הגן הסגור

יש בדרום לונדון גוש בניינים אחד שמצדו האחד דירות מגורים פרטיות ומצדו השני דיור ציבורי למעוטי יכולת. בין הבניינים יש גן מוקף גדר עם מדשאה ונדנדה, אבל רק לילדים בדירות הפרטיות מותר לשחק שם. לכן הקיפו את גן המשחקים בגדר ובחומה, כדי שהילדים מהדיור הציבורי לא ייכנסו. שלחו להם מכתבים שאסור להם להיכנס. לילדים מהדיור הציבורי יש מגרש משחקים קטן מכוסה גזרי עץ. ההורים מתלוננים שלפעמים הילדים נפצעים שם. הילדים מהדיור הציבורי רואים את הגן היפה עם המדשאה והנדנדה מחלונות בתיהם שמשקיפים עליו, אבל אינם רשאים להיכנס לשם. לפני שלוש שנים שלחו להורים שלהם מכתבים שעבורם הכניסה לגן המשחקים אסורה, למרות שקודם הבטיחו להם שגני המשחקים בפרוייקט יהיו פתוחים לכולם. בדיור הציבורי יש אנשים עם שמות ספרדיים. אולי הם חלק מדור ווינדראש שכתבתי עליו כאן, ואולי הגזענות משחקת כאן תפקיד ולא רק הפערים הכלכליים. אבל לא רק. יש אנשים שהם פשוט עניים ויש להם צרות אחרות, למשל אמא עם ילד שסובל משיתוק מוחי ומתנייע בכסא גלגלים, שלגן היפה עם המדשאה והנדנדה אסור לו להיכנס ולמגרש המכוסה גזרי עץ הוא לא יכול להיכנס עם כסא הגלגלים. כל זה איננו סיפור בדיוני אלא מציאות שהגיעה עכשיו לעיתונות הבריטית. בהתחלה כתבו על כך ב"גרדיאן" ואחר כך בכל העיתונים. ב"סאן" הוסיפו לסיפור הרבה תצלומים ושרטוט שמראה איך הדיור הציבורי משקיף על המדשאה המוקפת גדר וחומה. בתצלומים זה נראה אפילו גרוע יותר מאשר כשקוראים על כך. רואים ילדים עומדים משני צדי החומה שמפרידה ביניהם. ניסיתי לחשוב מתי שמעתי בישראל על משהו דומה. בדרך כלל בישראל אלו מושבים מבוססים שמוקפים חומה מפחד השכנים, שבדרך כלל הם ערבים, ובדרך כלל הם גם עניים, ואז המושבים גם מתלוננים על גניבות ועל העדר ביטחון. אינני יודעת אם יש גם בישראל בניין של בעלי דירות פרטיות שבנוי מול דיור ציבורי. אין בישראל הרבה דיור ציבורי. די חיסלו אותו, והתורים לדיור ציבורי ארוכים בלי קץ. הרעיון הבריטי לשלב בין דיור פרטי לדיור ציבורי במתחם אחד נראה על פניו כרעיון טוב, אבל בסופו של דבר מתגלה כרעיון נורא, שמציב ילדים שמותר להם וילדים שגרים ממול ומשקיפים מהחלון על חבריהם שמשחקים במדשאה שהכניסה אליה אסורה להם. ואני חושבת על הסיפור של אוסקר ווילד "גנו של הענק", על הגן שהתייבש וקמל בגלל שהילדים לא הורשו לשחק בו. זה קורה בסיפורים. בחיים האמיתיים הגנים שרק ילדים מבוססים מורשים לשחק בהם ירוקים ומלבלבים, והגנים של העניים מוזנחים ועצובים, כמו הילדים שמורשים לשחק רק בגני העוני, אבל בעיקר מביטים מהחלון או מציצים מאחורי הגדר על חבריהם המשחקים וחולמים שיתנו גם להם להיכנס. אולי בגלל זה יש בספרות הבריטית כל כך הרבה גנים סודיים עם דלת סודית שמתגלה דרך נס רק למעטים. אולי אגדות צומחות מתוך מציאות עצובה שאיננה ממהרת להשתנות.