו בהמחאה בנקאית, כי אז בכלל לא היו במזרח אירופה בנקים. שאלתי את הפרופ' גרוס איך יודעים אם המסמך הזה תקף, והוא ענה לי, תמיד הוא דיבר כאילו הוא קצת כועס, שאם הבן אדם שחתום על המכתב ידוע בתור מישהו שמשלם ולא עושה בעיות, זה תקף, ואם הוא אחד שלא אוהב לשלם וצריך לגרור אותו לבית משפט בשביל לראות את הכסף, זה לא תקף. נחום גרוס, יותר מכל מורה אחר שהיה לי, גרם לי להבין שכלכלה איננה עוסקת במשוואות מתמטיות, אלא בהתנהגות של בני אדם. 

נחום גרוס בעצמו היה יליד וינה ולמד בבית הספר של יהודי וינה על שם צבי פרץ חיות – לפני כמה עשורים יהודי וינה חידשו את בית הספר, אבל נחום גרוס למד בו עוד לפני המלחמה. הוא לא סיפר לי הרבה על ילדותו, רק שהיה צריך לדבר גרמנית טובה ולא יידיש. הוא גם לא סיפר איך עזב את אוסטריה והגיע לארץ, ורק פעם אחת כשחוקר צעיר הרצה על הנאציזם בוינה ואמר שרק מעט אנשים היו מנויים על דר שטירמר, שכאילו לא היתה לזה הרבה השפעה, אז נחום גרוס התרגז ואמר שדר שטירמר היה תלוי לראוה על כל קיוסק בוינה, ולא היה צריך להיות מנוי עליו בשביל להיות מושפע ממנו, כי אנשים ראו אותו תלוי על הקיוסקים וקראו אותו ברחוב. מזה הבנתי שהוא עדיין היה בוינה אחרי האנשלוס, אבל אינני יודעת מתי עזב ואיך עלה לישראל. אני ידעתי שהנאצים קיבצו את היהודים בוינה בבניין של צבי פרץ חיות לפני ששלחו אותם לטרזינשטאדט ולאושוויץ, אבל את זה אמרו לי בוינה כשגרתי שם והבנות שלי למדו שם בבית הספר תקופה קצרה. היה לי די קל לדמיין את דר שטירמר תלוי לראוה על כל הקיוסקים בוינה. לא היה לי קל לדמיין את נחום גרוס מסתובב שם בתור נער וקורא את דר שטירמר על הקיוסקים.

בכל זאת, למרות שידעתי כל הזמן שנחום גרוס היה וינאי, הוא היה מאד שונה מכל הוינאים האחרים שהיכרתי בארץ, כי הוא היה הרבה יותר ישראלי. הוא דיבר עברית בלי שום מבטא גרמני, ואף פעם הוא לא אמר משהו נוסטלגי על וינה, בניגוד למשל לשאול באומן שנפטר לא מזמן ותמיד סיפר לי על בתי הקפה בוינה ועל האופרות של וגנר שהוא הלך לשמוע עם אמא שלו שנרצחה אחר כך בשואה. באומן היה ונשאר וינאי עד עמקי נפשו, ולמרות שהיה ציוני נלהב התגעגע כל ימיו לילדות הוינאית שלו. נחום גרוס לא התגעגע לוינה. הוא מאד אהב את ישראל ולא התגעגע לשום דבר באוסטריה. כשסיפרתי לו על היהודים בוינה שכל הזמן תקועים זה עם זה ודוחפים את האף אחד לעסקי השני, כאילו הם חיים בעיירה יהודית קטנה במזרח אירופה, ולא בכרך של שני מיליון אנשים, נחום גרוס אמר לי שככה זה בכל מקום, גם בארצות הברית. הוא התכוון בכל מקום בגולה. הוא לא אהב את האווירה של קהילות יהודיות בגולה, והעדיף את מדינת ישראל, לטוב ולרע.

פעם הוא סיפר לי בדיחה שהוא שמע מוינאים כשהוא חזר לבקר שם: מה ההבדל בין יהודים לפשפשים? שפשפשים שהודברו לא חוזרים. הוא סיפר לי את זה כמעט בלחש, למרות שישבנו בחדר עבודתו בדירתו בירושלים ורק אשתו היתה שם ולא היו שם שום אוסטרים.

