העיוור מוביל את העיוור

הרעיון של בחירות רביעיות דוקא די קוסם לי, כי כל בחירות הן הזדמנות גם לשינויים חיוביים. נכון שבינתיים נתניהו יישאר ראש ממשלה, אבל גם אם תהיה ממשלת אחדות הוא יישאר ראש ממשלה, ולא תהיה הזדמנות לשינוי. שינויים יש כל מיני: למשל הרשימה המשותפת קיבלה בבחירות של אפריל 2019 רק עשרה מנדטים, בספטמבר 2019 שלושה עשר מנדטים, ובמארס חמישה עשר, והיא לפחות תשמור על כוחה וזה משמח. גם מר"ץ תקבל יותר מנדטים כי היא מפלגת השמאל היחידה שנשארה, ואין בארץ הרבה שמאל אבל לפחות רוב אנשי השמאל היהודים יצביעו לה במקום לכל מיני מפלגות שמבטיחות להחליף את נתניהו ואז רצות לזרועותיו. מעבר לכך אני לא מטפחת ציפיות כי עכשיו צריך להילחם על דברים הרבה יותר בסיסיים, כמו הזכות להפגין ולמתוח ביקורת. נתניהו אמר שעד שימצאו חיסון לקורונה נצטרך לחיות במגבלות וזאת אמירה מאד מפחידה. האם נתניהו מתכוון להשאיר אותנו במצב חירום עד שימצאו חיסון לקורונה, ועד אז להגביל את כל החירויות הכי בסיסיות שלנו? אני מפחדת שלכך הוא מתכוון, כי הוא רוצה להקפיא את פעילות בתי המשפט ולדחות את המשפט שלו לנצח, ולמנוע הפגנות נגדו ולעבור בעצם למשטר דיקטטורי קבוע, שבו נהיה כפופים לצווים על פי תקנות שעת חירום ולא תהיינה לנו שום זכויות לעבוד או לנוע בלי רשות מהממשלה והמשטרה תעצור אותנו ותקנוס אותנו על הליכה לטיול או מפגש עם המשפחה, ואנשים מבוגרים כמוני יצטרכו להישאר רחוקים מבני המשפחה שלהם לזמן בלתי מוגבל. זה הרבה יותר מפחיד אותי מהקורונה, וזה מטריד כל הזמן כי אני לא יודעת מה נתניהו עושה כי באמת צריך ומה הוא עושה בשביל לשלוט בנו בכוח, בידיעה שיש בציבור יותר אנשים ששונאים ומתעבים אותו מאשר אנשים שאוהבים אותו, והכוח שלו נובע רק מכך שהחסידים שלו מאוחדים והשונאים שלו מפורדים ולא מסוגלים להתאחד נגדו, אבל הוא תמיד מפחד שהם כן יתאחדו נגדו שזה כמעט קרה, ולכן הוא ירצה לדכא אותם בכוח, והקורונה נותנת לו הכי הרבה כח, כי אנשים מפחדים מהקורונה יותר ממה שהם מפחדים מדיקטטורה, כי הקורונה נראית להם קרובה והדיקטטורה רחוקה. נתניהו הוא אדם מאד מפחיד וכל נאום שלו מעורר בי חרדה עצומה ממנו, לא מהקורונה, שאני מפחדת ממנה בעיקר מפני שהיא תירוץ לפגוע ביכולת שלי לעשות את הדברים הכי שגרתיים, כמו לטייל עם הכלב שלי לאן שאני רוצה או לקנות בשוק ולא בחנויות יקרות או לנסוע לבנות שלי בארץ ובחו"ל. אתמול בערב ראיתי שהציבו מחסומים בין רחוב רמב"ן לרחוב אבן-עזרא ובין רחוב רמב"ן לרחוב אוסישקין ועכשיו רחביה מחולקת. אושר אוהב ללכת לגן הג'ירפה ומשם ליד בן-צבי ומשם לרחוב קק"ל מול הגימנסיה ומשם לרחוב אבן-עזרא או אוסישקין ומשם לרדת לקבר יאסון והביתה, אבל כשראיתי את המחסומים הבנתי שעכשיו אפשר ללכת לגן הג'ירפה אבל אי אפשר להמשיך הלאה ולעשות סיבוב דרך רחוב קק"ל כי אז נגיע למחסום מהצד השני והחיילים ישאלו למה אנחנו מנסים לעבור לרחוב רמב"ן וללכת לרחוב עזה ששם אנחנו גרים, ואם אני אסביר להם שרק הלכנו לטיול לילה ואנחנו רק חוזרים הביתה יגידו לנו שזה לא בסדר שהתרחקנו כל כך מהבית והלכנו אל מעבר למחסומים, וקשה מאד להסביר לאושר שעכשיו אי אפשר ללכת לכל מקום שרוצים ושבאמצע רחביה יש חלוקה לאיזורים. בנימין אמר לי שהכוונה לעצור רק מכוניות ולא לעצור אנשים, אבל אני בטוחה שהחיילים ישאלו אותי לאן אני הולכת וזה ממש לא נעים. למשל בנימין נוסע מהבית שלו בבקעה לנוה-יעקב לטפל בהורים שלו שהם כבר בני תשעים וחמש והוא רוחץ את אבא שלו שמרותק למיטה מאז שהוא נפל, וכשהוא חזר הביתה עצרו אותו פעם שוטרים ורצו שהוא יישאר בנוה-יעקב, והוא היה צריך להסביר להם שהוא רק בא לטפל בהורים הקשישים שלו ועכשיו הוא חוזר הביתה לבקעה. אולי השוטרים מבינים ולא מונעים ממך לחזור הביתה, אבל זה לא נעים שאתה צריך להסביר ולהצטדק למה הלכת לטייל עם הכלב יותר רחוק ממה שמרשים או למה אתה צריך לחזור הביתה אחרי שטיפלת בהורים הקשישים שלך. ועכשיו צריך גם לחבוש מסכה או לקשור מטפחת ראש על הפנים. אני בחרתי לקשור מטפחת כי המסכות עולות הרבה כסף והן גם נורא מכוערות. כשחזרתי עם אושר מעמק המצלבה ישבו שם על הספסל השכנה ושלושת הבנים הקטנים שלה והם הסתכלו עלי ואמרו: זאת לא מסכה אמיתית של קורונה, ואמרתי להם שזה לא נגד קורונה, שאני רק מתכוונת לשדוד עוד מעט בנק. כשאני קושרת לי מטפחת על הפנים אני מסתכלת בראי וצוחקת מעצמי, ולפחות יש לי סיבה אחת לצחוק. בלילה חבשתי את כובע הצמר שלי כי היה קר בירושלים בלילה, והוא נפל לי על העיניים, וכל הפרצוף שלי התכסה, האף והפה במטפחת והעיניים בכובע, וככה הלכתי עם אושר כמו אשה עיוורת וניסיתי כל הזמן להרים את הכובע ולייצב את המטפחת אבל המטפחת זזה והכובע כל הזמן נפל בחזרה על העיניים, ובסוף מיששתי את הדרך הביתה. עכשיו כולנו עיוורים במידה רבה וכמו שאומרים בלטינית העיוור מוביל את העיוור.