אמא
שלי מתה לפני שנה, ב-21 בנובמבר 2018, בדירתה בחיפה. זה קרה מאוחר בלילה, זמן קצר
לפני חצות.
את
הודעת הפטירה וטופס ההכרזה על מות אמי קיבלתי במטה משטרת חוף בחיפה ביום ה-28
באוגוסט 2019.
על פי
הודעת הפטירה שמילא הפאראמדיק אמי נפטרה ביום ה-21.11.2018 בשעה 23:52, שתי יממות
לאחר שחרורה מבית החולים.
וכך
נכתב בטופס הכרזה על מוות ע"י פאראמדיק מד"א שנמסר לידי במטה משטרת חוף
בחיפה:
"בת
90 סיעודית נמצאת בביתה. סבלה מקשיי נשימה לאחר שככל הנראה סבלה מאספירציה לאחר
שככל הנראה שלפה את הזונדה. צוות אמבולנס רגיל מקדים למקום העניק חמצן. בהגעתנו
נמצאה מחוסרת הכרה ונצפו נשימות אגונאליות ובמוניטור נצפה PEA. במקום נמצא נכדה של הגברת רופא במקצועו ד"ר........ לבקשתו
לא בוצעו פעולות החייאה ובתיאום עם רופא ממל"מ התקבל אישור לאי ביצוע החייאה
ובהמשך נצפה דום נשימה ודום לב ותועד אסיסטולה במוניטור והתקבל אישור לקביעת
מוות."
הבנתי
שהיה סיכוי להציל את אמי, אבל אחייני הרופא, ומי שהיה שם איתו העדיף שאמי תמות,
וכנראה היתה לו סיבה טובה. בעצם יכלו
להציל אותה עוד קודם, כשצוות האמבולנס הראשון הגיע למקום, ויכול היה להבהיל אותה
לבית החולים ולהציל את חייה. אני לא יודעת מדוע צוות האמבולנס הראשון שהגיע למקום
לא פינה אותה לבית חולים. האם מי שהיה איתה באותה עת, אינני יודעת מי היה איתה
באותה עת, אסר לפנות אותה? איך אמי, שחזרה הביתה רק שתי יממות קודם לכן מניתוח
בכתף ימין ובקושי הניעה את ידה הימנית, ולכן כשניסו לקחת אותה הביתה נחבלה קשה
בידה והגירה דם רב, ולכן הושארה בבית החולים יום נוסף לפני ששוחררה, איך יכלה
לשלוף את הזונדה בעצמה? עורכת-הדין שלנו, שאחד מבניה רופא, אמרה לי שלא קשה לשלוף
זונדה, אבל אני לא כל כך מאמינה שאמי שלפה את הזונדה בעצמה. אולי מישהו אחר שלף
אותה. קשה לי מאד להאמין שהיא שלפה אותה בעצמה. ואם כן, האם הגיוני שהיא מתה מזה,
ואיך נתנו לה למות מזה, האנשים שהיו שם ויכלו להציל אותה?
הקצינה
במשטרה הקריאה מאיזה מסמך אחר שהיה בתיק שאחייני הרופא סירב להחייאה של אמי וסירב
לנתיחת גופה. אני הייתי רוצה נתיחה, אמרתי לקצינת המשטרה, למה היית רוצה נתיחה,
כמעט צעקה עלי קצינת המשטרה. זה עניין שלי, אמרתי לה. לא אמרתי לה שהייתי רוצה נתיחה
כי אני מאמינה שאמי נרצחה. לא אמרתי לה שאולי לא הייתי צריכה לבקש נתיחה כי הייתי
דורשת שיעשו החייאה ואולי אמי היתה חיה. אבל הנכד היה שם, הנכד לקח אחריות, צעקה עלי
הקצינה, אבל היא סירבה לתת לי את העדות המלאה של אחייני כי אלה חומרי חקירה. היא
צילמה לי רק את שני העמודים של הודעת הפטירה וטופס ההכרזה על מוות. היה לי ערפל
בעיניים וכשיצאתי משם לא ראיתי דבר אז הלכתי פשוט ישר עד שהגעתי לשוק תלפיות שאני
מכירה מהילדות, כי סבא וסבתא שלי גרו ברחוב החלוץ, מאד קרוב לשם. הלכתי לרחוב הרצל
למשרד של חברא קדישא, ואמרתי לאיש שישב שם שהסתירו ממני שאמי מתה וקברו אותה בלעדי.
