מות אמי

לאחרונה נודעו לי פרטים חדשים על נסיבות מותה של אמי. היא עברה ניתוח בגלל זיהום בכתף, והפצע מהניתוח הזדהם, אז טיפלו בה באנטיביוטיקה. בזמן הזה מצבה הידרדר קשות והיא הפכה רתוקה למיטתה. כבר שנים היתה אמי נכה והתניידה בכסא גלגלים, אבל יכלה ללכת מעט עם הליכון, ובבית החולים כבר לא ירדה מהמיטה ולא הלכה. אולי הניתוח והאנטיביוטיקה התישו אותה כליל. היא גם התקשתה להזיז את כתף ימין, הכתף שנותחה, ואת יד ימין. זאת אולי הסיבה שכאשר ניסו להכניס אותה לאמבולנס כדי לשלוח אותה הביתה היא נחבלה קשות ביד ימין מדלת האמבולנס, עור ידה התקלף וגם השכבה שמתחת לעור והיא דיממה קשות. לכן השאירו אותה בבית החולים יממה נוספת, אבל למחרת שלחו אותה בכל זאת הביתה בעשר בבוקר. היא הספיקה להיות בבית רק מעט יותר מיממה ואז מתה. במשך כמעט יומיים הסתירו ממני שאמי מתה, וגיסתי התקשרה אלי לביתי בירושלים רק שעה ועשרים דקות לפני הלוויה, כדי שלא אספיק לבוא ללוויה וכדי שלא יהיה לי זמן להתוודע לנסיבות מותה של אמי ולבקש נתיחת גופה. הם ידעו שאם הם יקברו את אמי כבר לא אבקש להוציאה מהקבר, וגם אין בכך טעם חודשים לאחר מותה.

מדוע שלחו את אמי הביתה במצב כה רע? אחייני הרופא שחתום על סיכום המחלה כתב שהמשפחה מעוניינת להשיבה הביתה. כשגיסתי ואחייני מדברים על המשפחה הם מתכוונים לעצמם, כי הם מעולם לא כללו אותי ואת בנותי במשפחה. אמי היתה אשה עשירה מאד, והם מעדיפים להיות משפחתה היחידה. גם אחותה של אמי לא ידעה שאמי שבה הביתה. היא התקשרה אליה במקרה כדי לדבר עם המטפלת הזרה שלה, ואז המטפלת הושיטה את הטלפון לאמי. אמי אמרה לאחותה ששמו לה זונדה ושזה עושה לה טעם מר. אחותה אמרה לה שבבוקר היא בוודאי תרגיש יותר טוב, אבל בבוקר היא כבר היתה מתה.

מה שמוזר זה שאמי היתה בבית יממה שלמה מבלי להודיע לאחותה ששבה הביתה. בדרך כלל היא היתה מדברת עם אחותה בכל יום או יותר מפעם ביום. שתיהן היו אלמנות, כי בעלה של דודתי מת מסרטן ושנה אחר כך נהרג אבי בתאונת מכונית משונה ביותר, שתמיד שאלתי את עצמי אם זו היתה תאונה או רצח מוסווה כתאונה. היו אנשים שהרוויחו ממותו של אבי, כי אחרי מותו נהיה קל בהרבה לסחוט כספים מאמי, ואמי כאמור היתה אשה מאד עשירה. לא ידעתי כמה עשירה היתה, אבל מסתבר שהיו אנשים שידעו בדיוק ולקחו זאת לתשומת לבם. אמי ואחותה היו גם שתיהן אמהות שכולות, כי דודתי איבדה את בתה הצעירה שמתה מסרטן בגיל שלושים ושתיים והשאירה אחריה תינוק בן שנה, ואחי מת מסרטן לפני חמש שנים. בלוויה של בת דודתי כולם בכו ובלוויה של אחי רק בתו הרביעית בכתה. אמי ואחותה ישבו בכסאות הגלגלים שלהן ואמי אמרה לאשה אחת שניגשה לנחם אותה: אל תקומי, אני אבוא אלייך. אבל היא נשארה במקומה.

מוזר גם שאמי אמרה לדודתי ששמו לה זונדה כאילו זה היה דבר חדש שקרה רק לאחר שהגיעה הביתה, אבל בסיכום המחלה כתוב שכבר בבית החולים הזינו אותה בעזרת זונדה, ושזה שיפר את מצבה. היה לה גם צנתר בוריד שדרכו היא קיבלה אנטיביוטיקה. לא הבנתי למה שלחו אותה הביתה עם זונדה ועם צנתר, ומי היה אמור לטפל בבית באשה כל כך חולה, כי בבית היתה רק מטפלת זרה, לא אחות ולא רופאה. עכשיו אני מבינה שהסתירו ממני את מותה של אמי לא רק כדי למנוע ממני כניסה לדירתה אלא גם כדי להסתיר ממני שמתה רק יממה לאחר שנשלחה הביתה מבית החולים לבקשת אחייני הרופא שכתב בסיכום המחלה שהמשפחה מעוניינת בהשבתה הביתה כי אני ובנותי אינן נחשבות בעיניו לחלק מן המשפחה.

גם קודם היו לי מחשבות שאולי אמי נרצחה ולכן הסתירו ממני את מותה ומנעו ממני ומבנותי לבוא ללוויה, אבל אולי לא היה צריך לרצוח אותה באופן פעיל. אולי מספיק היה לשלוח אותה הביתה כדי שתמות ולהסתיר ממני ששולחים אותה הביתה, כדי שלא אבוא לבית החולים ולא אבקש להשאיר אותה בבית החולים. בבית החולים לא חשבו שהיא עומדת למות, כי אמרו לה לחזור בעוד שבועיים לביקורת, מה שנשמע לי מוזר, כי אמי יכלה להתנייד רק באמבולנס ולא נראה לי הגיוני לשלוח הביתה חולה שיכול להתנייד רק באמבולנס ולצפות שיגיע אחרי שבועיים לביקורת באמבולנס. שום דבר לא נראה לי הגיוני בנסיבות מותה של אמי. אני רק יודעת שהיה לה אמון מוחלט באחייני ולכן התאשפזה בבית החולים שבו עבד הרחק מביתה.

מלבד שיחתה עם דודתי אינני יודעת מה עבר על אמי מאז ששבה מבית החולים לביתה ועד שנמצאה מתה במיטתה, רק מעט יותר מיממה לאחר מכן. אני מניחה שגיסתי איחרה להודיע לי על מות אמי גם כדי שלא אוכל לפגוש את המטפלת הזרה ולשאול אותה על נסיבות מותה של אמי. אמי בטחה ביטחון מוחלט באנשים שגם אישפזו אותה וגם השיבו אותה הביתה ששם מתה מעט יותר מיממה אחרי שובה. אינני יכולה שלא לחשוב על כך כמה גורלי יכול להיות האמון שאנו נותנים באנשים, וכמה מסוכן יכול להיות חופש הבחירה.