מעמד אחד, דעות שונות

פרופ' שלמה אבינרי חוזר  במאמרו המתפרסם היום ב"הארץ" לאבחנתו של גדי טאוב בין "ניידים", בעלי מקצועות ניידים והון זמין למעבר מארץ לארץ, שלפיכך תומכים לטענתו בגבולות פתוחים ובהגירה, ו"נייחים" הקשורים לארצות מוצאם, שלפיכך לטענתו הם מתנגדים לגבולות פתוחים והגירה, שרבים כבר הגיבו עליה, ואני מסכימה עם אבחנתו של דימיטרי שומסקי שזהו גלגול של האבחנה האנטישמית המסורתית בין "קוסמופוליטים", כלומר יהודים, לבין "אזרחים נטועים בקרקע", כלומר בני עם הרוב. הפרופ' אבינרי, מפריך את טענותיו של טאוב על פי ההצבעות לטראמפ ולברקסיט בארצות הברית ובריטניה, שדפוסי הצבעתם אינם תואמים לתיאורו של טאוב, אבל אולי מחמת קוצר היריעה, איננו מתייחס דוקא לישראל, שהקשר בין רקע סוציואקונומי לאידיאולוגיה בה הוא מעניין, מפני שהוא דו-ראשי: מפני שדוקא בישראל, ההנהגה האידיאולוגית של הימין והשמאל גם יחד מגיעה מאותו מגזר ומאותו מעמד חברתי: גם האליטה השמאלית וגם ראשי המתנחלים הגיעו מרקע אשכנזי מבוסס, והנהגת המתנחלים בראשיתה היתה בחלקה הגדול חילונית והגיעה בחלקה מן ההתישבות העובדת, ואליהם חברו אנשי גוש אמונים יוצאי בני עקיבא, שנבדלו מהם בדתיותם, אך לא במעמדם החברתי הבורגני. הנהגת הימין והשמאל גם יחד בארצנו מגיעה מרקע דומה, וההבדלים הם באידיאולוגיה ולא במעמד ובאינטרסים. לא הנהגת הימין ולא הנהגת השמאל ייצגו אי פעם את השכבות החלשות או את עדות המזרח, גם אם הנהגת הימין קרצה למזרחיים יותר, בגלל יחסה החיובי למסורת (שאיננה שומרת) ולדת (שאיננה מאמינה בה), ובגלל שנאתה לערבים שאיפשרה  לממש את מה שמורי עמנואל סיון כינה "העיקרון החנוך לויני", כלומר שכל אחד צריך מישהו לדרוך עליו, בתקוה שהדריכה על גוו של הזולת תרומם אותו מעלה. זה כמובן איננו שונה מאד מנסיבות בחירתו של טראמפ, ששילב הסתה גזענית, רטוריקה לאומנית, שוביניזם גברי, אינטרסים של ההון הגדול והזמנה לאדם הקטן לגזור רווחים מגזענות ולאומנות, במקום מהשקעה בתקציבי רווחה וחינוך.