בכל זאת נחום גרוס היה אדם אופטימי, גם לגבי ישראל וגם לגבי גרמניה. אפילו בימים הקשים של האינתיפאדה, כשכולם בישראל היו הכי מיואשים, הוא חשב שיהיה טוב, והוא חשב שהצעירים בגרמניה נהדרים. אני חשבתי שבישראל לא יהיה כל כך טוב, ושהצעירים בגרמניה הם בחלקם הגדול נאצים. במשך הזמן היה לי יותר ויותר קשה לדבר איתו על כל הדברים, כי אני עסקתי יותר ויותר באנטישמיות ופחות ופחות בכלכלה, וזה מאד הרגיז ואכזב אותו. יותר ויותר עסקתי באנטישמיות, כי אלפי המסמכים שאספתי על כלכלת היהודים בהונגריה, עסקו בעיקר באנטישמיות, למשל בזה שאסרו על היהודים להיכנס לערי המכרות של זהב וכסף, כי יהודים הם גם חמדנים וגם גנבים, ופחדו שהם יגנבו כסף וזהב, או שאיימו להוציא להורג יהודי שבא ליריד בעיר טירנא, שאסור היה ליהודים להיכנס אליה, בגלל שאנשי טירנא טענו שהיהודים רצחו ילד נוצרי ושתו את דמו, או שהפכו ליהודי שהוביל צמר למכירה את העגלה ופיזרו את כל הסחורה וגנבו והרביצו לו מכות, ובאינדקסים הגדולים בארכיון של לשכת החצר החומר היה מחולק לפי נושאים, למשל אדמיניסטרציה, מסים, צבא, והיתה גם קטגוריה "יהודים ומחלות", ואחר כך הקטגוריה התרחבה ל"יהודים, מחלות ומגפות". עם הזמן התעסקתי לא רק באנטישמיות של פעם אלא גם באנטישמיות של עכשיו, שחוויתי אותה בוינה כל הזמן, כי כל הזמן אמרו לי את לא נראית יהודיה וחקרו אם אני יהודיה אמיתית וכאלה דברים, והשוערת תמיד חיבקה אותי ואמרה לי שלכל בן-אדם מותר לחיות, וזה היה ממש יפה מצדה. סיפרתי על כל זה לנחום גרוס והוא סיפר לי על יהודי שנמלט בזמן המלחמה לסין ובליל כל נדרי נפשו יצאה לשמוע תפילה ומרוב המצוקה והגעגועים הוא שוטט ברחובות והגיע לרובע לא מוכר לו, ושם הוא שמע לפתע קול תפילה עולה מבניין. הוא נכנס וראה אנשים מלוכסני-עינים עטופים בטליתות ומתפללים, וגם הוא לקח טלית וסידור והתחיל להתפלל, והמתפללים שאלו אותו מה הוא עושה שם, והוא אמר להם שגם הוא יהודי, והם אמרו לו: אתה לא נראה ככה. צחקנו, אבל אני לא חושבת שנחום גרוס באמת הבין כמה המפגש עם האנטישמיות האוסטרית השפיע עלי, אולי מפני שהוא גדל בוינה ואז עלה לישראל, אז אנטישמיות היתה בשבילו משהו רגיל, ואני גדלתי בישראל ובאתי לוינה, ולא יכולתי להכיל את מה שראיתי ושמעתי. יותר ויותר רציתי לדעת על אנטישמיות ופחות ופחות על כלכלה, ופרופ' גרוס מאד התאכזב מזה ודי עקץ אותי וזה עצבן אותי, אז דיברתי איתו פחות ופחות. וגם קרו דברים אחרים. היה באוניברסיטה העברית פיגוע והחליטו באוניברסיטה שהקמפוס בהר הצופים הוא שטח סגור ומותר להיכנס רק לסטודנטים ועובדים, או כמו שאמר הדיקן מנחם מגידור, מי שלא סטודנט ולא עובד אין לו מה לחפש פה. חשבתי על זה קצת והבנתי שהוא צודק. לא איבדתי כלום באוניברסיטה העברית ואין לי שום דבר לחפש שם ויותר כף רגלי לא דרכה שם. את פרופ' גרוס זה מאד ציער, והוא ניסה לסדר לי תעודה של חוקרת כדי שאוכל להיכנס לשם, ואני אמרתי לו שאני בחיים לא אלך יותר לאוניברסיטה העברית, לכן אין צורך לסדר לי שום תעודה. אבל כן נגע ללבי שהוא היה הפרופסור היחיד מכל אלה שלמדתי אצלם, ושעבדתי איתם, ושהכירו אותי, שחשב עלי וטרח לנסות לסדר לי תעודת חוקרת, למרות שכבר אכזבתי אותו בזה שיותר התעניינתי באנטישמיות מאשר בכלכלה. לפעמים הוא גם שאל אם נותנים לי כסף למחקר, ואמרתי לו שהמשפחה שלי נותנת לי כסף, והוא אמר אוי, ואמרתי לו שהמשפחה זה הכי טוב, כי בניגוד לאחרים שנותנים כסף לחוקרים, למשפחה שלי ממש לא אכפת שאני כותבת כמה הגרמנים נאצים, מה גם שרוב המשפחה שלי חוותה את זה מבשרה ולא כל כך צריכה בשביל זה מחקרים. זה היה כבר אחרי שאבי נהרג, ופרופ' גרוס התקשר לנחם אותי, ואמרתי לו תודה שהוא התקשר, והוא אמר שזה מובן מאליו. הוא הכיר את אבי  בצעירותו, כי הם למדו יחד באוניברסיטה העברית בתקופת מלחמת השחרור, ואבא שלי היה אז מאד פעיל ב"קומוניסטים העבריים", בהנהגתו של מי שיהיה לימים הפרופ' שמואל אטינגר, שדוקא היה מורה שלי הרבה זמן, אבל אז לא ידעתי על הקשר בינו לבין אבי, וכשנודע לי הוא כבר לא היה בחיים. נחום גרוס סיפר לי שאבא שלי ניסה לגייס אותו מטעם אטינגר לקומוניסטים העבריים, אבל הוא לא היה מעוניין. הוא אמר שאז כל בחור טוב היה בקומוניסטים, וזה היה מצחיק שהוא אמר את זה, כי הוא בעצמו לא התלהב מהקומוניזם. בניגוד לאבי שנולד בחיפה וגדל בזיכרון ובבנימינה, ורק אחרי קום המדינה נסע לחו"ל לטיול קצר, נחום גרוס הכיר כבר בוינה גם קומוניסטים וגם נאצים והיה הרבה יותר מפוכח מאבי, שלא האמין באלהים אבל האמין בסטלין הרבה שנים. נדמה לי שפרופ' גרוס היה הראשון שסיפר לי שאבי היה בקומוניסטים העבריים עם שמואל אטינגר. אבי אף פעם לא דיבר על זה אתי, כי זה היה סוד כמוס. זאת היתה הרגשה מוזרה לדבר עם מישהו שהכיר את אבא שלי וידע עליו מלפני שנולדתי הרבה דברים שאני לא ידעתי. אבל הוא לא היה ממש חבר של אבי, כי הם היו יותר מדי שונים זה מזה.

