מה עצבן אותי באיכילוב

בעצם צריך להגיד בבית החולים ליולדות ליס, כי עכשיו לא אומרים מחלקת יולדות בבית החולים איכילוב, אלא לכל מחלקה קוראים בית חולים, מחלקת ילדים בבילינסון זה בית החולים שניידר ומחלקת יולדות באיכילוב זה בית החולים ליס. ככה אפשר לקרוא יותר שמות ולקבל יותר תרומות. באיכילוב יש מכון הלב ע"ש סמי עופר ומגדל אשפוז ע"ש תד אריסון, וככה כל עשירי ישראל מרוחים על חזיתות בתי החולים שלה, כדי שנזכור שאולי אנחנו לכאורה אזרחים במדינה שאמורה לממן מהמסים שלנו בתי חולים, אבל בפועל המדינה היא גורם שולי, ומי שמממן בתי חולים הם עשירי ישראל ועלינו להוקיר אותם על כך, למרות שאת העושר המופלג שלהם הם קנו לרוב על חשבוננו, למשל מחורבנו של צי הספינות הישראלי או מחורבן ים המלח או מעמלות בנק מופקעות וחסרות שחר כמו עמלת שורה. עוד לפני שנכנסים לאיזו שהיא מחלקה באיכילוב מבינים שפה מקדש לעשירי ישראל וצריך לכרוע לפניהם ברך ולהוקיר את ההון ואת הממון, שבלעדיהם אין בריאות ואין חיים.

אחר כך עולים במעליות קצת מוזרות: יש כאלה רק עד קומה שלישית, ויש כאלה בלי קומה שלישית. יש כל מיני מעליות שקצת קשה להתמצא בהן, עם מעליות המשך שעוד יותר קשה להתמצא בהן, אז לא רק שונאי מעליות מושבעים כמוני אלא הרבה מאד אנשים עולים ויורדים ברגל בגרמי המדרגות שאיכשהו מחברים בין כמה בניינים, ומגיעים למסדרונות שבהם הכל נראה אותו דבר ואפשר להסתובב שעות עד שמוצאים את המקום הנכון ומגיעים.

