עצבות ירושלים

מאד קיויתי שעופר ברקוביץ' יהיה ראש עיריית ירושלים, למרות שידעתי שהמערכה תהיה קשה, אבל אריה דרעי ניצח בקרב על ירושלים, וזה עצוב. זה עצוב לא רק מפני ששוב ניצחה השחיתות, וניצחה שנאת הנשים ואפלייתן, וניצחה תרבות האבטלה והגמ"חים ואכילת לחם חסד, וניצחה תרבות השנאה והדמוניזציה של הזולת, זה עצוב מפני שהסיבה העיקרית לניצחונו של משה ליאון היא שהציבור הליברלי בירושלים לא התגייס בכל כוחו להצביע ולנצח, מה שמתברר בדיעבד כאפשרי יותר מכפי שחשבו, ולא קרה בגלל אדישות ואוזלת-יד של מי שאינם רוצים שאריה דרעי ינהל את ירושלים, אבל ויתרו לו מראש. רוח התבוסתנות הזו של הציבור הליברלי בירושלים ולא רק בה, מתגלה שוב ושוב יותר מכל כנבואה המגשימה את עצמה, ומי שמאמין אולי מפחד אבל מתגייס למערכה ומנצח, ומי שלא מאמין לא מגיע בכלל לקו החזית, וזה מה שהכי עצוב. מדוע כתב ניר חסון ב"הארץ" עוד לפני הסיבוב השני שהציבור החילוני בירושלים כבר הפסיד? האם לא היה מועיל יותר לקרוא לאנשים לצאת להצביע? והוא לא היה היחיד שקבע מראש שאין סיכוי. ולא מזמן התראיין למוסף "גלריה" של הארץ השחקן יובל סגל, שהוא כנראה תל-אביבי, והלין על היחס לאזרחים, ולפיכך הגיע למסקנה שלא ילך להצביע. והוא בוודאי מבטא איזו רוח שאיננה רק תחושתו הפרטית. איך אפשר לשנות אם לא באים להצביע? איך אפשר לנצח אם לא מתייצבים לקרב ורק מייללים? לפעמים נדמה שיש מי שרוצים שירושלים תישאר חרדית וימנית וענייה ומוזנחת, כדי שבחוגי החושבים עצמם נאורים אפשר יהיה לבטא את השנאה והגזענות כלפיה וכלפי תושביה, אבל בירושלים מתגוררת עשירית מאוכלוסיית ישראל, ומי שבז לתושביה ומטפח כלפיהם שנאה, יתקשה לנצח גם בבחירות הכלליות, גם אם יהיו לו תוצאות מאד מוצלחות בתל-אביב ולאורך כביש החוף.

ואני חושבת על משפחתי שלי, ועל שתי בנותי שעזבו את ירושלים, האחת לתל-אביב, והשנייה לאנגליה, ואינן מתכוונות לחזור. שתיהן רשומות עדיין כתושבות ירושלים ומורידות את אחוזי ההצבעה, וכך גם חתני שמתגורר באנגליה עם בתי. משתי משפחותינו הקטנות נותרנו בירושלים רק אנו, שתי הסבתות. העתיד נסע מכאן, ואיננו מתכוון לשוב. כשבתי שעזבה לתל-אביב מדברת על מגרעותיה של ירושלים, היא אומרת קודם כל שאין כאן עבודה, וזאת הבעיה העיקרית של ירושלים, שהיא איננה מפרנסת את תושביה בכבוד, ולא פעם אני עצמי חושבת על האפשרויות הכלכליות העדיפות שהיו לי לו חייתי בתל-אביב או בקרבתה, וגם זו מכשלה שנוטה להגביר ולהנציח את עצמה. תמיד כשמדברים על למה צעירים עוזבים את ירושלים מדברים על העדר מקומות בילוי לצעירים בעיר, כאילו זאת הבעיה, אבל הבעיה העיקרית היא שאין לצעירים עבודה בעיר, ולו היתה בעיר יותר פרנסה הדברים האחרים כבר היו מסתדרים מעצמם. להיפך זה לא ממש עובד. ניר ברקת יזם אינספור חגיגות ופסטיבלים, רבים מהם התנהלו ברחוב מגורי, רחוב עזה, שרבים התפעלו מבתי הקפה והמזללות שנפתחו בו, אבל אני יודעת שהתוצאה העיקרית של הפיכת רחוב עזה למרכז בילויים היתה בריחת התושבים שהתגוררו בו מפני המהומה והרעש, והפיכת דירותיהם למשרדים, ושרבים מיושבי הקבע בבתי הקפה והמזללות הם מובטלים, שבמוקדם או במאוחר עוזבים את העיר למקומות שבהם הם מוצאים תעסוקה, ושעל כל עסק שמצליח ישנם רבים שנסגרים ומתחלפים במהירות באחרים שגם אורך חייהם איננו גדול, כי אי אפשר לבנות כלכלה יציבה על סטודנטים שבסופי שבוע מסתלקים מן העיר לבתי הוריהם, ובסוף לימודיהם מסתלקים מן העיר כליל ואפילו לא חוזרים לבקר, ועל תיירים מאמריקה שמחזיקים עשירית מהדירות בירושלים, וברוב ימות השנה בתיהם חשוכים, ועל עובדי משרדים ועסקים שבתום יום העבודה מסתלקים למקומות יפים ונקיים ושקטים יותר.  

וישנה הזוהמה ברחובות, הפחים העולים על גדותיהם בערבי שבתות, האשפה הפזורה ונערמת סביבם, החתולים והעורבים המנקרים בשקיות האשפה ומפזרים את תכולתן על המדרכות, המהמורות והבורות בכבישים ובמדרכות והשלוליות הנקוות בהם בחורפים הקשים של ירושלים, שלמרות הכל אני אוהבת אותה, את יופיה שבנייה חמדנית והררי אשפה אינם מצליחים להסתיר, את אנשיה העניים וקשי היום בבגדיהם הישנים והלא אופנתיים, את הבוז שלה לכל מה שחומרי ונוצץ, את האוויר שלה שמרחיב את ריאותי כשאני חוזרת אליה לא חשוב מהיכן, ואת אלה שעדיין כן מנסים וכן נלחמים לשפר אותה, להפוך אותה למקום יפה יותר וטוב יותר ומושך יותר למגורים, אלה שהסתובבו חודשים ברחובות וניסו להעיר את אנשיה ולעורר אותם, והיום לא נותרה להם אלא התקוה להעיר ולעורר את האהבה עד שתחפוץ.