להתחפש זה כיף

בזמן האחרון לא הייתי שמחה במיוחד, גם לא בפורים, וכשניסיתי לחשוב על משהו משעשע עלו בי דוקא זיכרונות עצובים, אז חשבתי שאולי עדיף לא לכתוב בפורים משהו עצוב, אולי עדיף לא לכתוב בכלל, אבל אז קראתי את רוגל אלפר ב"הארץ", למרות שאני בכל פעם אומרת לעצמי שלא צריך לקרוא אותו ובוודאי שלא צריך להגיב, אבל הטור שלו החמוץ כלימון בשלהי קיץ, בגלל מנהגם של אנשים חילוניים להתקשט בפורים בכובעים מצחיקים, פאות וקרניים וזנבות וכיו"ב אביזרים, שהעלה את חמתו מפני שהם לא באמת דתיים ולא באמת מתחפשים, ולפיכך לדעתו אין לחג הפורים משמעות עבורם, וכמובן בהזדמנות זו שהוא חובט בחילוניים ששמחים להתחפש ולהשתעשע בפורים הוא חוזר ומתאר את הדתיים כאנשים שעולזים בלאומנותם השמיימית, כי הרי העולם שלנו הוא דיכוטומי, יש בו או אנשים שהם דתיים ולאומנים ועולזים בלאומנותם השמיימית, או אנשים שאינם לאומנים ואינם דתיים והם רק מתרפסים לפני הדתיים באימוץ סממנים עליזים של חג הפורים שלא אמורה להיות לו שום משמעות עבורם. הרי לא יכול להיות לדעת אלפר שהאנושות קצת יותר מגוונת משתי קטגוריות מוחלטות של בני אדם, ושדוקא אנשים דתיים יודעים שמקורו של חג הפורים מפוקפק משהו, למרות המגילה הנאה שנכללה בכתובים, שלא כל חכמינו ששו לכלול אותו במניין החגים, ואהבת הפורים והשמחה והשתייה וההתחפשות באו דוקא מלמטה, מהמוני העם שהתאהבו בחג שמזכיר כל כך את הקרנבל הנוצרי, ודוקא באותה גלות שהוא מזהה איתה את הדתיות היה חג הפורים הזדמנות נפלאה מאין כמוה לשמוח קצת, להתחפש ולשיר ולרקוד ולהינות מהחיים, והרי גם על כך מתלוננים לא פעם כתבי "הארץ" החמוצים, שיש ליהודים יותר מדי מועדי אבלות ופחות מדי שמחות, והנה דוקא ביום שכולו שמחה עולה מדפי העיתון חומצת הלימון הזו, שאין לה אפילו ריח הדרים. התדע, רוגל אלפר, הפלא ופלא הדבר, אבל גם אנשים דתיים אוהבים לרקוד ולשיר ולשמוח ולשתות יין וללבוש בגדים מצחיקים, וגם אנשים חילוניים נזכרים בחג הפורים בילדותם ובאוזני ההמן שאפתה להם סבתא שלהם ובתחפושות שתפרה להם אמא לבית הספר, ויש לזה המון משמעות בשבילם, משמעות שספוגה בזיכרונות הילדות ובשמחות המשפחתיות, ובאנשים שכבר אינם איתנו, וכשהילדים שלנו גדלים מזכירים לנו הקטנים בתחפושות את ילדינו שלנו שצעדו לגן בגאוה בתור אינדיאנים ונינג'ות ומלכות אסתר ומה לא. שרון שלי רצתה להיות דוקא נילס הולגרסן, וגזרתי לה ברבור מקרטון, ופעם היא התחפשה לוופל בפיג'מה שתפרתי עליה פסים שתי וערב לילות רבים, ואני בעצמי התחפשתי אחרי מלחמת המיפרץ לסדאם חוסיין עם מדים ישנים וכומתה של בעלי שמצאתי בארון ושפם מודבק והלכתי ברחובות עם דגל לבן, וכל האנשים שישבו חודשיים בחדר האטום הביטו בי וצחקו ומחאו כפיים, ולפעמים הייתי מתחפשת למנקה עם חלוק ישן ומטפחת ראש ומגב עם סמרטוט רצפה. זאת היתה תחפושת די דומה לחיים ובכל זאת או אולי דוקא בגלל זה היא היתה מאד מצחיקה. והיה כיף. וגם השנה היה לי כיף לעבור ברחובות ולראות את הצעירים רוקדים בשפע תלבושות ותחפושות, ואת מלכות אסתר הקטנות עם הכתר והאינדיאנים הקטנים, והחתולים והנמרים והקרנפיות נוסח נטע ברזילי שבזכותה גם ילדות שאינן רזות ויפות מרשות לעצמן גם כן ללבוש תחרה ורודה ולרקוד ולשמוח וזה כל כך נהדר שאנשים פשוט צוחקים ושמחים, וגם מי שעצוב ומסתובב בין המתחפשים והשמחים נהיה לאט לאט הרבה יותר שמח, לא בגלל לאומנות, ולא בגלל שמיימיות אלא בגלל העולם הזה ומה שנקרא אנושיות, שזה להבין את לב האדם שקודם כל רוצה להינות מהחיים ולשמוח, ועושה מועדים לשמחה.