ליולדות יש חדר פרטי עם מקלחת פרטית ושירותים פרטיים ומקום לתינוק ולבני הזוג לישון והן מאד מרוצות מזה. לכאורה אפשר להסתובב עירומה בחדר, אבל לא כדאי כי כל הזמן נכנסים ויוצאים אנשים, כמובן למטרות טובות, ואף לא אחד בבית החולים נוהג לסגור אחריו את הדלת: לא הרופאים, לא האחיות, לא המיילדות, לא המנקות ומגישות האוכל, וגם הסוכנת של חיתולי האגיס שמסתובבת חופשי במחלקת יולדות, נכנסת לחדרים ולוקחת מהיולדות פרטים כאילו זה בכלל מותר לה. כולם משאירים אחריהם כל הזמן את הדלת פתוחה. קשה להבין למה, אבל ככה זה באיכילוב. אני לא יודעת איך זה במחלקות החולים, כי הייתי רק במחלקה לטיפול באם ובעובר, שזו בעצם מחלקת הריון בסיכון, ובחדר לידה ובמחלקת יולדות, ובכל המחלקות האלה לא מקובל לסגור את הדלת. והייתי כמובן גם בתינוקיה, כי צריך לבוא לשם כל הזמן, להביא את התינוק לבדיקות, וכל הזמן אומרים שהסוכר שלו נמוך וההנקה לא מספיקה וצריך לתת בקבוק, גם אם הסוכר של התינוק בגבול התקין. אם יולדת אומרת שהיא מנסה להניק ומתקשה ומבקשת מהאחיות בתינוקיה סיוע בהנקה הן אומרות לה שבעניין הנקה היא צריכה לפנות רק למדריכות ההנקה. את האחיות בתינוקיה לא מעניין בעיות בהנקה, רק מעניין אותן לתת בקבוקים ולהגיד לאמהות שהילד יאכל גם מבקבוק כי חסר לו סוכר, גם אם הסוכר שלו בגבול התקין לתינוק אחרי לידה. וזה שזה גורם לאמהות להתייאש מהנקה זה לא הבעיה של האחיות בתינוקיה באיכילוב, כי הן נותנות ליולדות עלון שכתוב בו כמה טוב להניק, וזה מספיק בשביל כיסוי תחת, שזה באיכילוב שם המשחק. אם יולדת אומרת שהתינוק רק מלקק ועוד לא מוצץ טוב, שאשה כמוני שכבר גידלה שתי בנות והניקה אותן עד גיל שנה וחצי ואף פעם לא נתנה להן בקבוק, יודעת שככה זה עם תינוק ראשון: הוא רוצה לינוק אבל מתקשה לינוק היטב, כי גם אם יש אינסטינקט התינוק צריך להתרגל וללמוד במשך כמה ימים או יותר איך לינוק היטב, אז באיכילוב אומרים ליולדת וגם לסבתא שהתינוק לא צריך ללמוד לינוק כי זה אינסטינקט, שכל אשה שבאמת היניקה יודעת שזה דבר מטומטם להגיד לאמא שרוצה להניק. אם רוצים לעודד להניק צריך להדריך את האמא איך לשבת זקוף ולעזור לתינוק לתפוס את הפטמה בפה ולסחוט לו קצת חלב לתוך הפה ולעזור לו עד שהוא ילמד לינוק היטב, ואם התינוק לא יונק מספיק צריך להדריך את האמא להניק אותו לעתים קרובות שכך יווצר לה יותר חלב, ולא להגיד לה ההנקה לא מספיקה לו תני לו בקבוק, שככה התינוק יינק פחות והאמא תייצר פחות ופחות חלב ובמהרה תפסיק להניק, שזה כנראה מאד מועיל לחברות שמייצרות תחליפי חלב אם, והרבה פחות מועיל לתינוק. מדברים הרבה על חשיבות ההנקה ועל נשים שמיניקות בציבור, אבל הנקודה האמיתית היא אם היולדת מקבלת הדרכה נכונה, ואם בית החולים מדריך את האחיות שלו לסייע לנשים להניק ולתמוך בהן ולתת להן מידע נכון והדרכה נכונה, ולא רק להגיד אין לילד מספיק סוכר תני לו בקבוק שזה דיכוי הנקה ולא עידוד הנקה. אבל העיקר באיכילוב זה כיסוי התחת. תתני בקבוק שלילד יהיה יותר סוכר ותניחי תמיד את הילד בעגלה אם את יוצאת מהחדר ולמה את מחזיקה אותו ככה או ככה ומה את עושה ככה וככה, וכל היום תרוצי בין החדר והתינוקיה עד צאת נשמתך. אבל החדר באמת נהדר, רק שהתעוררו בי געגועים להדסה הר הצופים לפני ארבעים שנה, שלוש או ארבע בחדר, החרדית שילדה את בתה החמישית והתלבטה אם לקרוא לה דבורה או רותי – ארבעת הילדים הגדולים העדיפו רותי, וגם אנחנו, החברות לחדר, המלצנו לה על רותי. כמה ילדים כבר יש לרותי, שאמה התענתה בהתכווצויות רחם נוראות. כמה נכדים כבר נולדו לאמא של רותי, והאם היא עדיין מתגוררת בשני החדרים שבהם גידלה את חמשת ילדיה? והעולה מארצות הברית החמודה, שסיפרה לי איך לפני העלייה לארץ הם נסעו בכל חמישים ואחת המדינות של ארצות-הברית כדי להיפרד, ואחר כך כתבה שהבת שלה רגועה וטובה ונעים להם איתה, והיא ביקשה שאקנה גם לה כתונת ממעיין שטוב, כזאת עם הרבה כפתורים מלפנים שנוחה להנקה. באיכילוב אנשים מדברים רק עם הקרובים, ואין הרבה אפשרות למיפגש של יולדת עם יולדת, ואולי גם זה טוב לכיסוי תחת, שזה שם המשחק – לא לדעת יותר מדי, לא להכיר יולדות אחרות, ואם את לבד, את לבד בחדר הגדול והיפה עם המקלחת הפרטית והתינוק הפרטי ובבוקר בדרך לתינוקיה תראי שאת לבד, אבל רק תסתכלי על האחרים ולא תחליפי איתם מלה. אחר כך ממילא ינזפו בך שלא הגעת להדרכת הורים, כי בהזרקת האפידורל עשו לך חור מיותר והיו לך כאבי ראש קשים. למה לא באת? אולי לא רצית לבוא לבדך ואולי היית עסוקה בדברים אחרים. ובסופו של דבר הצלחת להשתחרר, אחרי הטיפול שסתם את החור המיותר ואחרי שהחברה הביאה לך את כסא התינוק לרכב. כי כדי להשתחרר מהתינוקיה באיכילוב צריך להביא לא רק מסמכים, אלא גם כסא בטיחות לרכב שעולה הרבה כסף. זו הוראה בעלון ההדרכה שאת מקבלת לשיחרור מאיכילוב. בלי שתציגי כסא בטיחות לרכב לא ישחררו את התינוק מהתינוקיה באיכילוב. בהתחלה חשבתי שזאת מין בדיחה כזאת, אבל ראיתי כתוב שחור על גבי לבן, או סגול על גבי לבן, או לבן על גבי סגול, משהו כזה. איך משרד הבריאות מתיר לבית חולים להציג להורים תנאי כזה? האם שר הבריאות שמייצג את האוכלוסיה הכי נטולת רכב בארץ מאשר לבית חולים לקדם יצרני אביזרים לרכב על חשבון היולדות? ומה עם מי שאין לו רכב, ואין לו מה לעשות עם כסא בטיחות לרכב? מה עם מי שלוקח את ילדיו בעגלה, ואת העגלה מעלה לאוטובוס? באמת לא ראיתי בבית החולים ליס נשים חרדיות, גם לא פגשתי יולדות ערביות. כנראה במקרה לגמרי פגשתי רק זוגות צעירים חילוניים עם מכנסיים קצרים ושמלות חושפות כתפיים, ואחד מהזוגות התגאה בפני האחיות בתינוקיה בעגלת התינוק שעלתה חמשת אלפים ₪, ויש לה המון אביזרים מדהימים. בתי היתה מרוצה, אבל אני ידעתי שאנחנו לא במקום הנכון, לפחות לא אני, שבכלל לא נוהגת, וגם עגלת תינוק עוד לא קנינו, נבהלנו קצת מהמחירים, והיינו צריכות להבין מראש שאנחנו לא ציבור הלקוחות – כי איכילוב זה בית חולים עם לקוחות, לא עם מטופלים – ומהרגע הראשון שבו דרכה כף רגלי באיכילוב ידעתי שאני ממש לא נמנית עם ציבור הלקוחות של איכילוב, ושזה המסר הכי חשוב שאקבל.