הוא היה קצת המום. ביקשתי לדעת מי ביקש לקבור אותה. הוא שאל אם יש לי אחים. אמרתי
לו שהיה לי רק אח אחד שמת מסרטן לפני חמש שנים, ואני הבת היחידה של אמי שחיה. הוא
שאל איך קוראים לאשתו של אחי, כי השם שלה היה רשום לו במחשב. היא זאת שביקשה את
רישיון הקבורה כדי לקבור את אמי באותו יום אחרי הצהרים, אבל הודיעה לנו רק שעה
ועשרים דקות לפני הקבורה, כשהיתה כבר בטוחה שלא נוכל להגיע. שאלתי איך נותנים
רישיון קבורה לאנשים שאינם מקרבה ראשונה, כי למשל תעודת פטירה נותנים רק לבני זוג
או לילדים. הוא אמר שאם בני משפחה מבקשים הם בדרך כלל מקבלים רשיון קבורה. אני
חושבת שאולי הוא אף פעם לא שמע על מקרה כזה שהסתירו מוות של אשה מהבת שלה וקברו
אותה בלעדיה. גם השופטת אמרה שהמקרה שלנו מקרה קיצון, והיא עוד לא ידעה מה שאני
כבר ידעתי. האיש מחברא קדישא היה די נחמד אליי, אז הרגשתי יותר טוב מאשר עם הקצינה
המפחידה במשטרה. אחר כך הלכתי לבית הישן של סבא וסבתא שלי ברחוב החלוץ, שבדיוק
גמרו לשפץ אותו, שיפוץ שאמי שילמה עליו שנה לפני שמתה. ביקשנו מעורך-הדין שלה את
ההמחאות בשביל המומחית לכתבי-יד. ממול היו כמה חנויות וכבר לא יכולתי לזכור היכן
בדיוק היתה ממוקמת חנות העורות של סבי, שהיתה בדיוק מול הבית. עליתי קומה אחת
לדירה של סבא וסבתא שהדלת שלה ממוסמרת ושום איש איננו גר בה. עורך-הדין הזקן שטיפל
בענייניה לפני עורך-הדין שמצא לנו את ההמחאות שלה, אמר לה למכור את הדירה הישנה הזאת
בבית הישן הזה, שהוא אמר שגורמת לה יותר הוצאות מרווחים, אבל אמי סירבה למכור את
הדירה הזאת, כי היא גדלה בה, וגם אחי שמת מסרטן לפני חמש שנים ואני שעוד חיה גדלנו
בה. לבית שאני גדלתי בו אינני יכולה להיכנס כי אשתו של אחי וילדיה השתלטו עליו וחוסמים
בפנינו את הכניסה. בחצר שלו יש סבך שיחים וקוצים כמו ביער של היפהפיה הנרדמת. כל
מה שקורה לנו נשמע כמו משהו שקורה בסרטים, אבל הוא קורה לנו בחיים. מאז שהייתי
במשטרה קראתי את השורות שכתב הפראמדיק אלפי פעמים, וכל הזמן אני רואה לפני העיניים
שלי את אמא שלי גוססת והאחיין הרופא והצוות של מד"א ואולי עוד אנשים, אני לא
יודעת מי בדיוק היה שם, כולם עמדו והסתכלו איך אמא שלי גוססת עד שהיא מתה, ואף אחד
לא ניסה להציל אותה. זה גורם לי לתחושת חנק. במשטרה מנסים למנוע מאיתנו לקבל את
התיק. אולי הם מפחדים שנתבע אותם על רשלנות. אני לא חושבת שנתבע אותם על רשלנות,
אבל אני רוצה לקבל את כל התיק, את כל המסמכים שהם קוראים להם חומרי חקירה. אני
רוצה לפחות לדעת מה באמת קרה.