השמאל בישראל כבר מזמן איננו מאפיין את האליטות השלטוניות, וגם בית המשפט העליון, כמו האקדמיה  וההון הגדול, כבר מזמן אינם מייצגים אליטה חילונית שמאלנית, אם אי פעם ייצגו כזו. ההתקפות על בית המשפט מצד הימין הלאומני נובעות מכך שהימין הלאומני מתנגד לכל חוק ומשפט, ובפרט לשיוויון בפני החוק, ולא מכיוון שמוסדות אלה מייצגים כביכול שמאלנות. כבר קודם לכן התפלאתי שאיש מהמתנגדים לטאוב לא ציין את העובדה הפשוטה שדוקא מנהיגי הימין הלאומני בישראל, הדוגלים בארץ ישראל השלמה ובשנאת ערבים ופליטים, נפתלי בנט ואיילת שקד, הם אנשי הייטק בולטים, כלומר נציגיו של אותו מעמד "ניידים" לכאורה, שלטענת טאוב מעוניין בקוסמופוליטיות ובהגירה, שלא לדבר על נתניהו, שמעדיף להתראיין לעיתונות האמריקאית מאשר לעיתונות הישראלית, וכל הוויתו, החל מסגנון הנאום סוחט מחיאות הכפיים וכלה בחיבה היתרה לסיגרים קובנים ושמפניות צרפתיות, מדיפה ניחוח זר וסולד מהישראליות השורשית שכמותה אפשר למצוא הרבה יותר במר"ץ מאשר בקרב שרי הממשלה המאד ימניים, ובקיבוצים שמתגייסים לקלוט מבקשי מקלט אפריקנים, החיבור לאדמה ולישראליות הוא עז פי כמה מאשר בקרב בכירי הליכוד הנהנתנים שמתחברים הרבה יותר למסעדת פירות ים מאשר לברז הלֶבֶּן בחדר האוכל. גם הליכוד וגם הבית היהודי – כן, ישנו גם אורי אריאל בג'ינס וסנדלים, אבל הוא דוקא יוצא הדופן, מונהגים בידי אנשים שמחוברים לאמריקה לא פחות משהם מחוברים לישראל, ובכך גם חלק גדול מסוד קסמם לבוחריהם, ועובדה זו איננה מפחיתה מאומה מהגזענות והלאומנות שלהם, ואולי ההיפך מכך: הם מייבאים לישראל את הגזענות הרפובליקנית הלבנה והעשירה שלבה גס בשחורים ובעניים, ואת הדתיות האוונגלית הפונדמנטליסטית, עם ההתנגדות הנוצרית שלה לתורת האבולוציה – ביהדות סיפור הבריאה או כל סיפור אחר, כולל סיפורי יציאת מצרים ומתן תורה, הרבה פחות חשובים מקיום המצוות, כי בניגוד לנצרות שמבוססת על אמונה בסיפור צליבת האלהים, היהדות מחשיבה קיום מצוות ולא אמונה בסיפורים. האמריקניזציה של הימין הישראלי היא חלק בלתי נפרד מהרדיקליזציה שלו, והיא מתרחשת מתוך זיקה עמוקה למדינה הנוצרית הכל כך שונה מאיתנו, למעט זיקתה לכתבי הקודש, שגם במקרה זה מדובר בכתבי הקודש הנוצריים לעומת התנ"ך והתלמוד והמדרשים שלנו, שהשקפת עולמם כה שונה מזו האמריקנית והאוונגליסטית. כעת אנו למדים מאנשי הבית היהודי שסיפור ההבטחה האלוהית לאברהם חשוב יותר למשל מהלקח שאפשר ללמוד מסיפור מערת המכפלה או סדום. אנושיות ויושר הליכות כלפי זולתנו כבר אינם עוברים לסוחר בקרב מפלגות השלטון שלנו, והאופוזיציה לכאורה, שגם עליה השתלטו אנשי ליכוד כמו אבי גבאי וציפי לבני, איננה טובה מהם, כאשר ציפי לבני מכריזה שצריך לייבש את תקוות הפלשתינים לשיבה לאדמותיהם. מדוע היא חושבת שהם ישכחו את מה שאנחנו היהודים, הרחק מכאן ובמשך אלפיים שנות גלות ויסורים, מעולם לא שכחנו – הכמיהה לציון, אל ארץ חמדת אבות, תקוה שהונחלה מדור לדור וברבות הימים הביאתנו מכל קצווי תבל לכאן? רק את קול מרירתה של שרה אמנו "לא יירש בן האמה עם בני" אנו שומעים בדבריה.

גם כאשר משווים את תהליכי ההתיישבות בארץ ישראל ובארצות הברית, אי אפשר להתעלם מהשוני ביניהם לא רק בהיקפים הגיאוגרפיים וההיסטוריים: המתיישבים הלבנים בארצות הברית בזו לאינדיאנים בוז גמור. החלוצים הישראלים היו מאד אמביוולנטיים: הם הביאו עמהם גזענות אירופית כלפי הערבים – וכלפי היהודים יוצאי מדינות ערב, אבל בה בעת גם העריצו את הערבי הילידי הגאה, ואנשי ארגון "השומר" ראו דגם רומנטי לחיקוי גם בערבי הרוכב על סוסו מצויד ברובה ושבריה, סכין דמוית פגיון, וגם באיכר הערבי היושב על אדמתו, ואפילו התגאו בשליטה בשפה הערבית המדוברת, שהיום מבזה אותה הימין שהרכבו הדמוגרפי והאידיאולוגי מאד השתנה מאז, וכאמור הופך היום להעתק דהוי של הימין האמריקני הגזעני, שאיננו חש שום כבוד והערצה ליליד הדבק באדמתו, אלא רק גזענות והתנשאות כלפיו. בניגוד לאופן שבו מצייר טאוב את הדברים, גזענות ולאומנות אינן פחות אוניברסאליות מהומניזם וסובלנות, ובימים אלה הן הולכות ומתחזקות בכל העולם כולו, וישראל הקטנה היא בבואה עצובה לכך.