נחום גרוס מאד התאכזב שהתרחקתי מהעיסוק בהסטוריה כלכלית, גם בגלל שמעט אנשים רוצים לעסוק בזה בכלל. פעם רציתי ספר נדיר בגרמנית על כלכלת יהודי פולין ושאלתי אותו אם אולי הוא יוכל לרכוש את הספר הזה לספריה הלאומית, והוא אמר לי שאיש מלבדי לא יקרא אותו שם, ואמרתי לו שזה ספר חשוב, והוא אמר שהוא יכול לתת לי מכתב שזה ספר מאד חשוב וגם שאף אחד לא יקרא אותו שם. בסוף השגתי צילום של הספר הזה והוא אצלי, אבל אני כבר לא עוסקת בהסטוריה כלכלית. מבחינתו של נחום גרוס הייתי ממש החמצה, אבל מבחינתי לא ממש. הייתי צריכה להתעניין בהסטוריה כלכלית בכדי להבין שהסטוריה של יהודים תמיד עוסקת באנטישמיות, וקודם כל באנטישמיות, גם אם החוקרים אינם אוהבים להודות בכך, לא אלה שטעמו את טעם האנטישמיות בגולה, ולא אלה שלא ממש יודעים מה זה. אני יודעת, בעיקר בגלל שחייתי בוינה. זה היה הדבר העיקרי שלמדתי שם ושחזרתי איתו משם, למרות שנחום גרוס קיוה שאחזור משם עם דוקטורט בהסטוריה כלכלית וגם אני חשבתי שאחזור משם עם דוקטורט בהסטוריה כלכלית, מה שלא קרה. אבל בגלל שחשבתי לכתוב דוקטורט על כלכלת יהודי הונגריה במאה השמונה-עשרה, פגשתי את נחום גרוס. אחרת כנראה לא הייתי מכירה אותו בכלל, ואני מאד שמחה שהיכרתי אותו.